הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
מזה שנים לא צמתי בתענית אסתר. כי הילדים שלי היו קטנים או מניקים ופתאום השנה נגמרו התירוצים וצמתי. איך היה? נגיד כך, בשלב מסוים שקלתי לעשות עוד ילד. למחרת, כשהיינו צריכים לתחפש את הילדים לרגל שווקי הפורים למיניהם, ירדתי מזה.
הבן הקטן רצה להיות קאוובוי. שמחתי כי אני חושבת שכל אחד צריך להיות קאובוי פעם. פעם הייתי קואבוי וביקשתי מאמא שלי את צעיף האדום שלה לקשור סביב צווארי. היא אהבה מאד את הצעיף הזה, שהיה קטן ורך ובצבע אדום יפה כל כך. היה לי ברור שהיא לא ממש רצתה לתת לי אותו אבל שכנעתי אותה ואמרתי לה שאני אשמור עליו טוב טוב ולא אאבד אותו. אחר-כך, איבדתי אותו. הזיכרון מעיק עלי. הוא גם יצר אצלי סוג של ציפייה תמידית ל"תגמול" מטעם הילדים שלי; כשהם לוקחים ומאבדים את החפצים שלי, אני מושתקת.
הילדה הגדולה החליטה להיות פיקסית (שדונית כזאת, אבל טובה). כל מה שאני צריכה, כך הצהירה, זאת שמלה ירוקה מקטיפה ואוזניים עם שפיץ. אביה המסור יצא מיד לקניות וחזר עם אוזניים עם שפיץ ופיסת קטיפה ירוקה, אשר הונחה בצד עד הרגע האחרון. אחר-כך, הוא קילל קצת (הרבה) והתחיל לעבוד: מדד, חתך ותפר עם מחת וחוט. הוא השאיר לי את השרוולים. תפרתי אותם עם דבק. ולא תאמינו – ביחד יצרנו פיקסית מושלמת.
בבוקר של פורים הפיקסית קראה במגילה, פרק א'. אביה המסור נסע להביא את הסבתא של האחיינים. כי ההורים שלו בחו"ל וההורים שלי בשמיים, אז הבאנו את הסבתא של הבני דודים. בגיל שמונים ותשע (של"א), היא מאופסת יותר מאשר כל בני משפחתי, בכל התקופות ובכל הגילאים, ביחד. אבל לא זאת הנקודה. הנקודה היא שאיכשהו, זה לא מספיק שאת גאה עד הגג בילדים שלך. את רוצה שמישהו אחר יהיה גאה בהם גם.
ולסיום, לקראת הפרק האחרון בקראית המגילה, קם ועמד הקאובוי שלי בפני הקהילה כולה והכריז בקול רם, "אמא, אני צריך פיפי. לעשות בעציצים?"
:))))))))))
אומי, אין כמוך!
תודה!