צמחי מעזבות כותב

תַּעֲלוּלִים נוֹירוֹנָאלִיים דנה לובינסקי   בַּלַּיְלָה מְהוּמָה גְדוֹלָה מְאַיֶּמֶת לִפְרוֹץ מִנְחִירֵיךָ הֲפִיכָה צְבָאִית קָמָה לְךָ בָּזֶּרֶג. נִיל אָרְמסטרוֹנג נוֹעֵץ לְךָ כּוֹכָבִים וּפַסִּים בְּדִיּוּק בְּמֶרְכַּז הַגְּרוֹגֶרֶת, צ"אושסקו אלנה מְמַיֶּנֶת עִקְּבֵי-תַּנִּין לְאֹרֶךְ יְרֵכֶיךָ, עָמוֹק בִּתְעָלוֹת אָזְנֶיךָ וירג"יניה וולף צוֹלֶלֶת אֶל מוֹתָהּ וּמהאטמה גָנְדִי שׁוֹבֵת רָעָב בֵּין בְּהוֹנוֹת הַרַגְלַיִם שֶׁלְּךָ.   אֲבָל לְךָ כָּל זֶה לֹא נוֹגֵעַ, אַתָּה חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת עַל עוֹלָם רֵיק ...

       הַדְּבָרִים רַק מִשְׁתַּפְּרִים, אֲדוֹנִי. זֶה בְּדֶרֶךְ כְּלָל מִשְׁפָּט מִקְרִי שֶׁעוֹשֶׂה אֶת זֶה, מִשְׁפָּט מִקְרִי כְּמוֹ "הַדְּבָרִים רַק מִשְׁתַּפְּרִים, אֲדוֹנִי", וְאָז כָּל הַבַּבּוּנִים יִתעוֹפְפוּ הַחוּצָה כִּפְצָצוֹת מִצְרַר דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן שֶׁל הַיּוֹנִים, הַיּוֹנִים הַמְבֹהָלוֹת יְכַנְסוּ אֲסֵפָת חֵרוּם זוֹ בְּתוֹךְ צַוָּארָהּ שֶׁל זוֹ וְיַּחְלִיטוּ מִיַּד לְהַגֵּר לִִנְְיוּ זִילַנְד, וּמִתַּחַת לִסְבָךְ הזְרָדִים הַמֵּתִים, פַּעַם בּוֹגֻנוִוילְיָה, הַרְבֵּה אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים יְתַרגְלוּ אֶת כָּל ...

  "אֲנִי מְסָרֵב לְדַבֵּר עַל זֶה", אָמַר הַנֶאֱשַׁם, לַמְרוֹת שֶׁיָּדַע שֶׁזֶּה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁיַּחֲרֹץ אֶת דִּינוֹ. נַסֵּה אוּלַי לְדַמּוֹת אֶת זֶה לִדְבַר מַה, דָּחַק בּוֹ מֵאָחוֹר הַסַּנֵּגוֹר, מְאַבֵּד תִּקְוָה בִּמְהִירוּת, אֲבָל הַנֶאֱשַׁם הִסְתַּכֵּל הַחוּצָה וְרָאָה קְצֵה זְנָבוֹ שֶׁל חָתוּל. זֶה עַתָּה פָּסַק הַגֶּשֶׁם, וְהֶחָתוּל, כָּךְ הִסִּיק הַנֶאֱשַׁם מִן הַקּוֹלוֹת שֶׁלֹּא רָאָה, מִשֵּׁשׁ וְחִטֵּט בַּעֲרֵמַה קְטַנָּה שֶׁל בָּשָׂר נִרְקַב, שֶׁהָלַךְ וְנָמוֹג. ...

  מַה רוֹצֶה הָרוֹצֵחַ הַסִדְרָתִי הָרוֹצֵחַ הַסִדְרָתִי רוֹצֶה שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה אַהֲבָה. כְּמוֹ בֵּיצָה, הוּא מַסְבִּיר. כָּל מַה שֶׁאֵינוֹ אַהֲבָה צָרִיךְ לְהוֹרִיד, אוֹמֵר הָרוֹצֵחַ הַסִדְרָתִי, לְשַיֵּף, כְּמוֹ בֵּיצָה. אֵין לוֹ מָקוֹם, הוּא אוֹמֵר, מַה שֶׁאֵינוֹ דֵּי חָלָק, עָגֹל אוֹ לָבָן   מתוך שׁוּ-הַאי מתאמן בהטלת כידון (תל אביב: הליקון/ביתן, 1996)

            הבחורה, שהיא מוסיקאית, שומעת את הקולות ולכן יודעת שגורלם נחרץ; ואילו הבחור, שהוא צייר, אינו שומע דבר. בסופו של הסיפור נאמר המשפט (אומר אותו אדם שלישי, שאיננו נמצא שם אלא למטה, על המדרגה הרביעית, משחק בקופסת סיגריות מעוכה שעיצב מישהו כסירה או מטוס כדי לברוח והלך, והוא מניע אותה הלוך ושוב בין ברכיו הפשוקות מתוחות על ...

  נַהָגֵי מוֹנִיּוֹת, נָשִׁים יָפוֹת מִדַּי, דָּתִיִּים, בֻּרְסְקָאִים, בֻּרְסָאִים, חֲמֵשֶׁת הַמַּלְחִינִים הַקְּלָסִיִּים הַחַיִּים שֶׁמִּתְפַּרְנְסִים מִמִּשְׁלַח יָדָם, מוֹכְרֵי רַדְיָאטוֹרִים מְשֻׁמָּשִׁים לִמְכוֹנִיּוֹת יַפָּנִיּוֹת קְטַנּוֹת, מְעַשְּׁנֵי סִיגַרְיוֹת בְּזָוִית הַפֶּה (אֶלָּא אִם הֵם נָשִׁים שֶׁאֵינָן יָפוֹת מִדַּי), נְעָרִים בְּנֵי שְׁבַע עֶשְׂרֵה וָחֵצִי, אֶלָּא אִם הֵם שְׁמֵנִים אוֹ מְחֻטָּטִים (אֶפְשָׁר רַק אֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם), מַחֲנָק: מַחֲנָק שֶׁל תְּחִלַּת הַקַּיִץ, מַחֲנָק שֶׁל אֶמְצַע הַחֹרֶף, שֶׁהוּא נָמוּךְ ...

כָּל הַיּוֹם, אוֹ שֶׁמָּא שְׁלֹשָה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת, אָכַל מְחִית אֱגוֹזֵי לוֹטוּס. בְּכַפִּית קְטַנָּה. יָשָׁר מִן הַקֻּפְסָה. עַל הַסַּפְסָל בַּשְּׂדֵרָה (שָׁם גַּם יָשַׁן), וְאוּלַי בַּגָּן. אַחַר כָּךְ יוֹמַיִם שְׁלֵמִים רַק הִתְבּוֹנֵן בַּקֻּפְסָה, וּלְבַסּוֹף, לְאַט מְאֹד וּבִזְהִירוּת אֲבָל דֵּי בְּקַלּוּת, שֶׁכֵּן הַדֶּבֶק נִרְטַב בַּגֶּשֶׁם שֶׁיָּרַד בַּגָּן, לְלֹא הֶפְסֵק וְגַם בַּלַּיְלָה יָרַד וְנִרְאָה כְּמוֹ מָסַכִּים מָסַכִּים שֶׁל בַּד, רַכִּים וְדַקִּים מְאֹד, הֵסִיר ...

1. Nitza Pnueli from Kibbutz Ein-Hamishmar repeatedly solves the radio literary quiz. She is a small, plump middle-aged woman, as appropriate, never had a steady lay, and sits glued to the small radio in her room every Friday at six, when the literary magazine is broadcast. I met her only once, running for the No. 18 bus near the Northern ...

  מַה זֶּה הַחַיִּים שֶׁלּוֹ בֵּית קָפֶה אֶחָד אוֹ בֵּית קָפֶה שֵׁנִי. וְבַּסּוֹף אֵיידְס. חָכְמָה בִּשְׁבִילוֹ לְהַגִּיד אֵין שׁוּם דָּבָר רַק אָמָּנוּת. סְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז. נָה. הָיִיתִי מִתְעָרֶבֶת שֶׁגַּם אֶת זֶה הוּא לֹא יָדַע לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. אִם הָיָה יוֹדֵעַ לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ לְהַזְמִין לוֹ מֵאִיטַלְיָה, וְעוֹד בְּמַעֲטָפָה. הָאֱמֶת אֲנִי כְּבָר לֹא מַמָּשׁ אוֹהֶבֶת אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלּוֹ, לֹא מְבִינָה אוֹתָם כְּמוֹ ...

  הִתְעוֹרַרְתִּי חָנוּק. הָיוּ לִי שָׁלֹש אֲהָבוֹת וּכְשֶׁקַּמְתִּי הִתְבָּרֵר מִיָּד שֶׁאֵין לִי מֻשָּׂג מַהִי אַהֲבָה, וְלָכֵן אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מֵהֶן הִיא הַנְּכוֹנָה וּמָה עָלַי לַעֲשׂוֹת עַכְשָׁו. שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה לְיַד מִישֶׁהִי שֶׁלֹּא הִתְעוֹרְרָה אֲפִלּוּ לְרֶגַע וְהִקְשַׁבְתִּי לְשִׁירִים בָּאָזְנִיּוֹת. בְּכָל תַּחֲנָה וְתַחֲנָה הָיוּ הַמִּלִּים רַבּוֹת מַשְׁמָעוּת וּמְדֻיָּקוֹת. הַשָּׁעָה הָיְתָה אַרְבַּע שְׁלֹשִים וּשְׁמוֹנֶה. קַמְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם יָשָׁר מִן הַבֶּרֶז. הַצִּנּוֹרִית הָאֲדֻמָּה דַּוְקָא מִיָּמִין, ...