צמחי מעזבות כותב
הִתְעוֹרַרְתִּי חָנוּק. הָיוּ לִי שָׁלֹש אֲהָבוֹת וּכְשֶׁקַּמְתִּי הִתְבָּרֵר מִיָּד שֶׁאֵין לִי מֻשָּׂג מַהִי אַהֲבָה, וְלָכֵן אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מֵהֶן הִיא הַנְּכוֹנָה וּמָה עָלַי לַעֲשׂוֹת עַכְשָׁו. שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה לְיַד מִישֶׁהִי שֶׁלֹּא הִתְעוֹרְרָה אֲפִלּוּ לְרֶגַע וְהִקְשַׁבְתִּי לְשִׁירִים בָּאָזְנִיּוֹת. בְּכָל תַּחֲנָה וְתַחֲנָה הָיוּ הַמִּלִּים רַבּוֹת מַשְׁמָעוּת וּמְדֻיָּקוֹת. הַשָּׁעָה הָיְתָה אַרְבַּע שְׁלֹשִים וּשְׁמוֹנֶה. קַמְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם יָשָׁר מִן הַבֶּרֶז. הַצִּנּוֹרִית הָאֲדֻמָּה דַּוְקָא מִיָּמִין, וְאִלּוּ הַבֶּרֶז שֶׁמֵּעָלֶיהָ צָבוּעַ כָּחֹל, כַּיָּאוּת. הַאִם עָלַי לִבְרֹחַ מִכָּאן. אֵילוּ תְּמוּנוֹת לִצְרֹר בְּתִיקִי, כְּשֶׁאֶבְרַח. הַאִם יֵשׁ לִי תְּמוּנוֹת חֲדָשׁוֹת וּגְדוֹלוֹת דַּיָּן שֶׁל הוֹרַי. שֶׁל בִּתִּי. אָזְנִי הָאַחַת פְּקוּקָה. הַאִם עָלַי לִישֹׁן לִפְנֵי כֵן, לִצְבֹּר כֹּחוֹת. הַנְּשִׁימָה מְעַט יוֹתֵר זוֹרֶמֶת. קַר, בִּמְיֻחָד בַּגַּב. אוּלַי זֶה בִּגְלַל שֶׁשָּׁתִיתִי. הִיא הָיְתָה יוֹדַעַת מַה לַּעֲשׂוֹת. הָיְתָה קָמָה. מְבִיאָה. לוֹקַחַת, יָשָׁר מֵהַיָּד.
צָרִיךְ לְהִתְרַכֵּז בַּגּוּף. קֹדֶם בַּמַּעֲטֶפֶת, אַחַר כָּךְ בִּפְנִים. גַּם בַּנְּשִׁימָה אֶפְשָׁר. אָז יִהְיֶה הַכֹּל בָּרוּר וּפָתוּר. בִּפְנִים אָסוּר. חָמֵשׁ דַּקּוֹת לְיוֹם הִתְרַכְּזוּת בַּנְּשִׁימָה מַפְחִיתוֹת הַתְקָפַת לֵב בְּעֶשְׂרִים אֲחוּזִים. גַּם לַעֲצֹר. מִי שֶׁחֵרֵשׁ וְעִוֵּר תָּמִיד מַגִּיעַ לָאֱמֶת הַפְּנִימִית הֲכִי בְּיוֹתֵר. עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם וָחֵצִי. לֹא לָזוּז. מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת. כְּדֵי לִמְנֹעַ חֶנֶק כְּדַאי תָּמִיד קֹדֶם לַעֲצֹר אֶת הַנְּשִׁימָה. דַּוְקָא הָאֹזֶן הַשְּׁנִיָּה, הַפְּתוּחָה, כּוֹאֶבֶת עַכְשָׁו. מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת. הֶחָשׁוּב זֶה לָשֶׁבֶת בְּגַב זָקוּף. וְאוּלַי לִכְתֹּב. עֵט הֵם הֲרֵי כְּבָר יְכוֹלִים לִקְנוֹת בְּעַצְמָם. וְגַם יֵשׁ לָהֶם כְּבָר דַּי. לְפָחוֹת חֲמִשָּׁה, אֲפִלּוּ שִׁשָּׁה. תָּמִיד נִשְׁאָר מַשֶּׁהוּ, בַּסּוֹף. אַף פַּעַם אִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ שֶׁקֶט, זֶה שֶׁקֶר. מַשֶּׁהוּ תָּמִיד נִשְׁאָר. זִמְזוּם בָּאֹזֶן, הֶמְיַת דָּם, דְּפִיקוֹת לֵב. לְהַפְסִיק, גַּם כְּשֶׁרוֹצִים נוֹרָא וּמַמָּשׁ, אִי אֶפְשָׁר. אוֹ כְּאֵב בַּגַּב הַתַּחְתּוֹן, מִצַּד יָמִין, לֹא מַמָּשׁ בַּחֻלְיוֹת, לְיָד. כְּשֶׁשֶּׁקֵט מְאֹד הַדָּם נִשְׁמָע כְּמוֹ אוֹטוֹסְטְרָדָה מִתְרַחֶקֶת.
מתוך מה יש (ירושלים: כרמל, 2007)
זהר, אני מאד אוהבת את ה "מה עלי לעשות" שלך. ככה כותבים חזק וטוב.
תודה, שולמית. שמחתי והסמקתי פעמיים (כאן ואצלך).
השורה האחרונה היא היפה. כל היתר – נאמר.