בננות - בלוגים / / אני מתעד את כרמלה
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

אני מתעד את כרמלה

כרמלה ישובה על כיסא הפלסטיק הכתום, מחכה.  הגוף הדק של כרמלה עולה ויורד על הפלסטיכתום עם הנשימות העמוקות שהיא נושמת.  החזה שלה נתון בגופיה שחורה, קטנה, שנתלית עליה בלי לשאול שאלות, בלי להתעקש.  לכרמלה יש חזה קטן, אפילו פצפון.  כרמלה מחזיקה באצבעותיה, בין ציפורניה המסודרות בקפידה, ספר בכריכה רכה.
אני מתעד את נשימותיה של כרמלה ממרחק בלתי סביר של שני מטרים בדיוק.  בחור צעיר במעיל מגושם ניגש לכרמלה והיא מחייכת אליו.  איזה ספר, הוא שואל, והיא מדפדפת עד לכריכה החיצונית, שקמטים רבים נראים בה.  התפסן בשדה השיפון, אפשר לקרוא על הכריכה, של ג"יי די סאלינג"ר.  את מנסה לחזור לתיכון, מצטחק הבחור המגושם המחזיק תיק גדול על כתפו.  כרמלה אינה עונה.
אני מתעד את נשימותיה של כרמלה מזווית העין בעודי מביט נכחי אל הסטודנטים העוברים ושבים.  כרמלה נושפת מלים ואני צובע אותן בכתום ובסגול.  בחורמגושם עומד קרוב לכרמלה, מעליה, מציע לה, אם כבר, אז לקרוא ספר אחר של סאלינג"ר.  תשעה סיפורים, הוא אומר, או לאסמה, באהבה ובסאוב.  ולפני שהיא שואלת הוא מסביר שאלו שני תרגומים שונים.  כרמלה מהנהנת.  הגופיה נלחצת ונצמדת לפטמותיה הבולטות.
גם פרני וזואי, אני מנסה להגיד, ספר ממש טוב שלו, אבל כרמלה מביטה נכחה ובחור מגושם מביט מלמעלה על פטמותיה הנתונות בגופיה השחורה, על ספרה הנתון בכריכתו, על הפלסטיכתום שעליו מונח גופה.  בחורמגושם אומר שלום ונעלם, מנפנף לפרידה בתיקו הרכוב על כתפו.  גופה של כרמלה נושםעולהיורד.  היא יושבת על הפלסטיכתום, מחכה.  אני מתעד אותה ממרחק עשרים שנות אור, בדיוק.
 
כרמלה מתכופפת לקטוף פרח פרג אדום.  גופה של כרמלה דקיק וחד.  כרמלה מכופפת מרפקיה החשופים ומרימה את הפרח מעל הגבעול.  היא איננה מריחה אותו.  כרמלה רצה לבדה בשדה ענק של חרציות ופרחי פרג.  אור השמש ההולכת ונעלמת מתפזר מגופה בזוויות ישרות.  אני פוסע בשדה הריק מאחוריה ואינני מאבד את צעדיה. 
כרמלה נעצרת במרכז שדה הראיה שלי ומפילה את עצמה אל תוך הפרחים.  רק קצה שמלתה מציץ מעל גובה העשב.  כרמלה שרועה כולה בשדה הרמוס.  בתוך עיני נוצר כתם שצורתו כצורת כרמלה השכובה על מצע הפרחים, בתצלום אווירי.  כרמלה שואפת אוויר, נושפת, צליל נשימתה שרקני, תנועותיה מאטות והולכות.  שמלתה לבנה ואף כתם לא ניכר בה.  בידה פרח הפרג והיא תולשת ממנו את עלי הכותרת בזה אחר זה. 
כרמלה חובקת באצבעותיה המטופחות פרחפרג עירום.  פרחפרג יחיד, גלוח ראש, ששרידי העלי שלו מביטים בה במבוכה.  היא מקרבת לפרח ציפורן צבועה תכלת, מקרבת ומרחיקה.  כרמלה מביטה בשמיים כחולים דרך אצבעות התכלת שלה.  פרחפרג נשמט בין אצבעותיה ונושר אף הוא על השמלה הלבנה.
אני פוסע בשדה פרג וחרציות, ריק.  דמותה של כרמלה משורטטת בקפידה בעשב הרמוס.  כרמלה מתפשטת בדמיוני ואופפת את השדה כולו, עד האוטוסטרדה הנראית במרחק ומבני חוות הגז של פי גלילות.  היא עולה כאד ממשכבה, מהבילה את האוויר בריח הבלתי-נתפס של לק אצבעותיה.  כרמלה מדלגת מקצהו האחד של השדה עד משנהו.  כל הנשימות מלאות אותה.  כרמלה היא שדה פרג וחרציות.  היא מצמידה לשמשה האחורית של מכוניתי פרחפרגעירום.  אני נכנס למושב הקדמי ומתניע.
 
 

4 תגובות

  1. קראתי כמה פעמים, אבל בכל זאת לא הבנתי הכל. את הקטע הראשון אפשר לקרוא כמשהו ריאליסטי לגמרי, אולי תיאור של סטודנט (כנראה בקמפוס) מתבונן ולא מעז לגשת ולדבר אתה, כי הוא מרגיש במרחק של עשרים שנות אור (וזה נוגע ללב). מה שלא הסתדר לי שם היה איך ייתכן שהיא לובשת גופיה (כמשתזפת) ביום שבו הסטודנט (?) השני לובש מעיל מגושם. כלומר, עם הפרגים והחרציות זה צריך להיות יום שמש ב(תחילת ה)חורף. לא קר לה?
    אבל בקטע השני, שם ליד חוות הגז, הלכתי לאיבוד, כי לא הבנתי באיזה חלק זה הופך לפנטסיה, או שכל הקטע השני הוא פנטסיה, או שאולי גם הראשון היה. קוהרנטיות זה פאסה, אני יודעת, אבל בכל זאת הייתי רוצה להבין למה אתה חותר בקטע כזה…
    אלא אם כן די לך רק בהתבוננות – שהיא, לפחות בקטע הראשון, מדוייקת מאד – ממש אפשר לראות אותה שם, משתזפת ביום חורף בכסא הכתום.

    • מעניין.
      קראתי את הקטע שוב, ואולי מה שחסר בו היא הפרדה רבה יותר בין החלק הראשון לשני. אלה שתי סיטואציות נפרדות, לאו דווקא אחידות מבחינת המקום והזמן (ולכן חוסר הקונטיניואיטי בבגדים). את השנייה אפשר לקרוא כפנטזיה, או (מה שכנראה לא עבר) כזמן מאוחר יותר שבו הכותב כבר מנהל מערכת יחסים כלשהי עם כרמלה, אבל עדיין נשאר במצב שבו אינו יכול למעשה לגעת בה אלא רק "לתעד" אותה מבחוץ. זה כנראה לא מספיק בהיר ואנסה לשפץ את הקטע בהתאם.

  2. לי עברון-ועקנין

    אין קונטיניואיטי בבגדים!
    אני מרגישה שיש כאן רעיון, משהו במישור השכלתני (כמו בסיפורים של בורחס), אולי התיעוד הקם על מושאו ומאיין אותו? לא ברור לי לגמרי.
    אהבתי את המילימחוברות.

  3. אישית כל הקטע נקרא לי כחלום. ובחלום אין קונטיניואיטי נקודה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר