עד כאן

 

אחד הלקחים החשובים ביותר של הפמיניזם הוא לא להישען על סטריאוטיפים והכללות לגבי בני אדם. כך, למשל, ניתן לדבר על התנהגות X כגברית ומאצ'ואיסטית ועל התנהגות Y כנשית, אך אין לעשות הכללות ולומר כי כל הנשים כך וכל הגברים כך בפועל. אותו דבר בקשר לאנשים השייכים ללאום מסוים וכן הלאה.

עתה,לאחר שאמרתי את כל הדברים האלה, אני מרשה לעצמי לעבור להכללות ולסטריאוטיפים, הפעם סביב התכונה: להצטער ו/או להתחרט ו/או לומר סליחה.

ההנחה שלי היא, ושוב, מבלי לעשות הכללות, שבעוד דרום אפריקניים בולטים במיוחד בכל הקשור לתכונה האמורה, הישראלים הם ההפך הגמור. להוכחה, קחו את שני הסיפורים הבאים, הראשון לגבי דרום-אפריקה, השני לגבי מדינתנו אנו.

הסיפור הראשון:

בת אחותי ובני משפחתה נסעו לדרום אפריקה לצורך שליחות בת שבוע ימים. משהגיעו נודע להם כי בדיוק נחת שם מזג אוויר שלא ידעה המדינה מזה כמה עשורים.  והינה, כך סיפרה לי בת אחותי, במשך שבוע שלם לא הפסיקו המקומיים להתנצל בפניהם על תנאי מזג האוויר הבלתי צפויים האלה, כאילו הם עצמם היו אחראיים להיווצרותם. ללמדך, אצל דרום-אפריקניים, המילה "סליחה" מהווה ביטוי של חמלה.

הסיפור השני:

אני ובני משפחתי מבלים אחה"צ בגן ציבורי ירושלימי ידוע, שמש זורחת, הילדים רבים בנועם, וכו'. פתאום, וווואאאאםםםם, כדור בגבה של הבת הצעירה שבדיוק מלאו לה ארבע שנים. 
אחרי ההלם הראשון, צרחות ובכי מר. אנו, ההורים המסורים, מנסים לנחם אותה ובו בעת למצוא את מבצע הפשע כשפתאום ניצב בפנינו ענק צעיר, כבן 14, הייתי אומרת. תוך שנייה הכדור בידיו ועל פניו מבט מבוהל מה. הוא מסתכל עלינו, ועל הילדה הבוכה ואנו מסתכלים עליו. שקט, ועוד שקט, ואז מילמול קטן-קטן — "סליחה."

אני חייבת להודות לכם, כל כך נבהלתי שכבר ברח לי כל אוצר המלים של לצרוח-על-מי-שתוקע-כדור-בגב-הילדה-שלך. הבחור השני, לעומת זאת, זה שככל הנראה היה אחראי על הבעיטה עצמה, לא נראה מבוהל בכלל. הוא לא זז ממקומו, וגם מבטו נשאר אדיש ואולי קצת זועם, שמא נעיז לומר לו משהו.

שני האבות של שני הבנים, שישבו על הספסל שני מטרים מאיתנו, עשו כאילו לא ראו דבר.

נראה, אם כן, כי בארץ, לומר סליחה שווה הודאה באשמה ולכן דווקא כשעשית משהו בטעות אין על מה להתנצל, כאילו לא עשית ולא כלום. (ואולי מאותה סיבה כבר הפסיקו לומר סליחה גם כשמבקשים הוראות ברחוב וישר תוקעים, "איך מגיעים ל….?")

עתה, משהורדתי מהלב את הסיפור הזה, נחזור לענייני מגדר, ושוב אינני רוצה לעשות הכללות אבל ברור לי שבעוד גברים מרבים למצוא את האשם אצל מישהו/י אחר/ת (וגם מתקשים להתנצל, בדרך-כלל, אולי מאותה סיבה של לומר סליחה שווה הודאה באשמה), נשים נוטות דווקא להאשים את עצמן.

ואל אחת כמה וכמה, נשים דרום-אפריקניות.

ואל אחת כמה וכמה וכמה (משום מה, ואולי כיוון שאנחנו רק בנות) נשים בנות משפחתי.

ואל אחת כמה וכמה וכמה וכמה, אני, הצעירה מביניהן.

על רקע הדברים האלה, אף פיתחתי לעצמי שיטה לקבלת החלטות. אני אומרת לעצמי: "על איזה החלטה אצטער יותר?" השיטה כרוכה בכך שצריכים לדמיין את התוצאות הכי גרועות שרק יוכלו לנבוע משתי ההחלטות ואז לנסות להרגיש על איזו החלטה מתכעסים יותר (כן, אני עצמי המצאתי את המילה).

בסך הכל, זוהי שיטה נהדרת אשר הוכיחה את עצמה שוב ושוב.

ישנו רק תחום אחד שבקשר אליו אני מתקשה ליישם אותה: דיבורים. זאת אומרת, אני אף פעם לא יודעת אם אני מצטערת יותר על דברים שלא אמרתי והייתי צריכה להגיד, או על דברים שלא הייתי צריכה להגיד ואמרתי.

עד כאן.