צמחי מעזבות כותב
הַדְּבָרִים רַק מִשְׁתַּפְּרִים, אֲדוֹנִי.
זֶה בְּדֶרֶךְ כְּלָל מִשְׁפָּט מִקְרִי שֶׁעוֹשֶׂה אֶת זֶה, מִשְׁפָּט
מִקְרִי כְּמוֹ "הַדְּבָרִים רַק מִשְׁתַּפְּרִים, אֲדוֹנִי", וְאָז
כָּל הַבַּבּוּנִים יִתעוֹפְפוּ הַחוּצָה כִּפְצָצוֹת מִצְרַר דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן שֶׁל הַיּוֹנִים,
הַיּוֹנִים הַמְבֹהָלוֹת יְכַנְסוּ אֲסֵפָת חֵרוּם זוֹ בְּתוֹךְ צַוָּארָהּ שֶׁל זוֹ וְיַּחְלִיטוּ מִיַּד לְהַגֵּר לִִנְְיוּ זִילַנְד,
וּמִתַּחַת לִסְבָךְ הזְרָדִים הַמֵּתִים, פַּעַם בּוֹגֻנוִוילְיָה,
הַרְבֵּה אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים יְתַרגְלוּ אֶת כָּל הָהַטָּיוֹת שֶׁל הַמִּלָּה "מִצְהֲלוֹת" בְּשֵׁשׁ שָׂפוֹת,
מְחַכִּים רַק לְבוֹאוֹ שֶׁל הַצָּעִיר המַקְרִיחַ, עָקוֹם הָאַף
וְהַמְמוּשְקָף, שֶׁנִּרְאֶה בֶּן אַרְבָּעִים לַמְרוֹת שֶנוֹלַד אֶתְמוֹל,
וְהוּא דּוֹבֵר יָחִיד בָּעוֹלָם שֶׁל הַשָּׂפָה הַשְּׁבִיעִית. כְּלַבְלַב קְטַנְטַן, גָּזוּר
כְּגָּדֵר חַיָּה הַמְדַמָּה כְּלַבְלַב גָּזוּר כְּגָּדֵר
סוֹבֵב כְּבָר שָׁעוֹת בְּאִיטִיוּת מֵעֵבֶר לַחוֹמָה, מְפַזֵּר
פְּתָקִים קְטַנִּים, שֶאָסַף בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים עַל שָׁנִים מִתּוֹךְ עוּגִיּוֹת מַזָּל שֶׁל דוּכַנֵי אוֹכֵל סִינִיים זוֹלִים בִּצְפוֹן מַעֲרָב פִילָדֵלְפיַה,
בְּמֶרְחַקִּים שָּוִים מִפִּסְגַּת הַבּוֹגֻנוִוילְיָה, מֵאִתָּנוּ.
גַּם הוּא מִשְׁפָּט כָּזֶה.
"
שָׁנִים עַל שָׁנִים", אֲדוֹנִי,גַּם הוּא מִשְׁפָּט כָּזֶה.
מתגלגל כמו אבנים קשות .
מה אכתוב שלא ייכנס למדור הקלישאי?
מדבר אלי … ברמה של זעם שקשה לו עם המלים. השיר הזה חיבר אותי לקודם שלך ופתאום הבנתי-בלי להבין. מקווה שאני מובנת.
תודה מירי, זה כך בדיוק: שיר-סרט של זעם אלים ועליצות משוגעת שאין להבחין ביניהם.
לא יודעת מה זה אומר, אבל יש לך כתיבה גברית ומענינת
לא ממש אוהבת את הנושא, אך יש בו כח.
להתראות טובה
תודה, טובה, על ההקשבה. זה אומר בדיוק את עצמו. אין צורך לנסות לתרגם "שירית" ל"מאמרית".
מעורר זכרונות מרהיבים מפילדלפיה המשותפת
🙂
כן, עוגיות המדלן הסיניות ההן…
לטעמי, השיר הזה פחות טוב משירים אחרים שלך שקראתי כאן. כי בסופו של דבר המילים והביטויים סובבים רק בתוך עצמם, בתוך הלשון (השפה), וחוזרים לעצמם. הם לא יוצאים לעולם, להגיד עליו (נגדו) משהו.
ומה יש לבוא בטענות למילים?
יש טיולים מעגליים שכדאי להיזהר מפניהם, למרות (ובגלל) יופין של הבוגונוויליות ויופיו של העולם בכלל (ובתוך כך, יופין של המילים וההסתנוורות מפני משפטים כשלעצמם). הרי לא על בוגונוויליות רצית לדבר, אני משערת.סליחה אם הייתי בוטה מדי, אני רואה פתאום את האירוניה שבכותרת של התגובה, שהיא גם הכותרת של השיר שלך, לעומת מה שכתבתי ביחס לשיריך האחרים… אתה כותב יפה מאוד, בגלל זה כתבתי, מקווה שלא פגעתי. אני לא משוררת ולא יודעת מה פוגע במשוררים.
ממש לא נפגעתי – שמחתי לקבל תגובה מנומקת ועניינית.
לתחושתי – אבל אם זו רק תחושתי ולא תחושת הקוראת, הרי לא עלתה מלאכתי יפה – השיר הזה אינו על הלשון, אלא על מצב נפשי וקיומי מאד ספציפי, שאפשר לבטאו רק באימג"ים ולא בתיאור ישיר. נסי לדמות זאת כסרט עם כתוביות ( שני המשפטים המשנים את העולם, ש"עושים את זה"). ושימי לב לפרטים: הבוגונוויליה, למשל, אינה יפה כלל. זוהי בוגונוויליה ז"ל, שהיא עכשיו "סבך זרדים מתים". בקיצור, הדרך לשיר הזה עוברת בגלגל העין.
אני מאד אוהב תגובות כשלך, גם (וביחוד) כשאני חולק עליהן.
כן, התכוונתי למה שאמרת: גלגל העין.
בעוד שבשירים אחרים שלך, הרגשתי את גלגל השכל או המוח. גם כאן יש כמה זינוקים לשם, אבל הם חוזרים לעין, המילים חוזרות לעין. זה מה שאכזב אותי. אני לא אוהבת מראות יפים בשירה. לטעמי, נוף או חיות או תרבות גבוהה הם לא לשירה, אלא אם חותרים תחתם לא בתחושה אישית, אלא באיזשהו היגד שחורג מזה. אני כמובן לא מתכוונת לפלסטינים בהכרח, לא לכזאת גסות, אבל לפי איך שאתה כותב – אתה בטוח מבין למה התכוונתי. לא נעים לי להיכנס כאן לשמות, אבל אם הייתי כותבת כאן שמות במקום שמות תואר, היה קל יותר להבין. אני אנסה בלי: נאמר אם תיקח את בורחס ותרוקן אותו מהתוכן, תשאיר את משחק המילים, גאוני ככל שיהיה, זה לא יהיה בורחס. יש מחלה ישראלית כזאת (אולי גם בינלאומית, אינני בקיאה בהלכות העולם הגדול מספיק כדי לשפוט) שמסתנוורת מהמשחק הזה, שהוא אכן מפתה, אבל לדעתי מדכא. אני לא אוהבת קריאה שהעיקר בשבילה זה ה"תחושה של היופי, לא צריך להבין" וכו". אבל כמובן שזה רק טעמי האישי 🙂
בעצם, מה שהתכוונתי להגיד יותר במדויק – זה כששירה מפרקת קלישאות של הלשון, היא צריכה לעשות את זה הפוך מחבלן זהיר ברחוב. היא צריכה לעשות את זה כדי לפגוע בעולם, לא כדי להיטיב עם דימוי של תחושה של הדובר. ומה שעוד התכוונתי זה שאתה מפרק אותן מעולה, אבל אז במקום לרחוב (לעולם) זה חוזר לאיזו תחושה אישית, למצב רוח, לרגש אישי. לא שזה אסור חלילה, הכל מותר, אבל הרגשתי שדווקא בגלל כשרונך – זה בזבוז (אם מותר לי, ושוב, סליחה).
שוב תודה על השיחה הזאת.
אני לא "כותב על" אלא "כותב את", כלומר – איני מתכנן מראש על מה אכתוב ובוודאי לא מה יעשה הטקסט לעולם שבחוץ. זה גדול עלי.
מה שאני בוחן לפני שאני שולח טקסט החוצה (או זורק אותו לפח)הוא אם הוא בורא עולם אותנטי ומדוייק דיו. האופן שבו יתקשר לעולמות שבחוץ – יפוצץ, יקרע, ילטף, או יגרד – כבר אינו בידי. זה עניינה של הקוראת (אם הטקסט מעניין אותה).
אוקי 🙂 והטקסט כמובן עניין אותי, אחרת לא הייתי מגיבה עליו (ועוד כה הרבה).
בהצלחה!
אגב, "לכתוב על" זה לא לתכנן מראש, התכוונתי פשוט למה תחום העניין של הכתיבה שלך, או של המחשבה שלך. כלומר, כשדיברתי על עצמי, התכוונתי למה תחום העניין בקריאה שלי. לא מדובר על נושאים מסוימים (ברור שגם), אלא על גישה לדברים. זה סתם כדי להבהיר למה התכוונתי. חג סהרנה שמח, או מה שזה לא יהיה החג שחוגגים הערב.