על עריכה (ג)

להקשר, ראו פוסטים קודמים בסדרה.

סימני עריכה
כשהחלטתי להוציא ספר שירה התלבטתי לאלה הוצאות לשלוח, והעריכה היתה חלק מהשיקול. אולי כדי לחסוך ואולי מתוך אידיאולוגיה, יש לא מעט הוצאות בארץ שמוציאות ספרי שירה בלי עריכה תוכנית כלל – מחליטים כן או לא ומעבירים את החומר לניקוד ועריכה לשונית. התוצאה היא משוררים צעירים שמוציאים ספרים עבי-כרס עם בערך כל מה שכתבו עד לאותו רגע ומצפים מהקוראים למצוא בתוכם את השירים הטובים. האם לא עדיף להוציא ספר עם 20 שירים שכולם מצוינים מאשר ספר של 50 שירים שמתוכם 20 מצוינים?
גישה אחרת – אולי הנפוצה ביותר – היא שהעורך מתפקד כמסננת: הוא בוחר את השירים היותר-טובים, מחליט על הסדר שלהם (ובכך יוצר את היצירה "ספר שירים" מתוך השירים הנפרדים), מחלק ל"שערים" וקובע כותרות. אלא שגם במקרה כזה ייתכן בהחלט שהספר אינו טוב כמו שהיה יכול להיות; שכן ייתכן שגם את השירים עצמם עוד אפשר לשפר. בהוצאת "הליקון", בה הוצאתי את הספר, נהוגה גישה שלישית, של עריכה אינטנסיבית – הן בבחירת השירים והן על כל שיר בנפרד. במקרה זה השתתפו בתהליך שני עורכים – יקיר בן משה, שזה הספר השני שהוא עורך בהוצאה, ואמיר אור, העורך הראשי.
התהליך היה ארוך, מורכב ומרתק. היה לי קשה (ועדיין קשה לי) להתמודד עם הדרישה הנחרצת של העורכים לקחת אחריות על כל שורה שכתבתי, להסביר לא רק מה רציתי לומר בה אלא גם מה השורה הזו תורמת לאמירה. אבל יכולתי לראות את העוצמה הגלומה בהיפטרות מכל מיני תעלולים לשוניים שאולי יפים כשלעצמם אבל חותרים מתחת למטרה של השיר. כך למשל, בשיר שכתבתי על פראג, סיפרתי על התפרקותה של צ"כוסלובקיה לשתי מדינות (שגרמה לי להבנה שבניגוד למורשת המשפחתית המדומינת שבניתי לעצמי, סבא שלי בכלל לא בא מצ"כיה אלא מסלובקיה) וכתבתי "נהרתי לפראג למצוא את הסדק שנפער בין כיכר ואצלאב לבין הטירה". הפיכת התפרקות המדינה לסדק אמיתי היא מהלך פואטי לגיטימי לגמרי; אבל כפי שהבהיר לי העורך, המיקום שנתתי לסדק שגוי (שהרי הסדק הוא בין צ"כיה לסלובקיה ואין לו קשר למקומות הספציפיים האלה בפראג). באזכור המיקום החלשתי בעצם את הדימוי שלי.

הדרך הקלה והדרך הקשה
מה שמבדיל את עריכת הספר מאותה התנסות עריכה אלימה בגיל 17 הוא שהעורכים הציעו הצעות מנומקות, במקום לקבוע קביעות לא-מנומקות. קשה אמנם להגיד ש"זכות המילה האחרונה היא של המשורר", כי כשאתה משורר צעיר בתחילת דרכו העומד מול עורך ותיק, שהוא גם המו"ל, שמסביר לך בטיעונים מאוד משכנעים שההצעה שלו היא לטובת השיר, קשה מאוד להתעקש לסתום את האוזניים. אבל לפחות מתקיים דיאלוג אמיתי, המורכב משאלות ותשובות ולא מקביעות ללא תגובה.
דבר אחד שצומח הרבה פעמים מדיאלוג כזה הוא הבחירה בין שתי דרכים לטפל בבעיה בשיר. הכוונה למקרה שבו המשורר רצה להעביר משהו, והעורך – מתוך ניסיונו – קובע שהניסיון כשל, שמה שהמשורר רצה להגיד פשוט לא עובר לקוראים – אין תקשורת (אגב, *תמיד* יהיו קוראים שיבינו מה שהעורך חשב שהקוראים לא יבינו, אבל זה לא משנה). יש בעצם שתי דרכים לגעת בבעיה כזו: לשלוח את המשורר בחזרה לשולחן השרטוט כדי שינסה שוב להעביר מה שרצה (הדרך הקשה); או להוריד את הקטע לגמרי (הדרך הקלה).
הדרך הקלה חביבה על עורכים (כי היא פותרת את הבעיה מיד) ובמקרים מסוימים היא גם הבחירה הנכונה – במיוחד אם יש בשיר הרבה תוכן אחר ממילא. "שיר יכול להחזיק רק רעיון אחד" אמר לי פעם מישהו, וגם אם זו הגזמה, יש משהו בהעדפה של שיר "נקי" על כזה שמנסה לטפל ביותר מדי נושאים ובסוף לא תופס כלום. למשורר קשה מאוד לוותר על השורות שהוסרו, כי במקרים רבים מדובר בשורות מושקעות וברעיון שחשוב לו, אבל לפעמים צריך פשוט לגזום את השורות האלה ולהעביר אותם לשיר אחר (או ליצור מהן שיר חדש).
עם זאת, במיוחד אם המשורר מוכן להשקיע, לפעמים עדיף ללכת בדרך הקשה. במיוחד אם הרעיון שלא עבר הוא המרכזי בשיר, או חשוב למשורר וכו". אז מתחיל תהליך ארוך וכואב של ניסיון לחזור לשיר ולהיכנס שוב לסיטואציה, ובעצם כמעט לכתוב אותו מחדש; ואז להביא לעורך ולראות אם הוא מרוצה.

חרטות ואובדנים
למרות ההבנה המלאה שלי לטכניקות ולמטרות של העריכה, היא היתה עבורי הפעם תהליך קשה ומבהיל. היה לי קשה עם כל שיר שהשמטנו מהספר – כמה מהם לא בגלל שהם לא טובים, אלא בגלל שיש בספר שיר טוב יותר שמכסה בדיוק אותה נקודה או שהם שונים יותר מדי מהאופי הכללי של הספר. בכמה שירים בחרתי בדרך הקלה ותהיתי אם הייתי יכול להשקיע יותר ולפתח אותם. וכמובן שהיו שורות מופלאות שפשוט התקשיתי להאמין שבסוף לא מצאו את דרכם לספר. התחושה הקשה ביותר היתה כשראיתי את הספר, וראיתי כמה הוא דק.
אבל אחרי שעיינתי בו, ושיננתי לעצמי שזה לא הספר האחרון שאוציא אי פעם, וראיתי כמה הוא יפה – כיצירה נפרדת, שונה מהשירים והסיפורים – שמחתי שעברתי את תהליך העריכה הארוך והקשה. גם אם אני לא מסכים עם כל פרט בגישה של "הליקון" לעריכה, אני מעריך מאוד את ההתעקשות להוציא את הספר הכי טוב שאפשר. ולכן, למרות תחושת האובדן המתלווה לכל קיצוץ, אין בי חרטה.

את "סימני נשיכה", ספר השירים שלי, אפשר למצוא ברוב חנויות הספרים, אם מחפשים טוב (או לפחות להזמין אם נגמר להם), וכן מחנויות הספרים האינטרנטיות. תודה.