צמחי מעזבות כותב
"אֲנִי מְסָרֵב לְדַבֵּר עַל זֶה", אָמַר הַנֶאֱשַׁם,
לַמְרוֹת שֶׁיָּדַע שֶׁזֶּה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁיַּחֲרֹץ אֶת דִּינוֹ.
נַסֵּה אוּלַי לְדַמּוֹת אֶת זֶה לִדְבַר מַה,
דָּחַק בּוֹ מֵאָחוֹר הַסַּנֵּגוֹר, מְאַבֵּד תִּקְוָה
בִּמְהִירוּת, אֲבָל הַנֶאֱשַׁם הִסְתַּכֵּל הַחוּצָה וְרָאָה
קְצֵה זְנָבוֹ שֶׁל חָתוּל. זֶה עַתָּה
פָּסַק הַגֶּשֶׁם, וְהֶחָתוּל, כָּךְ הִסִּיק הַנֶאֱשַׁם
לַמְרוֹת שֶׁיָּדַע שֶׁזֶּה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁיַּחֲרֹץ אֶת דִּינוֹ.
נַסֵּה אוּלַי לְדַמּוֹת אֶת זֶה לִדְבַר מַה,
דָּחַק בּוֹ מֵאָחוֹר הַסַּנֵּגוֹר, מְאַבֵּד תִּקְוָה
בִּמְהִירוּת, אֲבָל הַנֶאֱשַׁם הִסְתַּכֵּל הַחוּצָה וְרָאָה
קְצֵה זְנָבוֹ שֶׁל חָתוּל. זֶה עַתָּה
פָּסַק הַגֶּשֶׁם, וְהֶחָתוּל, כָּךְ הִסִּיק הַנֶאֱשַׁם
מִן הַקּוֹלוֹת שֶׁלֹּא רָאָה, מִשֵּׁשׁ וְחִטֵּט בַּעֲרֵמַה קְטַנָּה
שֶׁל בָּשָׂר נִרְקַב, שֶׁהָלַךְ וְנָמוֹג. כַּמָּה טוֹב יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת לוּ
נִשְׁמַע עַכְשָׁו בָּרֶקַע קוֹל דַּק שֶׁל פְּסַנְתֵּר, עַכְשָׁו, כְּשֶׁפָּסַק הַגֶּשֶׁם,
חָשַׁב הַנֶאֱשַׁם בְּלִבּוֹ וְשָׁתַק. לְרֶגַע נִרְאוּ פָּנָיו שֶׁל הֶחָתוּל
מִבַּעַד לַחַלּוֹן, מַסְתִּירִים זָנָב וְקִיר, בְּלָבָן מֻכְתָּם, שֶׁל בַּיִת.
שֶׁל בָּשָׂר נִרְקַב, שֶׁהָלַךְ וְנָמוֹג. כַּמָּה טוֹב יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת לוּ
נִשְׁמַע עַכְשָׁו בָּרֶקַע קוֹל דַּק שֶׁל פְּסַנְתֵּר, עַכְשָׁו, כְּשֶׁפָּסַק הַגֶּשֶׁם,
חָשַׁב הַנֶאֱשַׁם בְּלִבּוֹ וְשָׁתַק. לְרֶגַע נִרְאוּ פָּנָיו שֶׁל הֶחָתוּל
מִבַּעַד לַחַלּוֹן, מַסְתִּירִים זָנָב וְקִיר, בְּלָבָן מֻכְתָּם, שֶׁל בַּיִת.
"כָּךְ בְּדִיּוּק הָיָה הַדָּבָר", אָמַר,
וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמָה אֲדָמֶּה אֶת הֶחָתוּל.
מתוך שו-האי מתאמן בהטלת כידון (תל אביב: הליקון/ביתן, 1996)
אוי, זהר, אני קראתי
כַּמָּה טוֹב יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת לוּ נִשְׁמַע עַכְשָׁו בָּרֶקַע קוֹל דַּק שֶׁל פּ נְ תֵּ ר, עַכְשָׁו, כְּשֶׁפָּסַק הַגֶּשֶׁם…
זה משיר אחר, שירה (הרבה יותר קוהרנטי (חתול –> פנתר)וגברי, אבידני כמעט, אבל לא שלי (שלך?)
כנראה. כל החג הייתי שקועה בשיריו (מתפעמת מהעוצמה האדירה שלו, איזה גאון!) כנראה זה מחלחל.
סליחה אם לשווא פמפמתי אותו לבלוגך.
הפסנתר כמובן מרכך. הפנתר מעצים את הקושי. נוגע האפילה העמומה הזו במוחו, כאומר – זה הקטן, גדול יהיה.
אצלך הנאשם זכאי (?) אצל אבידן הוא חייב, ללא צל של.
האפילה-באפילה.
ממליץ על לסקלי לאפיקומן, אחרי אבידן. מעבר לטוב ולרע (לפחות: מעבר לטוב).
— והפסנתר לא מרכך (לטעמי), כמו שקטיפה כחולה לא. לעומת זאת, לפנתרים פרווה רכה ונעימה.
הוא יכול לרכך, אם נותנים לו (הפסנתר)… פנתר לא ירכך לעולם (אל תתן לפרווה שלו להטעות אותך)
🙂
אולי הכל עניין של זווית. ואולי לא.
תודה על ההמלצה. נגעתי בו קלות. יש לאן לחפור, ללא ספק.
שיר נהדר, זוהר.
תודה,יעל! שימחתיני על הבוקר
שיר טוב, ומשומה חשבתי על הומברט הומברט. עכשיו אני באמת חייבת כבר לצאת לשתות משהו
אהההמ… ולמה תדמי את החתול?
אני מסרב לדבר על זה, יש פה משהו טוטאלי, זה מושך את הלב.
חג שמח
טובה
תודה וחג שמח!
יפה ומדוייק
אוהבת לא להבין
ולאהוב את השיר הזה
מוטב כך מלהפך, לא?
תודה
והשחור – לא סימבולי, אבל טוב לעין, אני חושב.
ולמה רקע שחור?