בננות - בלוגים / / נא להקיש מספר כרטיס אשראי
אני והעיר הקדושה
  • רונית בר-לביא

    חוזה השכירות שלי מצביע על כך שאני מתגוררת כרגע בירושלים. זה אומר שחם לי בקיץ אבל נסבל, שאני מוצאת את עצמי חלק ממיעוט קיצוני ומסוכן שהולך ונכחד בעיר הזו, שאני מעדיפה שקט כפרי ופסטורלי על פני צפיפות ורעש של עיר, שאין לי יותר מושג ממקומות חדשים לבילוי בעיר הזו, כי הפסקתי לחלוטין לצאת בה, ושבאופן כללי אני עדיין מעדיפה כאן על פני שם, אולי כי שם יותר פיח ויותר לחות ויותר רעש וצפיפות ולחץ, ונכון שגם הרבה יותר בנים שהם סינגלים ושווים לכאורה וכל זה, אבל כשיש הרבה ממילא לא מוצאים, אז מה רע לי פה בינתיים עם כל הנזירים המורמוניים,  הנוצרים-אוהדי-ישראל, המשיחיים למיניהם מכל קצוות תבל, ונציגי העיתונות-העוכרת-ישראל מכל אירופה רבתי ?? אחרי הכל, כשאת יורדת לך בכפכפים לקנות לחמנייה ושוקו בפיצוציה בתל אביב, איזה מיזוג אתני  כבר נכון לך ? מקסימום פועל רומני דלוח לרפואה. אבל בירושלים, כל גיחת סרק לרחוב מניבה מיזוג גלויות שלם שמהווה עילה לועידת פסגה אזורית לפחות. אז מי אני שאוותר על כובד אחריות שכזה, שלא להזכיר, על ההנאה המשונה שבזכות לגור במקום הדומה ביותר לעזה, בתחומי הקו הירוק ?? ובכן, לא אני. לא ולא. על כך ועוד, בטורים הבאים.

נא להקיש מספר כרטיס אשראי

 

 

 

בשנים האחרונות, דיברתי טלפונית כבר עם כל כךךךךךךךךךךךך הרבה מעסיקים,
מתווכים, חברות השמה והגרוע מכל: מנהלים בכירים בהייטקים וסטארטאפים,
שלא לדבר על כמויות הכספים האדירות שכבר הוצאתי על הנסיעות והשיחות,
והמשלוחים והפקסים והמנויים לאתרי חיפוש עבודה וימי הפילת והשמילת ומבחני הסיגי למיניהם,
וכל שאר הטירופים כולם.

אבל אחת המכות הגדולות יותר בכל התרחיש היא מכת 
ההייטקיסט שלוקה באטרף דיבורי על החברה/מיזם שלו.

בואו נודה על האמת, רוב חברות ההייטק או המיזמים עוסקים בנושאים שכל כך לא מעניינים
אנשים, שבדרך כלל הפרוייקט עצמו מת משעמום תוך כמה חודשים וככה מתחסל
הסטארט אפ.
מה אתם חושבים מחסל סטארטאפים בארץ ?
שוק ההון ? יוק.
גם לא תכנון לא נכון או רעיון שאינו משתלב ריאלית בתנאי הארץ.
אלא בעיקר: חוסר סבלנות לעודף ברברת ולנושאים שמעניינים אדם אחד בלבד,
בדר"כ בעל המניות.

אבל מי אמורה לסבול את כל דיבורי הסרק האלה פלוס משחקי האגו של המנהל בהרצה ?
כמובן שאני, מחפשת העבודה, שצריכה להוות אוזן קשבת לכל מאוויו/גחמותיו/שאלותיו/
חטטנותו/(שלא לדבר על חטטנות באפו)/גסות רוחו וכולי של מעסיקי הפוטנציאלי.

אי לכך עלה בי די ברצינות רעיון חדש כיצד להימנע מכל ברברת הסרק הזו ומזיהום
המערכת הפנימית שלי בנושאים שלא מעניינים את קצה כסא הנדנדה שלי:

אני אכין הודעה קולית לכל מי שמתקשר, שתלך בערך כך:
שלום הגעתם לביתה של רונית.
אם זה בענייני בילויים/פרפראות/אתה מקורב/חבר וכו', נא להקיש 1
ולהמתין.
אם זו אמא, נא להמתין (אמא, הכי אוהבת אותך בעולם !!!).
אם את הודעה מוקלטת אחרת, נא להקיש 9,
אם מדובר בהצעת עבודה או זימון לראיון, נא להקיש 2.
2—-> אם שעת הריאיון לפני 14:00 בצהריים, אני עסוקה במטלות קודמות
(היינו שנת ישרים), נא להקיש 3.
3 ——> נא לקבוע שעת ריאיון סבירה יותר ולהקיש 4.
4——-> אם ברצונך להסביר לי אודות החברה בשתי מילים, נא להקיש 5.
אם ברצונך להרחיב, נא להקיש 6
5——> ברצונך למסור יותר משם החברה, טווח שכר וכמה שעות ביום ? נא להקיש 6.
6——> נא להקיש מספר כרטיס אשראי.

בשלב זה אני מקווה שהמעסיק הפוטנציאלי כבר יבין את הרמז, ואם לא, שיישא בתוצאות הפיננסיות.

מוגש בחסות:
אגודת חדל קשקשת ברשת,
מובטלים למען זכויותיהם – כי אתה מדבר ולנו זה עולה יותר.

 

 

 

 

 

 

 

 

28 תגובות

  1. עדי בן זקן

    רונית רעיון נהדר! יחסוך להרבה מאד אנשים כאב ראש ובעיקר מילים מיותר ויעניק להם את היקר מכל- זמן!

    לכי מיד לרשום פטנט!

  2. יעל ישראל

    חחחחחחחחחחחחחחחח

    • רונית בר-לביא

      יעלה, את לא מאמינה איזה קוריוזים,
      ואני עוד כל דבר מצחיק אותי ….

      אני נחנקת מצחוק לפעמים בריאיונות.
      (פנימית).

  3. ואם אתה גם מצפה שאעבוד עבור המשכורת הנדרשת נא הקש 7…

    • מיכל ברגמן

      מצחיק. קהל שבוי – לכן אני נמנעת מלדבר עם ספרים, או בתור לרופא. יש כאלה שמחכים לטרף…

      • רונית בר-לביא

        תודה, איציק ומיכל.

        בדיוק היום התנפל עליי "מעצב שיער עילית", אלה דברנים גדולים,
        אבל אנשי ההייטק עם האגו הרבה הרבה יותר גרועים, אי אפשר להשוות.

  4. מצחיקה אחת שבא לבכות . טוב לצחוק וזהו.

  5. אוי רונית, הצחקת אותי.
    בדיוק דיברתי על זה, שכל ראיונות העבודה כל כך מטופשים שבא לי לבכות.
    והיי טק? איך אשת רוח שכמוך הולכת להיי טק???
    אני מסתכלת על מודעות דרושים היום והמצב עצוב. אפילו בשביל עבודות שלא מצריכות שכל, דורשים תואר ראשון ונסיון של 3 שנים לפחות. עצוב.

    • רונית בר-לביא

      שירי, אני גם וגם.
      מיליון תחומים מתרוצצים בראשי, זה מה יש.

      אני לא "הולכת" לשם, אלא יותר פנסיונרית של התחום.

      וחייבת לחזור, כי נגמרו כל המאגרים.

      יש עבודות, אבל אני לא רוצה לחזור לדגם הכלא-יוממות שהייתי בו, מחפשת עבודה יותר עם חופש ולא להפסיק את חיי. בינתיים לא מצאתי משהו כזה.

      • רונית, מבינה אותך. אני בדיוק נמצאת בצומת בחיים. אני לא יודעת במה לבחור. כל הדברים הפרקטים לא מעניינים ויש לי המון דברים שאני רוצה ללמוד, אבל לא כולם משתלמים.
        אחי עובד בהיי טק והדבר היחידי שטוב בתחום זה הכסף. אבל השעות? מתישות לאללה. מקווה שתמצאי משהו טוב.

        • רונית בר-לביא

          שמעי שירי,
          אני נעה בין רצון לדפוק את הראש בקיר לבין שמחה גדולה על שיצרתי משהו.

          אני לא דופקת את הראש בקיר כי אני אוהבת את עצמי כמה שאני יכולה,
          אבל התרבות שלנו דפוקה עד היסוד.

          מקומות עבודה במחשבים, לפחות המרובעים שיש בירושלים, לא מקבלים אדם שלא מוכן לבוא ב 7-8 בבוקר לעבודה.

          אם אני אומרת 10:00 (שזה מהזה לעדן את השעה שאני יכולה לקום בה) הרוב חושבים שהשתגעתי או שאני סתם אמנית פריקית.

          ואם אני מנסה לשאול על משרה חלקית, כלומר 80% או משהו דומה, זה בדר"כ מכשיל אותי.

          בינתיים עדיין לא הייתי מוכנה לחזור לכלא שהייתי בו,
          של ראש בלטה ולעבוד כל היום ושלא יהיה כוח יותר ליצור ולחיות.

          עדיין מאמינה שמגיע לי לחיות.

          הבעיה היא, שירי, שאנחנו מתראיינות אצל אנשים שנורא סובלים וששיא המקנאים בנו ושחושבים שזו שיא החוצפה וההתנשאות לרצות לחיות.
          (חלקם אף אמרו לי את כל זה, כל אחד במילותיו שלו).

          ואני שואלת, מה נשאר לעשות ?

          • אני מניחה שהחיים בסוף הם סוג של התפשרות. אין מה לעשות, צריך לעבוד. דווקא בהיי טק אני יודעת שמתחילים לעבוד ב-9, אבל עד 8 בערב. זה מטורף. איך אנשים עובדים ככה כל יום, כל היום? היו לי תקופות כאלה. זה הרג לי את היצירה. סירס אותי לגמרי. אבל מה אפשר לעשות? משרה מלאה משלמת לי רק שליש ממה שאני צריכה, אז חצי משרה? כל עבודה שקשורה במספרים זה לא אני ואין הרבה מודעות דרושים לאנשי רוח, ככה שנדפקנו. עכשיו אני מבינה למה אמנים מתוסכלים. אנחנו חיים חיים כפולים. לי יש פיצול אישיות. יש את שירי של העבודה ושיר של המוזיקה. הם שונות לגמרי, שונאות אחת את השנייה. אבל שירי של העבודה מביאה ת"כסף ושיר של הבמה מביאה את הכבוד. אבל מה שווה כבוד שאין מה לאכול?

          • טוב, קצת טעיתי בגלל שכתבתי מהר. אז זה:
            הן שונות ולא הם שונות.
            שירי ולא שיר.

            החיפזון מהשטן.

          • רונית בר-לביא

            שירושקה, אנחנו בדילמה דומה.

            אני קצת מיואשת מהחיפוש הזה,
            אבל אני כן רואה כמה אנשים שמצליחים לעבוד בדברים שהם ממש אוהבים !!

            באיזה תחומים היית רוצה לעבוד?
            ממה החלום שלך להצליח להתפרנס ?

          • דבר ראשון-מוזיקה.
            גם כתיבה של שירים ושל כתבות.
            וכל מה שקשור ליצירה.
            חשבתי ללמוד משהו אומנותי או עיצוב גרפי או לקחת קורס הפקת אירועים שממש מעניין אותי. לא יודעת מה בדיוק. אני רוצה להתפרנס ממשהו שיעשה לי טוב. ועדיף מהבית או לפחות כעצמאית.

          • רונית בר-לביא

            על זה ייאמר "אללה יסטור" :))

            לא תחומים פשוטים …
            אבל מאד מהנים, נראה לי.

            עיצוב גרפי והפקת ארועים זה בטח יש עבודה.

            תראי, לפעמים יש גם הפתעות.
            אפשר לחשוב מהזה מחשבים אפילו – הנה אני מתחום המחשבים ואין לי עבודה כבר 3 שנים.

            כנראה שכן רצוי ללכת עם מה שהלב אומר,
            ועם מה שהכי מדבר אלייך.

            אם עיצוב גרפי מדבר אלייך, למה לא ?
            וגם יש בזה עבודה.

          • זו באמת תרבות דפוקה, רונית. זה מאפיין לא רק את מקומות העבודה, שהזכרת, אלא גם את אלה שמתעסקים בעריכת דין. למרבה האירוניה, זה לא חוקי מה שקורה עם עורכי הדין (בעיקר בחברות גדולות). הם מעסיקים אותם מצאת החמה ועד צאת הנשמה. אבל התחרות כה גדולה, שעורכי הדין הצעירים לא יכולים להרשות לעצמם לעמוד על זכויותיהם.

            גם תרבות חיי הלילה בישראל דפוקה למדי בכל הנוגע לשעות הפעילות. קלאברים בארץ צריכים לחכות עד אחת בלילה כדי לחגוג. בשביל מה זה טוב? באירופה אפשר להתחיל כבר בערב. לא מבין את הראש היהודי הזה, שממציא לנו פטנטים לא חכמים.

            וחוץ מזה, אחלה פוסט הפוסט הזה.
            הזה.
            :))))

          • רונית בר-לביא

            תודה, שחר.

  6. אוי איזו פנטזיה נהדרת!

    • רונית בר-לביא

      כן, אומי.

      ואני שואלת את עצמי אם זו הפנטזיה או שמא המציאות המטורפת מעל המשוער שלנו.

  7. היי רונית
    פוסט ענק
    ישר בבטן
    יש משהו לא הגיוני, היום שמעתי בטלויזיה שזה מבזבז להם כל כך הרבה כסף שהחברות רוצות לחזור לאנשים.
    להתראות טובה

    • רונית בר-לביא

      כן, זה מה שיפה, שבסוף החברות עצמן אוכלות אותה מכל הסחר-מכר הזה.
      מגיע להן, הגרידיות לא משתלמת.

  8. יעל גלוברמן

    מדליק! (ההודעה, לא המצב)
    🙂

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונית בר-לביא