דופלר

עוד סיפור קצר, יותר "סיפורי", פחות פרובוקטיבי, הרבה יותר ישן ואולי הרמז החזק ביותר בכתיבה שלי לתואר הראשון בפיזיקה, המככב בביוגרפיה.

דופלר

היא בקשה ממני לחכות לה בתחנה.  זה הגיוני, היא אף-פעם לא הגיעה אלי הביתה בזמן הלימודים, והיא לא הייתה בטוחה שהיא יודעת את הדרך.  אבל עכשיו, כשהיא בחופש, זה יהיה מוזר שאני אגיע אליה.  אז היא באה.  לוקחת אוטובוס מקומי ובאה.  התקשרה לפני שיצאה ואני אחכה לה בתחנה.

אלירם מתיישב על ספסל העץ הישן.  יש לפחות עוד עשר דקות עד שבכלל יהיה סיכוי שתגיע.  חבל שלא הביא אתו ספר, להקל על ההמתנה. ואולי לא.  אין בזה שום דבר רע, לחכות.  הוא מתמתח קלות, נשען לאחור. 

יש לו עשר דקות לפחות, אומר השעון הכרוך על היד, ובגיל ארבעים וחמש כבר אף אחד לא עומד לך עם סטופר ובודק מה עשית עם הזמן החסר.  נרגע.  מאז שעבר לכאן כמעט שוויתר על החלומות.  בפרס נובל כבר לא יזכה, ואחרי שההורים נפטרו מותר לחזור לכאן, לבית הישן, ולחיות מחצי משרה של מורה לפיזיקה בתיכון, ומשיעורים פרטיים מזדמנים, פה ושם.

הרוח מביאה אתה ריחות ושקט.  השעה חמש אחר-הצהריים, השמש מתחילה להאיר בזווית המייחדת את שעת הערב.  תמיד אהב את התחושה הזו, ועכשיו היא אופפת אותו לרגע: אותה שלוות שכונתית של אחר-הצהריים, שהיה מפר בצווחות קולניות כשהצליח להניח את ידיו על ספר חדש מהספרייה, ומישש אותו מכל הכיוונים בדקות המעטות של ההליכה מהספריה לבית, לפני שייכנס למיטה ויצלול לתוכו.  המחשבות נעות במעגל, חמדניות, טורפות שוב ושוב את שקט-הספרים הריחני הזה, הפריך.  ואימא אמרה –

הוא עוצם את עיניו ונותן למכוניות לחלוף ברחוב הקטן, רק צליל, בלי תמונה.  כל אחת מהן יכולה להיות האוטובוס שיביא אותה. כל אוושה המתקרבת תחילה בדריכות גוברת וסופה בדעיכה ובהקלה זמנית.  רעש המכונית המתקרבת משתנה ברגע שהיא חולפת על פניו ומתחילה להתרחק.  אפקט דופלר, זוכר הפיזיקאי שבו, מלמדים את זה בכיתה ט".  גלי הקול עוברים שינוי בתדר לפי המהירות היחסית של האובייקט, שמתהפכת לפתע כאשר האובייקט – מכונית במקרה זה – חולף על פני הצופה.

הוא-אני-הצופה מרגיש כאבוד בזמן: נשאר במקום והחיים עוברים על פניו, שעה-שעה, אירוע-אירוע, מכונית-מכונית.  הבדלי התחושה בין עבר לעתיד נובעים רק מאפקט דופלר של הזמן.  הציפייה ההולכת וגוברת נמוגה לתוך געגוע, תחילה קרוב ומוחשי כזיכרון ואז עמום, דועך, מתגלגל מעבר לתדרי החישה.  הוא טועם את אבק הציפייה של משהו כבד; אוטובוס, לא שלה.  היא כנראה החמיצה את הראשון ותגיע רק בבא אחריו.  יש זמן.

הוא כבר לא קורא כל-כך הרבה.  אימא אמרה שספר יכול לחכות, והחברים לא.  הייתה מספרת לכולם איך זרק פעם חבר, שבא לשחק, כי היה באמצע ספר.  אני זוכר.  חבל שאני לא קורא יותר, הוא מהרהר, מרגיש באוויר את קולות הילדים האבודים של רב-החובל גרנט, וקליק-קלק של שניים על אופניים שחולפים על פניו, קליק-קלק בלי שום אפקט דופלר כמעט, יותר מדי לאט. נשאר רק תהליך הכניסה והיציאה שלהם מווית הזמן המוגבל שלו: הזמן עד שתבוא.

היא לקחה אצלו שיעורים, והיא בת 16.  ויפה.  משהו מהילדה שאהב כשהיה קטן, יותר קטן ממנה. הוא זוכר רק פנטזיות מהספרים.  לא היינו אוהבים אז כמו הגדולים, הוא חושב, היינו פרועים ואבודים ואכולי אשמה חברתית ופחד. את השיר על הילדה הכי יפה בגן הוא הכיר רק בצבא.

אבל הרגע הזה נתון בידיו, והוא יכול לעצב אותו כמו שהוא רוצה. אולי כציפייה לאהובה, המתנה מתוקה לרגע שבו תרד מהאוטובוס ותחבק אותו חזק-חזק בתוך השקיעה ההולכת ומתגבשת עם הזמן.  הוא יכול לבחור איך לשמוע את ההמתנה, להמציא את הטעם החצי-מוכר-חצי-מזויף, זה מהספרים שאהב.  הוא מוצץ את סוכריית העתיד האפשרי ומחזיק אותה מתחת ללשון, חמוצה, מוחמצת, בלתי-ניתנת לזריקה.

רוח הקיץ נרגעת והוא מביט שוב בשעון, לכוד בין המחוגים שקצב לעצמו, מודד שוב את הזמן ונע בחוסר סבלנות.  הספרים לא יכולים לחכות, הוא יודע, צריך לחכות להם.         אני שומע אוטובוס עוקף את פינת הרחוב, מתקרב אלי, מעיק על האספלט החם באיום מרומז של כובדו העתידי.  הזמן בא לאסוף אותי, והוא עוצר בתחנה.