אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

    הי לכולם. אני גרה באחת השכונות האחרונות בירושלים שיש בהן רוב שאינו דתי. (התחלנו ברצינות להרגיש כאן כמו בגטו של אחרוני הלא-דתיים בעיר). בכל זאת, בשכונתי מספר מכובד של בתי כנסת, והשכונה מוקפת שכונות דתיות למהדרין שבהן מבני דת לכל דיכפין. ומה הבשורה החדשה של נפלאות תעלולי העיר ונסיונותיה הבלתי פוסקים להדיחנו החוצה? עומדים לבנות עכשיו מקוואות ועוד ...

      בשנים האחרונות, דיברתי טלפונית כבר עם כל כךךךךךךךךךךךך הרבה מעסיקים, מתווכים, חברות השמה והגרוע מכל: מנהלים בכירים בהייטקים וסטארטאפים, שלא לדבר על כמויות הכספים האדירות שכבר הוצאתי על הנסיעות והשיחות, והמשלוחים והפקסים והמנויים לאתרי חיפוש עבודה וימי הפילת והשמילת ומבחני הסיגי למיניהם, וכל שאר הטירופים כולם. אבל אחת המכות הגדולות יותר בכל התרחיש היא מכת  ההייטקיסט שלוקה ...

    כל כך הרבה התווכחנו כאן שאני אפילו לא כועסת כבר. אני די מותשת וגם די עצובה. אני שונאת להתכתש, אבל לא פוחדת לעשות את זה כשצריך. אין לי בעיה עם ויכוח, יש לי בעיה עם זה שרוצים להשתיק ויכוח. שוב, הפחד שהזכרנו אותו. הוא הרי מה שמבעבע מתחת לכל. לשנאות, לכעסים, להתלהמויות, לטונים של הויכוחים. אנחנו רועדים מפחד. ...

    הי לכולם. לאחרונה אני מעלה כאן נושאים שקשורים לעירי, ירושלים, שהיא גם עירכם, עירנו. מה שקורה כאן כואב לי מידי בכדי להחשות, והצד שלי בעניין הוא ליידע. אני מעבירה לכם כאן כלשונה הודעה של תנועת "מתעוררים בירושלים" של חבורת צעירים ירושלים שמנסים לעורר את קברניטי העיר, לפני הקבירה הסופית של מה שפעם היה נקרא ירושלים. למי שאכפת, יהיה ...

     יצאתי היום מהקונכיה שלי אל "העיר". כלומר, זה לא שאני לא יוצאת מהבית, אני יוצאת המון, אבל בעיקר לטבע, למקומות שקטים, למדבר, מעיינות, דברים כאלה. עיר אני די לא סובלת, לכן למרכז העיר, אם אני נאלצת להגיע, זה רק בסבל ועצבים ורק כשממש חובה. לכן אני כבר לא כל כך מכירה את העיר והמרכז שלה, ואחת לשנה או ...

      הי  לכולם. לא נמצאת כאן כמו קודם. לא נכנסתי כבר יותר מעשרה ימים (בשבילי זה הרבה). ונקשרתי למקום ואני מרגישה אתכם כמו הקבוצה שלי במובן כמעט משפחתי, ואני, מה לי ולקבוצות בכלל. אבל אחרי כמה ימים מחוץ, נעשה מוזר ולא טבעי לחזור לכתוב. אני בשינויים לאחרונה, אולי יותר מבעבר. מרגישה בסוג של גלות מעצמי המוכר, ולא תמיד ...

      היא אוטמת את אזניה וצועקת "בווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו" ואחר כך שוב ושוב ותוך כדי דורשת הקשבה ומענה והתייחסות. כשמישהו מנסה להגיב או לענות ואז לגמור עם זה, היא בדיוק לא מקשיבה, את אוזניה ממשיכה לסתום ולקשקש ב"בוווווובווווווווווווווווווווובווווווווווווווו", ואז שואלת למה אף אחד אינו עונה. ושוב צריך לחזור על זה. זה קשה, הם לא יכולים יותר עם הניצול הזה, גם להם ...

        קשה כאן, קשה כאן, קשה כאן זוועה. אני עכשיו בסיבוב האחרון בזירת ההתגוששות. השקעתי ולמדתי ממש ממש טוב במשך שבועיים-שלושה והבאתי את עצמי לרמה טובה מספיק בתוכנה שבה אני מציעה עצמי, כך שעברתי מבחן מזורגג בן 4 (!) שעות שכולו תיאורטי, בגוף ציבורי מזורגג עוד הרבה יותר. אחרי שעברתי את המבחן, מה שלא קורה שם הרבה, ...

    לא רוצָה להגיד שלום לָיום, להתראות לתודעה, לפסוע שוב אל מנהרת החושך שתבלע למסע דומם.     אזור זמן שלם שרוע,   איש איש בנפרד על כנו. המסע כבר החל, השיגור כבר קרה, ואני נשארתי לבד, מתמהמהת, להיפרד מסתם יום, סתם עולם, הכרה.   שותה מים, מצחצחת שיניים, מטילה קצת מים דלוחים, מציעה שוב את כן השיגור התמים ...

    שעת נפש אחת נספרת, טיק טק.   נעים שטיח מקיר ועד קיר מזמין המרחב של הלב ליסב ולשבת בתוך חדריו. ובחדר הזה חם ורחב.   על השולחן, כפית הכאב מכסיפה, כוס זכוכית דקה שקופה, חושפת תחתית. עוגית המזל ריקה בצלוחית. מפת תחרה פרומה, מחזקת יד גרומה ונרעדת תדיר.   אל הפה מתקרב סכין מנתחים, מבתק תחושה מתחושה.   ...