צמחי מעזבות כותב
זִקנה
הַדַּעַת נוֹתֶנֶת שֶׁאֶת הַפְרַגְמֶנְט "לַהֲפֹךְ לְאִינְדִיָאנִי" כָּתַב קַפְקָא בְּעֵת שֶׁהִבְחִין בַּקְּמָטִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנִּתְווּ מִשְּׁנֵי צִדֵּי פִּיו. הוּא הָיָה אָז כִּמְעַט בֶּן שְׁלֹשִים, וְעָמַד מוּל הַמַּרְאָה בְּמַה שֶׁנִּרְאֶה מִכָּאן כְּמוֹ חֶדֶר בְּמָלוֹן זוֹל, אוֹ בְּדִירָה לְהַשְׂכָּרָה, הַמְחֻלֶּקֶת בֵּין שְׁלֹשָה אוֹ אַרְבָּעָה דַּיָּרִים שׁוֹנִים, מִתְגַּלֵּחַ בְּתַעַר. כֻּלָּם הִתְגַּלְּחוּ אָז בְּתַעַר.
אֲנִי הָיִיתִי בֶּן שְׁלֹשִים וְחָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ. גַּם אֲנִי הָיִיתִי בְּמָלוֹן קָטָן, זוֹל, וּקְצָת קֹדֶם קִבַּלְתִּי טֶלֶפוֹן מֵהוֹרַי וְכָרָגִיל לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר. אָז כְּבָר לֹא הִתְגַּלְּחוּ בְּתַעַר, לַמְרוֹת שֶׁגַּם זֶה הָיָה דֵּי מִזְּמַן. הַקֶּמֶט הַשְּׂמָאלִי, שַׂמְתִּי לֵב, הָיָה עָמֹק בְּמִקְצָת מִן הַיְמָנִי.
מתוך מה יש (ירושלים: כרמל/כבר, 2007)
לברנר יש סיפור בשם מיטלמן. בין ראשית הסיפור לסופו נוסף קמט למצחו של הגיבור וזה כל מה שקורה שם.
היו לי צמות. הייתי נערה יפה. אבי היה אומר את נראת כמו אידיאנית זקנה.
אני לא יודעת למה.
עכשיו אבי ואביו של קפקא יושבים ומקללים אחד את השני. הייתי רוצה.
איך זה שכל דבר יוצא לך שיר, שולמית?
את הסיפור של ברנר אקרא.
ואבא של קפקא הוא אבא של כולם, לא?
לאט ובבטחון היא זוחלת לארון
יש פרסומת יצירתית לאיזו מערכת משחקים, שממצה את העניין (בבטחון, אבל דווקא לא כל כך לאט):
http://video.google.com/videoplay?docid=-7420479822765414458&q=xbox++%22life+is+short+play+more%22&ei=_k0cSLbbGYvmigLE-Zy2AQ&hl=en
פשוט באותו בוקר קמתי מחלום שבו שכנה לי איזו זקנה בארון הבגדים.
יופי של פרסומת ושם כמובן הארון הוא של הקבר.
עכשיו אני יותר מרוצה מהחדוז שלי
זקנה-לאט ובבטחון זוחלת לארון:)
מוצא חן בעיני שאתה ביחסי מחזוריות איתה . בזה אני מאמינה!
כן, והחדוז יזחול לאט ובטוח גם בזכר, לא?
אם זה לא טירחה או ארוך מדי, תוכל בבקשה להביא את הפרגמנט של קפקא, שאפשר יהיה לקרוא את הפרגמנט שלך בשלמותו?
הנה (בתרגום אילנה המרמן):
"אח, להיות לאינדיאני, מוכן מיד, ועל גב הסוס הדוהר, נטוי באויר, להרעיד שוב ושוב להרף-עין מעל לאדמה הרועדת, עד שעזבת את הדרבונות, כי לא היו דרבונות, עד שהשלכת את המושכות, כי לא היו מושכות, וכמעט לא ראית את האדמה שמלפנים, ערבה קצורה לגמרי, וכבר בלי צואר של סוס וראש של סוס…"
זוהר, נראה שכעת הגיע השעה להפוך לאינדיאני. יד הנפץ למשל, או וינטו.זה שהזקנה מתחילה זה לא נורא.גרוע יותר כשהיא נגמרת. הזקנה אגב, יכולה להתחיל בכל גיל.
יד הנפץ היה דווקא האירופאי, לא? ובענייני המערב הרחוק, אני דווקא מעדיף את האיטלקים (ס. ליאונה) על הגרמנים (ק. מאי).
ובאשר לזקנה: כמו הנעורים, היא מחזורית (אצלי לפחות).
גם יד הנפץ וגם וינטו הם דמויות אלמותיות מילדותי, שבה לקארל מאי היתה שליטה לא מעטה בדמיוני.
קמט טוב הוא קמט עמוק. כתיבה יפה ומדוייקת.
תודה… עכשיו יש כבר הרבה, וקשה לדעת מה הכי טוב (הכי עמוק)