מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
זה קרה בצפון גרמניה. מה היה לבעלי ולי לחפש שם. את הילדה השארנו אצל הוריו. שלושה ימים ירד גשם ברציפות. מבעד לחלונות המחופים בוילונות מצויצים של חדרנו ראינו: גשם.
ירדנו אל המבואה כשהאפלולית הפכה דחוסה. שם הכרנו את האורחים האחרים במלון. זוגות חשוכי ילדים. שמות ופנים נכרכו בחריקות ובמלמולים שחלחלו דרך הקירות הדקים בשעת לילה.
רק מריון עניינה אותי. פני פורצלן עגולים, עיניים כחולות גדולות שטשטשו את האף הצנום, את שיני החלב בפיה. בת שלושים ומשהו הייתי אומרת. בעלה היה נכדה של אישה שנאנסה בידי חייל אמריקאי מתישהו בשנות הארבעים. כחוש. הבעל, לא החייל.
דיברנו שיחת ארוכות. בערבו של היום השלישי, אמרה מריון, "אנחנו צריכות לצאת אל הגשם."
עם שחר ריתכתי את בעלי למיטה. מריון הגדילה לעשות ממני. סמוך לחצות התעוררה וניסרה את גולגלתו של בעלה. את המוח שלפה והחליפה בשעון. בבוקר הראתה לי אותו: שמור בצנצנת בדולח. אפור כמו יסמין מאובק. קמוט כמו וולד. יפהפה. הגרמנים היו תמיד בעלי מלאכה מצוינים.
לקחנו מטריות ויצאנו אל החוץ הרטוב. מריון הובילה. הלכנו בפארק, חצינו גשר. נחל בצע את האדמה תחתינו. התקדמנו לעבר חורשה של עצי ערמון לבנים. אפילו בקדרות הזו, מן המרחק העכור, לא היה ירוק רענן מירוק עליהם. והגשם ניתך-תך-תך על הפוליאסטר המתוח של המטריות. מאחורינו נאספו נשים רבות: עלמות בגיל הבלות מקיאות אל תיקים; אמהות פסיכוטיות שתחבו ראשים אל התנור; משוררות גרועות מצווחות אושוויץ למראה פרג; נערות מסורות למוות.
"אני פוחדת," אמרתי למריון.
מריון חייכה. הטור העליון של שיני החלב ננעץ בשפתה. היא אמרה, "עצי הערמון הלבנים גוססים. החורפים קפואים פחות, מה שמאפשר לעש מן הדרום לנדוד צפונה, לאכל את לשד החיים שלהם. המעלות מאמירות. באפריל האחרון היינו צריכים להשקות את שיחי הרודנדרון. גם הם גוועים."
אמרתי, "מה לזה ולי?"
הנשים הצטופפו יותר. מריון אמרה: "להתחממות הגלובלית יש תוצאות שאיש לא חזה. בימים עברו, כאשר בני העם הקסום היו חוטפים את התינוקות שלנו, אפשר היה לזהות את מסתורם בעזרת שיקוי שהוכן מפרחי הרודנדרון. את הקסם אפשר היה לבטל רק בעזרת קרבן בלב חורשה של ערמונים לבנים."
זו פעם ראשונה שאני קורא משהו שלך.
מצא חן בעיני.
בפרט הריתוך של הבעל האחד והחלפת המוח של השני בשעון.
ולא צריך למצוא פשר לכל דימוי הזוי, יופיים בחוסר פשרם.
אורי – זה השם בו נולדת? בחולם? בשורוק?
ואולי גם תכתבי שלא בגוף ראשון, כאילו את לא משתתפת, רק מספרת מהצד.
היי איציק. תודה רבה. שמי אורי בחולם. בלידתי הוענק לי שם מזויף. לקח לי זמן למצוא את שמי האמיתי.
הספרים שכתבתי לבני נוער – ושלא פורסמו מעולם – כתובים בגוף שלישי. פה קצת קשה לי לכתוב שלא בגוף ראשון. אני חוששת מהיומרה הסיפורית.
התגעגעתי אלייך ולכתיבך המרטיטה
(:
התכוונתי לשבת הערב על פוסט שעניינו המיתוס של כחול הזקן, בעיקר דרך עיניה של רחל חלפי, והנה את – כותבת את סיפור המראה. הפוסט טרם נכתב, ואולי יכתב ואולי לא, חטפתי את הסעיף על הסיפור שפורסם בתרבות וספרות היום, של אחד יפתח אשכנזי, וירד כסאח על גבריאלה אביגור, בטח קראת. גועל גועל גועל. הסיפור שלך מתכתב עם חרדת הסירוס הגברית הידועה. אני חושבת שהפחד הזה שלהם מוצדק לגמרי, אגב. באמת מפחיד מה שקורה שם, כלומר לטמון את היקר באיברך במקום נסתר, עלום. באמת מפחיד. לא יודעת אם הייתי עומדת בזה.
מירי, אני חושבת שאת צריכה לכתוב אותו, בלי קשר לפוסט הזה. כחול הזקן הוא דמות מאתגרת, וכך גם השירה של רחל חלפי.
אחרי התגובה שלך חזרתי וקראתי את ה"סיפור" האמור. אני חייבת להודות שבקריאה ראשונה לא הבנתי אותו. כלומר היה ברור לי שמדובר בצורה של סאטירה, אלא שהרמזים הזרועים בה חמקו ממני. בקריאה שניה הבנתי שהטקסט הזה נכשל כיצירת אמנות. מלבד הכתיבה המגושמת והמעט זחוחה, זה שאי אפשר להפיק ממנו שום חווית קריאה בלי להכיר את המציאות הרפרנציאלית (אה, מעולה הביטוי הזה, לא?) מונע ממנו בעיני להיות ספרות.
ודבר נוסף, המוסף שבו הטקסט הופיע משופע בטקסטים מהסוג הזה, שנועדו לתקוף בדרכים נכלוליות ופחדניות תופעות/יצירות שלא מוצאות חן בעיני הכותב.
"רפרנציאלית" חזק (:
אני תוהה ומתקוממת אם תחת שלט המכבסה לאמור: כאן סיפור, מותר באמת להכניס כל אמירת פלסתר מיזוגנית וזדונית, המתייחסת לאדם חי וקיים. מצאתי אונס מילולי בשורות הבאות:
""באותה תקופה כבר התקרבה לגיל הבלות, כך שאמירה זו אינה יכולה להיחשב אמיתית אלא משאלת לב כמוסה. היא בעצמה, יש לציין, שנאה את המונח "גיל הבלות", וראתה אותו כמבזה. גם אם נוותר על שאלת הבלות הביולוגית ונסכים שגילה, כמו גם מצב רירית הרחם שלה, אינם מענייננו, רעיון הלידה לא יכול היה לצאת לפועל מסיבות אחרות. שנה לפני הרומאן הגדול שלה עזב את הבית בעלה יוסף שהיה אהוב נעוריה, מה שהעב על הסבירות למגע מיני והריון אפשרי. "
עכשיו שימי לב לרטוריקה. הוא כותב לגופה, אבל באותה נשימה מציין, "מצב רירית הרחם שלה אינם מענייננו", ובכל זאת, באותו משפט ממש, ממשיך להתייחס לגופה. שוב: הוא חודר בכוח מילותיו למקום האינטימי של גופה. אביגורה היא לא סתם גיבורה ספרותית שהגה, היא אישה קיימת שכל אחד שטיפה´לה מתמצא מסוגל לזהות. המעשה שבוצע כאן הוא אונס מילולי.
אחרי הסיפור הז אני יכול להבין למה לא רוצים שתכתבי לנוער. זה עמוק, נוטף תשוקות, מסתורי, אלים, מרהיב. אני חוזר על כך שאת צריכה לכתוב למבוגרים, אבל לא על ילדותך בנתיבות, אלא פנטזיה – פנטזיה אפלה כמו שצריך, למבוגרים, כמו הסיפור הזה. גרררר…….
רונן, תודה על התגובה. באשר לכתיבה למבוגרים – מרגע שאני עוברת את גבולות העמוד, הדחיסות של השפה פשוט לא מחזיקה את העלילה או את הסיפור. היא מכבידה עליהם. בספר נוער ניטל מעלי העול של לטפל בשפה. ואז זה יותר פשוט.
אני מאוד נהנית ומחכימה כרגע בכתיבת הזכרונות שלי. לא יודעת מה ייצא מזה.
אחת, תודה רבה. התגובות שלך משמחות אותי.
למה הכל חייב להיות רומנים? אני, למשל, אהנה מאוד לקרוא קובץ "קצרים" או "קצרצרים" שלך בתחום הפנטזיה. זה בעיני דבר שיחסית חסר בנוף הישראלי.
אוהבת את איך שאת כותבת
אל תחמירי כל כך עם עצמך
תעשי מה שבא לך את טובה בזה
נכון אמר רונן. למו"לים יש דעה קדומה לא מבוססת כנגד סיפורים קצרים. למשל, אצל א.ב.יהושוע, הקצרים שכתב בתחילת דרכו עולים לאין שיעור על הרומאנים שלו. הקצרים של יצחק אורפז הם יצירת אמנות מלהיבה, בעוד הארוכים מייגעים כי הפואטיקה שלו מייגעת במנות מרוכזות מדי; יש סופרים נשכחים, כמו יעקב שטיינברג, שכתב קצרים מעולים שלא נס ליחם עד היום אבל מי מכיר אותם; "עיין ערך אהבה" של גרוסמן שנתפס כספר אחד, אך סגנונית מפוצל לכמה נובלות, הוא הטוב שבספריו. הקצרים של אפשטיין שפורסמו במשך תקופה בהארץ, זכו לקהל אוהדים גדול, וכו". אבל משום מה נתקבעה הסטיגמה שלקצרים אין שוק. אם תפרסמי ספר קצרים, אקנה על בטוח.
קראתי לאחרונה כאן אצל אלי אליהו כמה קצרצרים מצוינים. כדאי לכם.
והבעיה מירי היא לא רק מו"לית, אלא צרכנית. סיפורים באמת נמכרים פחות טוב, אז המולים נמנעים מהם עד כמה שאפשר. אני לא מצדיקה את זה, אבל במקרה הזה אני מחזירה את הכדור לקןראים, הם אינם רוצים סיפןרים קצרים. לו רצו, תאמיני לי שמהר מהר היית רואה כאן קבצים בטונות. ולמה הקורא לא אוהב קצרים? אני תוהה על זה שנים. כנראה שאנשים מעדיפים "סרט באורך מלא", כי הם מרגישים מלאים יותר מזה. סברה שנייה: סיפור קצר מאתגר יותר את הקורא מרומן, וידוע שקוראים רוצים הכול לפה לעוס ורדי מייד.
אשר לי, סיפוריהם הקצרים של גוגול וצ"כוב, הם הספרות הכי אהובה עלי.
רק רציתי להעיר שבקריאה הזויה ועייפה של שתיים בלילה, ההערה "רדי מייד" נשמעה כמו פקודה מינית אלימה.
אוף, המוח שלי. למה לא סיפקו לי אחד שעובד.
רונן, האמת? מעולם לא עלה בדעתי לקבץ את כל הקטעים הקצרים שלי, המקובצים בקובץ שאני מכנה "שרבטנות", לספר. אני צריכה לחשוב על זה ברצינות.
מירי פליישר, תודה מקרב לב.
מירי שחם ויעל, תודה שוב על העידוד. אני לא צינית באמירה הבאה: נראה שהכול אפשרי פתאום.
לי יש גם קובץ מלא של קצרים וקצרצרים, שאני מכנה אותם "פרוזאיקונים" כי הם לא שירה אבל גם לא ממש סיפורים (אין דמויות כמעט). שניים הגדרתי בסוף כשירים בפרוזה (אחד אפילו פורסם ב"שבו" כשירה) אבל אין לי מושג מה לעשות עם האחרים (פרט להעלאתם לאינטרנט)
היי אורי,
מה נשמע?
ימים כלילות נעדרתי, אני נמצאת בימים שאני אבודה ותועה, תודה שאת מחזירה אותי אל המסלול. אל תהיי קורבן…