צמחי מעזבות
  • זהר איתן

    כותב טקסטים ומוסיקה וחוקר תפיסה מוסיקאלית. לפעמים מצלם. ספרים: שו-האי מתאמן בהטלת כידון (הליקון-ביתן, 1996); מה יש (סדרת כבר, כרמל 2007). זוכה פרס "טבע" לשירה בפסטיבל המשוררים במטולה, 2007.

דשא

 

 

 

 

 
 

הבחורה, שהיא מוסיקאית, שומעת את הקולות ולכן יודעת שגורלם נחרץ; ואילו הבחור, שהוא צייר, אינו שומע דבר. בסופו של הסיפור נאמר המשפט (אומר אותו אדם שלישי, שאיננו נמצא שם אלא למטה, על המדרגה הרביעית, משחק בקופסת סיגריות מעוכה שעיצב מישהו כסירה או מטוס כדי לברוח והלך, והוא מניע אותה הלוך ושוב בין ברכיו הפשוקות מתוחות על המדרגות לבין הכפות היחפות, שאצבעותיהן ממוללות עצמן פנימה והחוצה, בעוד העקב, הקר מאד ממגע המרצפת, [מעוינים שחורים ולבנים, מרושתים בסדקים שחלקם עמקו כבר ועבו ונהיו לשברים קטנים, והם מגלים מעט מן העפר שמתחת ובתוכו בדל יבש, יבש מזמן, של דשא שמנסה, בכל זאת מנסה, לצאת] נמתח כאילו הוא, בנפרד לגמרי מאותו אדם שלישי, בעליו, דווקא רוצה לעלות, לחזור אל המרפסת החשוכה שם עומדים עדיין הבחורה, שהיא מוסיקאית, והבחור, שהוא צייר): "המלחמה כאן, כבר חמש עשרה דקות".*
 
*תודה לאידה פינק ולדרור בורשטיין
 
 

 

 

 

 
 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. או.קיי. אני מודה. נדרשו לי שלוש קריאות לרדת לעומק הדברים (היפים בפשטותם, בסופו של דבר) ולהבין.

    משהבנתי ש –

    הבחורה, שהיא מוסיקאית, שומעת את הקולות ולכן יודעת שגורלם נחרץ; ואילו הבחור, שהוא צייר, אינו שומע דבר. בסופו של הסיפור נאמר המשפט: "המלחמה כאן, כבר חמש עשרה דקות" –

    הוקסמתי.

    ולכל שאר המלל יש הצדקה בזכות פועל המפתח "נמתח". נמתח יופי stretching, extending, thrilling)

    נפלא.

    • תודה, שחר, על המאמץ. אני מקווה שהקטע שווה אותו (הוא טרי לגמרי, וייתכן שבעוד שבוע אתחרט שחשפתי אותו)

      כפי שרומזת הכוכבית בסוף, הקרדיט על שלושת המשפטים שמחוץ לסוגריים הוא של אידה פינק, בתיווכו של דרור בורשטיין (הקטע בא בעקבות – תוך כדי – האזנה לתכנית רדיו שעסקה בה). העודף, יתרה, תוספתן שבסוגריים, שהוא מרכז הקטע (בייחוד מה שבסוגריים-בתוך-סוגריים, שם נמצא גם המקור לשם הקטע)- שלי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לזהר איתן