מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
בפרק השלישי של העונה השלישית של "עמוק באדמה", בו צפינו אתמול בדי וי די, אומר המורה לאמנות של קלייר פישר שיצירת אמנות טובה היא כזו שגורמת לך לרצות להקיא. אם זה נכון, אני צריך לקבל כמחמאות את הכעס שיצירות שלי לפעמים מעוררות באנשים, שהתבטא למשל בתגובות לסיפור הקצר מאתמול, אבל גם לכל אורך הקריירה שלי בבמה חדשה, וגם בבלוג השני שלי. אני רוצה להבהיר שאין לי שום כוונה לפרובוקציה, ושאני כותב את הדברים כמו שאני מרגיש אותם.
התלבטתי מאוד איזו יצירה תתאים אחרי הסיפור הזה, ובחרתי בשיר שנכתב אף הוא מתוך רצף אסוציאציות, וכמו הסיפור – לא נערך עדיין, והוא מוגש בצורתו הגולמית לקריאה.
***
אז אני נשפך כמו ביצה על רצפת המטבח,
אז אני נשפך כמו ביצה על רצפת המטבח,
הצהוב עדיין שלם
בלתי מופרע
מתבונן בי ומתקשה להבין
איך אני עוד עומד מעליו
בעיניים שלמות
אוסף אותו כמו תינוק בנייר ניגוב לכיור ופותח
ברז מים קרים,
להוריד אותנו לביוב
בבוקר שאחרי
נשאר סימן שמנוני
שקל יותר לדמיין אותו
ככתם זרע
אבל אז הוא שורץ ילדים שנפלו
צמודים זה לזה בפיתולם האחרון על מרצפות החרסינה –
אולי עדיף כבר לזכור את החלמון.
ואז אני נשפך כמו ביצה על רצפת המטבח,
מתקשה להבין
כמו תינוק נאסף בבד רך לעריסה
נשלק אחורה, נשאב דרך הרצפה
זיכרון מתפתל
ונמוג
מאוד מוזר – במובן חיובי. דימויים מפתיעים.
הזכיר לי קצת את ג"תרו טול: your sperm"s in the gutter, your love"s in the sink
זה מה שהיה קורה לאקס שלי כשהוא היה מנסה להכין עוגה עתירת ביצים.
ההתפייטות הזו על חלמון שפוך, מעוררת התפעלות.