אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
כל כך הרבה התווכחנו כאן שאני אפילו לא כועסת כבר.
אני די מותשת וגם די עצובה. אני שונאת להתכתש, אבל לא פוחדת לעשות את זה
כשצריך.
אין לי בעיה עם ויכוח, יש לי בעיה עם זה שרוצים להשתיק ויכוח.
שוב, הפחד שהזכרנו אותו.
הוא הרי מה שמבעבע מתחת לכל.
לשנאות, לכעסים, להתלהמויות, לטונים של הויכוחים. אנחנו רועדים מפחד.
ומה יצא בסוף מכל הסערה ?
שכולם יתכנסו וילמדו יחד תורה.
לא יבואו ממקום של שווה בשווה וסתם ייפגשו ויכירו, אלא יבואו ללמוד, ואם לא בא איזה רב,
אז נו שויין, לפחות נשיג שהבורים ילמדו קצת תורה.
לי לא בא ללמוד תורה, בטח לא באוירה זו של פוסט ויכוח.
ועכשיו בטון לגמרי אחר:
—————————————————————————————————————–
יש לי הצעה לכולם לתיקון ליל שבועות:
שכל אחד יחשוב עם עצמו עם איזה מטען הוא מגיע לויכוח הזה, מה הוא תרם לו ישירות,
וקודם כל שייתן לעצמו את כל הקרדיט.
הוא כנראה כואב איפשהו וזה רוצה ביטוי.
רק אחרי שאתה נותן לעצמך את כל הקרדיט, מסכים לעמוד מאחורי עצמך ולהבין למה
אתה מתנהג ככה, גם אם זה לא נחשב "יפה",
רק אחרי קבלה עצמית כזו (ואף פעם אי אפשר להגזים עם קבלה עצמית,
רוב העולם לוקה בה, מלקה את עצמו ללא הרף, ואז, איך ייתן אהבה לאחרים ?),
רק אחרי זה אפשר יהיה להתחיל לדבר.
זו ההצעה שלי.
תבואו מחר, במוצאי החג או ביום שלמחרת, נראה לאיזה דברים אנחנו מגיעים.
ושיהיה לכולכם חג מלא קבלה עצמית, תנו לעצמכם כל אחד את כל הקבלה העצמית
והתמיכה והאהבה שאתם יכולים.
זה מה שאני מאחלת לחילוניים, לדתיים, לחוזרים בתשובה ולחרדים שבינינו,
וגם לאלו שלא מגדירים את עצמם, בקיצור: לכוללללללללללללללללללם.
חג שמח.
חג שמח רונית!
בבתי הספר אני פוגשת ילדים והורים שהבעיה שלהם היא דווקא הקבלה העצמית המוחלטת שלהם את עצמם – שם זה מתחיל ושם זה נגמר.
אבל אני אשתדל לחשוב ולהתכוונן על מה שביקשת ונראה מה יצא.
אני לא כותבת בחג וקשה לי לזכור דברים בע"פ אבל להשתדל זה כבר משהו.
חג שמח.
רונית יקרה
הפחד לטעמי הוא לא השמעת השקפת העולם והויכוח, הפחד טמון בלא מוכר בזרות שבאחר, בכך שנגלה מתחת לקליפה שבסך הכל קיים שם אדם עם חולשות ויצרים ורגשות כמו שלנו, וגם שאולי נשתנה מעט אם נפגוש אחרים באופן אינטימי יותר.
הצעתך בסוף מתקבלת באהבה
חג שמח