בננות - בלוגים / / המכונה
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

המכונה

סיפור חדש יחסית, קצת מבלבל, שאשמח לפידבק עליו.

המכונה

"כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון,
שם עלמות מגישות כוסות של יין אדום אדום."
 
היא עמדה על הצוק שם ראה אותה, שש שנים קודם לכן, בשמלת החתונה. לידה עמד הגבר, לבוש חליפת ערב ונעליים שחורות מחודדות, והצלם לא נראה, אולי היה בצד השני של הצוק. רוח הים ליטפה את שניהם והוא התניע את המכונית ונסע.

שבועיים לפני כן היא באה לחנות, לבחור יין. טעמה אחד, שניים, שלושה. לא החליטה. הוציא לה דלתון רזרב יקר והיא עיקמה את האף. אחרי הכוס השמינית הוא שאל אולי היא לא באמת רוצה להתחתן. היא קראה לו חצוף ובלעה בלגימה אחת את הדוגמית האחרונה.

לחתונה לא הלך, למרות ששלחה לו הזמנה. מהחנות שלחו סבל עם הארגזים, כרמל מזרחי אדום. מאז קיבל ממנה הזמנה לברית, עוד הזמנה לברית, שני טלפונים מלאים דמעות, ועכשיו הזמנה. בוא לצוק, זה שבקצה החוף של ראשון.

היא עמדה על החול יחפה, בחצאית סגולה. יותר עגולה משהיתה. יותר יפה. דימיטרי הדמים את המנוע באנחה ויצא. היא סובבה את פניה אליו, קוראת את התנועה. אבל לא התקרבה. הוא היה צריך לבוא קרוב קרוב אליה, לגחון עליה כך שתוכל לחוש את נשימתו.

"בעלך יודע שאת שוכבת עם גברים אחרים?" שאל.

"אני לא." ענתה.

"עוד לא."

הוא אחז בה מאחור, חש את מותניה מתחת לחצאית. העביר את ידיו על גופה והופתע. היא חייכה והראתה לו את התחתונים בידה הימנית.

"יש לך שני ילדים," הוא אמר.

היא לא ענתה. ידיה הונפו לאחור, אל גופו החסון. מאוחר מדי ראה את ציפורניה המטופחות. היא סרטה את כתפו בבת אחת, שלא לתת לו זמן להתגונן. למרות הכאב, הצליח לתפוס לה את היד באמצע התנועה, לסובב אותה אליו, להצמיד את הפה אליה בנשיקה.

"אם תכאיבי לי אני אענג אותך."

"אתה מבטיח?"

"לא, אני מאיים."

הוא השכיב אותה על החול הרך, מעבר לגבעה. כאן עמד כנראה הצלם המגוחך וטרח על תמונות החתונה שלהם. דימיטרי חשב עליו והכין את כלי הנשק: אצבעות. שפתיים. לשון.

"אני שיכורה," היא אמרה.

"גם אז היית."

"אבל ידעתי מה אני עושה."

הוא מתעלם מדבריה, מפעיל את המכונה. מה שעבד על אנה במוסקבה, מה שעבד על קארן בלוקסמבורג, מה שעבד על ליאת באשדוד. מה שמגרה אותו יותר מכל זו התמונה שהוא רואה, יום החתונה, הוא צופה בהם מרחוק מהאוטו, אז נוסע לשלומית ועושה מה שעושה. או שאולי זאת היתה נחמה. עכשיו הוא יודע שהיא ידעה שהוא רואה. הוא יודע שהיא יודעת מה היא עשתה לו.

"אני לא יודעת מה אני רוצה"

"זה לא מעניין אותי."

הוא חופר עמוק יותר בבטן המכונה, מחפש הוראות. גרמנית, רוסית, עברית, לא משנה איזו שפה. היא נענית לו, מטפסת במעלות החום, נדלקת בסדרת טרטורים, כמו מכונית ישנה. היא שוכבת על גבה, רפויה אך לא כנועה. אצבעותיה משחקות לו בחגורה.

"לא."

היא פתחה לו את כפתור הג"ינס כבר מאחורי דלפק התצוגה. בקושי הצליח לכוון אותה למזרון בחדר האחורי. על חולצתה הלבנה היה כתם אדמדם: מרלו של גולן, הוא זוכר שחשב. היא רכבה עליו בתשוקה שרק שנאה יכולה להצית.

"לא, אמרתי."

היא עזבה את האבזם ועצמה את העיניים, אבל זה הספיק. המכונה האטה והפסיקה לעבוד. הוא קם מעליה והביט בים.

"מה אני הולך לעשות עם החיים שלי, קיבינימט."

"חשבתי שרוסים לא אומרים קיבינימט."

הוא פתח את החגורה והוריד את המכנסיים ואת התחתונים. שמונה עשרה שנה ברוסיה קומוניסטית, חמש שנים לימודי יין בעמק המוֹזְל בגרמניה, ואז מקשיחים את הדרישות לאזרחות ואין עבודה ואימא נזכרת פתאום שהם יהודים ולוקחת אותו לישראל, לעבוד בחנות היינות של חינאווי ביפו, עשר שנים, כמעט חמישים בחורות מכל העדות, ואישה אחת בשמלת חתונה, עומדת על צוק עם איש מגוחך וגבוה בחליפה, רוכבת עליו במזרון ספוג יין, שוכבת על החול ובוכה.

היא קמה והלכה.

"תחזרי, אני רוצה לזיין אותך," הוא צעק.

היא רצה בוכה במורד הצוק אל האוטו, לחזור לחיים. הוא רץ אחריה, לא איכפת לו שכולם רואים לו את הזין, צורח לה שתעצור, שהוא רוצה, שזה היה סתם המונולוג הזה, זה מחזה של חנוך לוין, הוא לומד את זה עכשיו לתיאטרון קהילתי, חכי, והיא רצה ורצה במדרון, התחתונים נפלו לה בדרך, האוטו שלה נפתח בצלצול מתכתי זר כל-כך, והוא זר כל-כך, ושני ילדים כבר מצביעים על אברו הלא-נימול, והוא רק זוכר שיר אחד של שומאן, "בנכר":

שם המולדת רחוקה רחוקה
אימא ואבא מתו מזמן
 

תגידי, את רואה אותו? מאבד זקפה, מחליף את תמונת החתונה על הצוק בכרטיסי ההזמנה הבורגניים המדוגמים לברית באולמי הכיכר? שני ילדים מצחקקים בצד. איזו יומרה. חושב שהוא יכול לזיין ולברוח, להדליק ולקחת. והוא לא. המכונה האטה ונעצרה. היין נשפך על הארץ, הושחת. המכונית שלה עברה את הרמזור באור צהוב ונעלמה בואכה בת-ים.

 

 

 

 

9 תגובות

  1. ביקשת אז אני אומרת- לא משהו. מצטערת. נותן תחושה כאילו אתה מנסה להגיד משהו ולא מצליח, אבל זה אפילו לא מרגיש כמו פיספוס כי יש גם הרגשה שמה שרצית להגיד לא היה מספיק מעניין.
    וחוץ מזה כל האזכורים של הזיונים די מכוערים.

    • תודה על התגובה הכנה. חבל לי שהסיפור לא הגיע אליך, ואני מקווה שטקסטים אחרים בבלוג יעניינו אותך יותר. כפי שציינתי, זהו סיפור חדש יחסית, לא ערוך, ואני מחפש דרכים להעביר אותו טוב יותר; הביקורת בנוסח שנתת היא מאוד לגיטימית אבל לצערי לא עוזרת לי בכיוון הזה.

      • סליחה מראש אבלאני חושש שאתה צריך קצת ניעור.
        מה אתה מנסה להגיד? זה טקסט מבולבל, שלא לוקח לשום מקום, כי הוא מנסה לקחת ליותר מידי מקומות בפחות מידי שורות. אם הטקסט הזה היה מכונית ולא מכונה הוא היה מזגזג על משבצת של חמישה מטר. אפילו במעגלים הוא לא היה נוסע.
        הגבר מזיין כמו מכונה?
        הגבר הזה הוא זיין כרוני שמזיין באותה טכניקה בכל העולם?
        האשה מחפשת את האקסטזה של הזיון עם המציצן?
        הילדים שלה הם צופי פיפ שואו בעל כורחם? מה זה?
        יש כאן משהו מאד תחילי שצריך ליטוש רב והידוק. נסה להבין מה אתה רוצה לספר. חפש את ההתחלה, האמצע והסוף של הדברים ואח"כ תבנה את העלילה. נראה לי שגם לך לא ברור מה אתה רוצה לומר. ואתה חייב לדעת, אחרת אנחנו לא נדע. אחרת הכתיבה שלך תהיה הקלדה סתמית של מילים, כמו כתיבה של מכונה.

        • בתור מי שלא הבין מה אני רוצה להגיד, דווקא הבנת לא מעט מהסיפור (פרט לכך שלא הבנתי מאיפה הוצאת את הפיפ שואו). אני גם מודה שהיה כאן ניסיון לתפוס הרבה במעט, ובהחלט יכול להיות שהסיפור עשוי יותר להתאים כסקיצה למשהו ארוך יותר; מצד שני, יש משהו בצמצום הזה שקסם לי.
          מעניין אותי שדווקא הטקסט הזה מוציא מאנשים תגובות נזעמות. אני מניח שזה לא צריך להפתיע, בהתחשב באופיו הבוטה והפרובוקטיבי. יש משהו בתגובות כאלה ש(אחרי הרתיעה הראשונה) מחמיא אפילו יותר ממחמאות כמו "נחמד".

  2. חייבת להודות שהסיפור גרם לי לרתיעה. גם בגלל הפורנוגרפיה שבו, אני סולדת מפורנוגרפיה, אבל זה כבר עניין שלי ולאו דווקע אומר משהו על הסיפור. מעבר לזה גם אני הרגשתי משהו מפוספס, מפוזר. דמות הגבר עוררה בי אנטגוניזם (אבל שוב, זה בטח שלי), והקטע עם הילדים במכונית גרם לי לרצות להתקשר לשירותי הרווחה.
    יש משהו בתחושה שקיבלתי מהסיפור, שאין בו אהבת נשים, שאין בו אהבת אדם..לא יודעת.. אבל אם אנסה להיות עניינית יותר- זה מפוזר, מבובל ולגמרי לא ברור מה אתה מנסה לומר. לא ברור מי הן הדמויות, מה הן רוצות, הן לא מעוררות שום הזדהות, וגם נדמה שסיפור לא ממש יש כאן.

    • רונן א. קידר

      אוקיי, יש כאן אי הבנה שחייבת להיות מתוקנת: אין ילדים במכונית. הילדים שמצביעים על הבחור הם זיכרון, משהו שעולה לו בראש מסיטואציה אחרת שבה ילדים צחקו על היותו לא-נימול. בקריאה נוספת אני מבין איך אפשר לחשוב שמדובר בילדים שלה, אבל זו ממש לא הכוונה. נראה לי שצריך עריכה קטנה כדי לדאוג שהאסוציאציה הזו לא תיווצר.

  3. רונית בר-לביא

    שיר ההתחלה דגול בעיניי, ח"ח על הציטוט.

    לגבי הסיפורון הזה: היה יותר "מהודק" לדעתי אם הוא היה הופך לסיפור ארוטי כמו שצריך וללא התנצלויות.

  4. ראשית עלי לציין כי אהבתי את הרעיון לבטא את ספקות הכלה לגבי החתונה באמצעות חוסר יכולתה לבחור יין. רגע מיוחד נוסף הינו רצף המשפטים שמתחיל בשאלה "בעלך יודע…" ומסתיים במענה הקצר "עוד לא".

    בעיני, כשלון הסיפור נעוץ בעירוב סגנונות לשוני אשר היריעה אינה מסוגלת להכיל, וכן בנסיון לפתח על קצה המזלג רעיונות רבים מדי. דוגמא לכך היא הרקע הבינלאומי של דימיטרי: די במשפט "מה שעבד על אנה במוסקבה, מה שעבד על קארן בלוקסמבורג, מה שעבד על ליאת באשדוד" על מנת להראות את נקודת מבט גברית אשר אינה מבדילה בין אישה לאישה ובין מדינה למדינה (ואשר באופן זה מחזקת את דימוי המכונה המשמש אותו בזמן קיום יחסי מין). הצטרפותם לחגיגה של האם, היהדות, החוק הגרמני והנימולות גורעת מהעלילה ופוגעת בשלמותה – מה שהחל כסיפור על שתי צלעות במשולש רומנטי שבו בן הזוג הלגיטימי אינו נראה, הופך בן רגע לפארסה ספרותית בה כל משפט מתיימר כלאחר יד להוות דימוי למצב העולם כולו.

    • שלום לך צ. ג.
      תודה רבה על הערותייך! אני תמה איך הגעת לפוסט כה ישן, אבל משמח אותי בהחלט לשמוע את דעתך. לומר את האמת, בפרפסקטיבה של זמן אני נוטה להסכים אתך שהבעיה בסיפור היא הניסיון לדחוס יותר מדי לתוך סיפור קצר מדי, ונדמה לי שאכן כל הרקע הגרמני נוגע בסיפור אחר, שהייתי צריך להותירו בצד כאן. אני שמח שראית בסיס מעניין לעבודה בסיפור; נראה לי שאני אעבד אותו בקרוב לגרזה "נקייה" יותר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר