התחלות ליום ההולדת

היום יום ההולדת שלי, וזה כביכול זמן לפנק את עצמי, אלא שבלוג הוא מעצם הווייתו פינוק עצמי, מעין אוטו-גרפו-אירוטיקה (יעל כבר טענה שאין מספיק אירוטיקה עצמית בספרות העברית). אז מה עושים ביום ההולדת, בלי לגלוש למגלומניה?
שוטטתי קצת בנבכי המחשב, בין קבצים שונים, והגעתי למסקנה שבמקום מגלומניה נגלוש לנוסטלגיה. אני לא יודע איך זה אצל כותבים אחרים, אבל לי יש מנהג די מתסכל להשאיר מאחורי הרבה מאוד מאוד התחלות. כל מיני התחלות לסיפורים, התחלות לרומנים, התחלות לתסריטים, למחזות – דברים שנראו יופי ברגע הכתיבה אבל ננטשו מהר אחר כך. ואיזה זמן טוב יותר מיום הולדת להעלותם מנבכי "איבוד" ולהראות להם, קצרות, את אור היום? מעין מסאז" לאזורים הפחות מוארים של האגו.
אז הנה, אוסף אני ואני ואני ואני: סדרה של פסקאות פתיחה מתוך כל מיני התחלות שלי (חלקו ארוכות, של כמה עשרות עמודים, אבל כולן ממש לא גמורות) לאורך השנים. מזל טוב.

מתוך מה שהיה אמור להיות רומן באנגלית, נכתב באמצע שנות התשעים.

Choices.  We make them every day.  They don"t seem important until they have something behind them.  He thought.  He stopped to stare at a lighted shop window, Holiday Discounts and all, made the obvious choice and turned back.  She wasn"t there any more.

It was Monday night, too early in the week for this kind of thing, too early in the season for such a blast of cold air, shivers running down his spine.  Almost impossible.  Nothing seemed to indicate this ending when they day began, and now he felt incapable of letting it end this way.  He had to go on, to toss away the last few pages, to rewrite at least a dozen scenes.  It can"t happen this way.  This is my life.

רומן פסאודו-אוטו-ביוגרפי שהיה אמור להיות הרחבה של הסיפור "דופלר" ונזנח אחרי שלושה פרקים:

ניסיון לכתוב מערכת יחסים. שלוש פסקאות ונתקעתי:

אבנר בן שלושים ושתיים, עורו שחום, או יותר נכון, שזוף, והדבר המובהק ביותר בו הוא קולו, הרך כל-כך ביחס למצופה. כשפגשתי בו לראשונה, באילת על החוף, הוא שכב על מגבת ענקית ודיבר עם מישהי בטלפון סלולרי. כשדוני ניגש להציג בינינו הוא הפנה את משקפי השמש שלו לעברי לרגע אבל המשיך לדבר לאט אל תוך המכשיר: "רונה, אני מבין לְמה את מתכוונת. אבל את יודעת, בסופו של דבר הכל חוזר אלי, למקום שבו אני חייב להיות זה שמחליט."

דוני סימן לי לשבת על החול. אבנר הנהן, ואחת מידיו נשמטה לצד גופו, כף היד מתאגרפת לרגע ואז מרפה. "כן. אני מבין את זה. אני חושב שזה חשוב שאמרת לי את זה."

שער החזה השחור של אבנר בולט בקושי על רקע גופו השחום. במראהו אינו שונה בהרבה מהישראלי הממוצע, הממנגל, החותך נתיבים בכביש וצועק הערות לעובדים זרים באתר בניה. אבל קולו מהפנט, מזכיר לי מאז את אוושת גלי ים סוף שהתאספו אל החוף מאחורינו. "אני מרגיש שזה הרגע הכי חזק שהיה לנו, רונה. בואי ננסה לשמור אותו אתנו כמה שנוכל, טוב?"

פתיחה מאוד חזקה, שחשבתי שתוביל אותי לרומן, והתקדמה לא רע משם, עד שנתקעה. בערך מלפני שנה וחצי:

בבוקר כחול וקר התעוררה פתאום תשוקה במאיר. הוא השתוקק מאוד, וכשהעביר יד על זיפיו בופתע לגלות כמה כואבת לו התנועה, בה נגלמה לפתע כל אותה השתוקקות – אבל לְמַה, לא ידע.

הוא כינס את שפתיו פנימה ואילץ את עצמו לגחך לרעיון. אתה יודע טוב מאוד שמדובר, כרגיל, בתשוקה מינית, אמר לעצמו בשקט, כופה על לחייו להתמוסס ועל ידו למשש בתחתוניו. ללא הפתעה גילה שהוא זקור, ולאחר הערכה מהירה של מצבו – חצי עירום, לא מגולח ועני – הסיק שהפתרון היחיד לתשוקתו נמצא בידיו שלו, ונסוג אל המיטה לכמה דקות קדחתניות.

הבוקר נותר קר, אך הכחול החל להתעמעמם בו. אברו של מאיר היה שמוט בתחתוניו והמראה שיקפה שוב את פניו. מאיר לקח נשימה כדי להתעורר, אך ראותיו נעצרו באמצע התנועה. התשוקה בה חש קודם שבה אל אבריו, וביתר שאת.

משהו שאולי עוד אעשה אתו משהו. סיפור אמיתי שאני מחפש כל כך הרבה דרכים לבפר אותו. זו נראתה מבטיחה, אבל נתקעה:

אני רוצה לספר את זה כמו שבאמת קרה, אבל לא אצליח. הזיכרון לא מדייק אחרי שנים רבות כל-כך, וגם לו היה מדויק, אי אפשר היה לספר את כל הפרטים. יש יותר מדי מהם. משהו בסיטואציה חייב לחמוק מתיאור, להיות מוגדר כ"לא חשוב", וברגע שעשיתי זאת אני משליט את סדר העדיפויות של ההווה על העבר.

בפרט, כמובן, הסיפור הזה, שעל הדרך בה סיפרתי אותו תמיד השפיעה זהות הנמען, והפרטים בו לוהקו כל פעם מחדש כדי להשיג את ההשפעה הרצויה ולהימנע מאחרות. אפשר לטעון שהגרס הראשונה היא המדויקת ביותר, אך יהיה זה שקר: הגרסה הראשונה חלקית, מבלבלת, מלאה סתירות. ואלה שאחריה – יותר.

אחרון אחרון חביב – התחלה שלא רק שהמשכתי אותה, אלא אפילו סיימתי, ועשיתי ממנה רומן רב-עמודים, רק שהוא לא הגיע (וכנראה גם לא יגיע) לידי גמר, כי שלחתי להמון הוצאות וכולן דחו. מה שאומר שזה יהיה כנראה הרומן הגנוז שלי. והנה הפתיחה שלו:

"אתה יודע מה מרגיז אותי?" הוא שאל, "אתה  יודע מה באמת מרגיז אותי?"  ובלי לחכות לתשובה הוא הסתובב אלי ואמר, "זה החוסר אינטימיות.  כל יום אתה פוגש לפחות איזה מאה אנשים שאתה לא ראית אף פעם וגם לא תראה יותר.  הם נכנסים לסיפור של החיים שלך לשניה, אתה נכנס לשלהם, והופ, הם יוצאים.  הנה, תראה את הבחורה הזאת שם" – הוא הצביע על בחורה עם שיער בלונדיני צבוע שדחפה עגלת תינוק בצד השני של הרחוב.  "היא הולכת עכשיו לחצות במעבר החצייה ולחכות אתנו לאוטובוס.  יכול להיות שיש לה סיפור מעניין. שונה מכל מה שאנחנו מכירים.  והנה היא עכשיו" – הבחורה התחילה לחצות את הצומת – "הנה היא עכשיו נכנסת לסיפור שלנו.  אם יהיה עכשיו פיגוע בתחנה אנחנו והיא נהיה באותה מהדורת חדשות.  אם אתה תתגבר על הביישנות שלה ותתחיל אתה" – הוא חייך ואני ידעתי שהוא לא מתכוון ברצינות – "אולי תספרו על הרגע הזה בחתונה שלכם.  אבל ככה, ביומיום? אין שום סיכוי שנראה אותה יותר.  היא תלך לעולם שלה ואנחנו לשלנו.  וככה זה עם עוד אלף אנשים שאני פוגש ברחוב או באוניברסיטה כל היום.  ואותי זה מרגיז."

תודה לכל מי שנשארו עד הסוף, וגם למי שלא.