על עריכה (ב)

להקשר, ראו פוסט קודם.

הכיתה וההיפר
ב-1996, בגיל 24, התקבלתי לכיתת השירה של 'הליקון' (אז בשיתוף עם 'משכנות שאננים'). היתה זו ההתנסות השנייה שלי בעריכה מאז אותה חוויה לא-נעימה בגיל 17 (בגיל 19 הייתי גם קצרות בסדנת כתיבה שהנחה רוני סומק, אבל אני לא זוכר משם הרבה). כתוצאה, היה בחוויה משהו מתקן  – וגם טראומטי.
העריכה בכיתות השירה מתחלקת לשתיים: ראשית, ישנן סדנאות 'משוב', בהשתתפות כל הקבוצה, בהן מנתח המנחה שיר של אחד המשתתפים, כשהמטרה היא לאו דווקא לעזור לשיר אן למשורר אלא להדגים לקבוצה שיקולי עריכה מסוגים שונים. פרט אליהן יש מפגשים אישיים, אחד-על-אחד, שבהן מתבצעת עריכה של ממש. בסדנת המשוב על השירים שלי דווקא די נהניתי: אריאל הירשפלד הגדיר את השירה שלי כ'היפר-פואטית' ולקח לי לפחות חצי שעה להבין שהוא לא התכוון לכך רק כמחמאה; הוא ניסה לומר שיש בשירים שלי דחיסות רבה מדי של דימויים, מטאפורות וסמלים, בערבובייה שמבלבלת את הקורא. סתם כדי שתבינו, הנה שיר מאותה תקופה שהעליתי מהארכיון:

צ'יטה (באנג)

בעור הנמר הצעיר מכסה חייל לעתיד-לבוא

את השקט שבין הכריות,

כשבחדר הרחמים העצמיים אני מכריז מלחמה

ומביא הביתה את ראשי החתולים.

עוּגָבִים עוֹגְבִים על צלעות המתכת ומכסים אותו.

דמו טרי. בגמישותו אני מאלתר את נקודת הרתיחה.

בכולופן, למרות הביקורת, הרגשתי שאני 'על הסוס'. הרי אני היפרפואטי ונשאר רק לצמצם קצת וכבר אהיה משורר מוכן. ואז בא המפגש האישי עם אמיר אור.
אמיר, כך אני יודע היום, ניסה בסך הכל להנחיל לי מערכת שיקולים לעבודה על שירה. זו מערכת מורכבת, אבל בבסיסה ניצבת ההנחה ששירה – כמו כל אמנות – היא סוג של תקשורת, ושירים כמו זה לעיל, שבו המון המון מלים ומשחקי מלים מכסים על האמת, מפספסים את התקשורת הזו. מתוך הנחת היסוד הזו צומח עולם שלם של שיקולים – החל מאחריותו של המשורר לעולם מטאפורי עקבי (כלומר, העולם יכול להיות משונה ומטורף אבל לציית לכללים של עצמו) וכלה בתפקידן של שבירות השורה בשיר. במפגש ראשון עם השאלות האלה, נראה שהעריכה מפשטת את השיר והופכת אותו לישיר וברור מדי, וזו אחת הביקורות שיש לי על יישום קיצוני-מדי של עריכה מסוג זה; אבל במקרים רבים מחלצות השאלות האלה את האמת השירית שהיתה שם מלכתחילה, ויוצרות משיר ארוך וטוב שיר קצר ונפלא.
את כל זה לא ידעתי אז, והמפגש היה לי לא קל. בניגוד לאותה מטרוניתה מהמסע לפולין, אף אחד לא מחק לי בכוח שורות, ולכל דבר היה הסבר; אבל השאלות הנוקבות סיבכו אותי בצורך להסביר לא רק מה רציתי לומר בשיר אלא גם איך כל מילה משרתת את מה שאני רוצה לומר. את ההבנה הבסיסית שזו מהות העריכה הפנמתי מאז, ומאז לא רק שאני מיישם אותה בעצמי על שירים שלי אלא גם הפעלתי אותה בעריכה של אחרים ואפילו לימדתי אותה (באותה כיתת שירה של הליקון) שנים אחר-כך.

הקסת והריבה
אחרי הליקון לא מיהרתי לפרסם שירה. הזעזוע שהיה עבורי המפגש הראשון עם עריכה מסוג זה גרם לי להניח לשירים לזמן מה. אבל עם הזמן חזרתי, ומתוך צורך לחדד ולשפר את הכתיבה שלי השתתפתי בכמה וכמה מסגרות של 'קבוצות עריכה' – קבוצה של משוררים שנפגשים, קוראים שירים ומציעים זה לזה הצעות. ההבדל מעריכה הוא שבקבוצה כזו אין סמכות ברורה, והכל יותר אמורפי; אבל ההנחה היא שיש הסכמה על הבסיס – על הרצון להעביר במדויק את הרגש/סיטואציה לקורא. הקבוצה הראשונה בה השתתפתי הורכבה מבוגרי כיתת השירה, שהמשיכו לעבוד יחד; שם היה די ברור שכללי היסוד הם אלה שנקבעו בכיתה. מאוחר יותר, מתוך רצון לעבוד עם משוררים שהם יותר בטווח הגילאים שלי, הקמתי קבוצה אחרת, בשם "קסת"  (נדמה לי שלפחות שלוש חברות בבלוגייה הנוכחית היו חברות בזמן כלשהו בקבוצה זו) והמשכנו לעבוד באותו סגנון.
עם זאת, צריך להבין שיש הבדל גדול בין עריכה חברתית בקבוצה, או אפילו עריכה 'לימודית' בכיתת השירה, לבין עריכת ספר. כי ספר הוא מוצר מוגמר, שיוצא אל העולם בחתימת הסופר ובהשגחת העורך, ואינו יכול עוד להשתנות (בדרך כלל). לכן, כשמדובר בספר, גם הסופר וגם העורך קנאים יותר לדעתם, וחשוב להם יותר לא לוותר ולהפוך את הספר לטוב ביותר שאפשר. אם בעריכה חברתית אפשר ללכת הביתה ולהגיד 'מה הם יודעים החבר'ה האלה, השיר טוב כמו שכתבתי אותו', הרי שבעריכה של ספר רצוי לא להיכנע לפינוק הזה.
זו הסיבה שחששתי מאוד כשניגשתי לערוך את הספר הראשון שלי, הרומן "פרפרי כאוס". אלא שחששותי התבדו כמעט לגמרי. עורך הספר, אילן שיינפלד, הוא לא רק משורר וסופר בעצמו אלא גם אדם בעל רגישות לשונית נפלאה. נדמה לי שכבר הזכרתי (אבל זה ראוי לאזכור נוסף) איך בסיטואציה מתוחה אחת עם צנצנת ריבה סרבנית כתבתי 'הוא הצליח לבסוף לפתוח את הריבה' ואילן ציין בחיוך שצריך להוסיף דגש באות ב', כדי למנוע אי הבנות (-:
בניגוד לסיפורי אימה וזוועה ששמעתי, העבודה עם אילן היתה עדינה, נקייה ומינימליסטית. למעשה, פרט לשינויים קטנטנים – כאלה שהם ממש על הגבול בין עריכה לעריכה לשונית – עשינו בטקסט רק ארבע שינויים משמעותיים: האחדת הזמנים, כך שהכל ייכתב בזמן עבר (מתוך התלהבות כתבתי קטעים מסוימים בהווה); צמצום מספר פסקאות בסיום כדי להאיץ את הקצב; הוספת פסקה בנקודה שהיתה לו ברורה; ושינוי השם, משם מסורבל אך מדויק יותר שהיה במקור לשם ה'מכיר' יותר הסופי. את העריכה הלשונית כמעט ולא הרגשתי. החוויה היתה מרעננת ומשחררת, אבל מקצועית לחלוטין.

בחלק השלישי: על עריכת ספר השירה שלי, 'סימני נשיכה', ועל תפקיד העורך בעיני. עד אז, מוזמנים לנצל את הסלון לשיחת עורכים/יוצרים/מתרגמים עד סוף כל הדורות.