המכונה

סיפור חדש יחסית, קצת מבלבל, שאשמח לפידבק עליו.

המכונה

שבועיים לפני כן היא באה לחנות, לבחור יין. טעמה אחד, שניים, שלושה. לא החליטה. הוציא לה דלתון רזרב יקר והיא עיקמה את האף. אחרי הכוס השמינית הוא שאל אולי היא לא באמת רוצה להתחתן. היא קראה לו חצוף ובלעה בלגימה אחת את הדוגמית האחרונה.

לחתונה לא הלך, למרות ששלחה לו הזמנה. מהחנות שלחו סבל עם הארגזים, כרמל מזרחי אדום. מאז קיבל ממנה הזמנה לברית, עוד הזמנה לברית, שני טלפונים מלאים דמעות, ועכשיו הזמנה. בוא לצוק, זה שבקצה החוף של ראשון.

היא עמדה על החול יחפה, בחצאית סגולה. יותר עגולה משהיתה. יותר יפה. דימיטרי הדמים את המנוע באנחה ויצא. היא סובבה את פניה אליו, קוראת את התנועה. אבל לא התקרבה. הוא היה צריך לבוא קרוב קרוב אליה, לגחון עליה כך שתוכל לחוש את נשימתו.

"בעלך יודע שאת שוכבת עם גברים אחרים?" שאל.

"אני לא." ענתה.

"עוד לא."

הוא אחז בה מאחור, חש את מותניה מתחת לחצאית. העביר את ידיו על גופה והופתע. היא חייכה והראתה לו את התחתונים בידה הימנית.

"יש לך שני ילדים," הוא אמר.

היא לא ענתה. ידיה הונפו לאחור, אל גופו החסון. מאוחר מדי ראה את ציפורניה המטופחות. היא סרטה את כתפו בבת אחת, שלא לתת לו זמן להתגונן. למרות הכאב, הצליח לתפוס לה את היד באמצע התנועה, לסובב אותה אליו, להצמיד את הפה אליה בנשיקה.

"אם תכאיבי לי אני אענג אותך."

"אתה מבטיח?"

"לא, אני מאיים."

הוא השכיב אותה על החול הרך, מעבר לגבעה. כאן עמד כנראה הצלם המגוחך וטרח על תמונות החתונה שלהם. דימיטרי חשב עליו והכין את כלי הנשק: אצבעות. שפתיים. לשון.

"אני שיכורה," היא אמרה.

"גם אז היית."

"אבל ידעתי מה אני עושה."

הוא מתעלם מדבריה, מפעיל את המכונה. מה שעבד על אנה במוסקבה, מה שעבד על קארן בלוקסמבורג, מה שעבד על ליאת באשדוד. מה שמגרה אותו יותר מכל זו התמונה שהוא רואה, יום החתונה, הוא צופה בהם מרחוק מהאוטו, אז נוסע לשלומית ועושה מה שעושה. או שאולי זאת היתה נחמה. עכשיו הוא יודע שהיא ידעה שהוא רואה. הוא יודע שהיא יודעת מה היא עשתה לו.

"אני לא יודעת מה אני רוצה"

"זה לא מעניין אותי."

הוא חופר עמוק יותר בבטן המכונה, מחפש הוראות. גרמנית, רוסית, עברית, לא משנה איזו שפה. היא נענית לו, מטפסת במעלות החום, נדלקת בסדרת טרטורים, כמו מכונית ישנה. היא שוכבת על גבה, רפויה אך לא כנועה. אצבעותיה משחקות לו בחגורה.

"לא."

היא פתחה לו את כפתור הג"ינס כבר מאחורי דלפק התצוגה. בקושי הצליח לכוון אותה למזרון בחדר האחורי. על חולצתה הלבנה היה כתם אדמדם: מרלו של גולן, הוא זוכר שחשב. היא רכבה עליו בתשוקה שרק שנאה יכולה להצית.

"לא, אמרתי."

היא עזבה את האבזם ועצמה את העיניים, אבל זה הספיק. המכונה האטה והפסיקה לעבוד. הוא קם מעליה והביט בים.

"מה אני הולך לעשות עם החיים שלי, קיבינימט."

"חשבתי שרוסים לא אומרים קיבינימט."

הוא פתח את החגורה והוריד את המכנסיים ואת התחתונים. שמונה עשרה שנה ברוסיה קומוניסטית, חמש שנים לימודי יין בעמק המוֹזְל בגרמניה, ואז מקשיחים את הדרישות לאזרחות ואין עבודה ואימא נזכרת פתאום שהם יהודים ולוקחת אותו לישראל, לעבוד בחנות היינות של חינאווי ביפו, עשר שנים, כמעט חמישים בחורות מכל העדות, ואישה אחת בשמלת חתונה, עומדת על צוק עם איש מגוחך וגבוה בחליפה, רוכבת עליו במזרון ספוג יין, שוכבת על החול ובוכה.

היא קמה והלכה.

"תחזרי, אני רוצה לזיין אותך," הוא צעק.

היא רצה בוכה במורד הצוק אל האוטו, לחזור לחיים. הוא רץ אחריה, לא איכפת לו שכולם רואים לו את הזין, צורח לה שתעצור, שהוא רוצה, שזה היה סתם המונולוג הזה, זה מחזה של חנוך לוין, הוא לומד את זה עכשיו לתיאטרון קהילתי, חכי, והיא רצה ורצה במדרון, התחתונים נפלו לה בדרך, האוטו שלה נפתח בצלצול מתכתי זר כל-כך, והוא זר כל-כך, ושני ילדים כבר מצביעים על אברו הלא-נימול, והוא רק זוכר שיר אחד של שומאן, "בנכר":

תגידי, את רואה אותו? מאבד זקפה, מחליף את תמונת החתונה על הצוק בכרטיסי ההזמנה הבורגניים המדוגמים לברית באולמי הכיכר? שני ילדים מצחקקים בצד. איזו יומרה. חושב שהוא יכול לזיין ולברוח, להדליק ולקחת. והוא לא. המכונה האטה ונעצרה. היין נשפך על הארץ, הושחת. המכונית שלה עברה את הרמזור באור צהוב ונעלמה בואכה בת-ים.