מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
לבלוג שלי קראתי "מפה להליכה לאיבוד", כשם ספרי האחרון. היום בבוקר עשיתי מעשה ושלחתי את כתב היד המשופץ שלו לשתי הוצאות לאור שגילו עניין עמום משהו בגרסה בוסרית שלו. אני יודעת, תקוות שוטים. מאיפה אני מוצאת את הכוח לקום אחרי שמצליפים בי. בסיבוב האחרון, קיבלתי תשובות שהשם "מכתבי דחייה" עושה עמן חסד. הוצאה אחת, שלא אנקוב בשמה, שלחה אלי מכתב שאפשר לתמצת במשפט – איך את מעזה בכלל להטריד את מנוחתנו עם ההבלים שלך?
התשובה הנלהבת היחידה הגיעה מהוצאה לאור שהציעה לי את הזכות לפרסם את הספר דרכם, אם אשא בעלויות הייצור ובהוצאות שונות. בעלי אמר אז, "אולי את באמת צריכה לשקול להוציא בהוצאה עצמית או לפרסם את הרומן שלך ברשת". הוא אף הסכים ברוב טובו לפנות זמן באותו ערב ולבנות לי מעין בלוג פרטי, שבו אוכל לתת פומבי לספרים שלי בהמשכים.
כמובן שלא הסכמתי.
אני לא רוצה לפרסם. אני רוצה להוציא ספר לאור. אני משתוקקת שמישהו, נערה או נער מתבגרים, יושיטו את ידם וישלפו אותו ממדפי הספרייה (לא חשוב לי למכור), ויבלו איתו אחר צהריים או לילה, או ישאלו בעיניים נוצצות את הספרנית מתי הספר עומד לחזור מהשאלה, ואם אפשר לשים להם בצד. אני רוצה שהם יישאבו למערבולת שטוויתי, שבדיתי. אני רוצה לתת את המתנה הזאת לנערה או נער אלמוניים, כפי שקיבלתי אותה בהיותי ילדה, וחלונות העולם נפערו לי.(פעם אמרתי ברצינות לספרנית בספריה הציבורית בנתיבות שהיא צריכה להבריק את כריכות הספרים עם נוזל לניקוי שמשות, כי ספרים הם כמו חלונות, הם פשוט משקיפים לנופים אחרים. היא הסתכלה עלי בהתפעלות. אבל האמירה הזו הוא מסוג החכמות שילדים נוהגים להפטיר, ושמבוגרים משום מה מוצאים בהן עומק. לא התכוונתי לשום דבר מטפורי. כריכות הספרים היו באמת מאובקות מתחת לעטיפות הניילון.)
אני רוצה את הממדים הפיזיים, את הריח, ואת מרקם הנייר, ואת האבק, ואת השנים, ואת שרבוטי העיפרון או העט של קוראים עלומים, ואת הסרט הדביק בשדרת הספר, שעליו מצוינות בטוש עבה שלוש האותיות הראשונות של שם המשפחה שלי, ואת חותמת הספרייה הסגולה מדי כמה עמודים.
וזו בעיה רצינית, עשיתי תחקיר: ספריות ציבוריות רוכשות ספרים רק אם מנהלי הספרייה שמעו עליהם, והם שומעים רק על ספרים שיוצאים בהוצאות ממוסדות. והמרכז להדרכת ספריות ציבוריות, שמחליטים בו על רכישת ספרים שמחולקים לספריות ברחבי הארץ, גם הוא לא שוקל בכלל ספרים בהוצאות עצמאיות.
בכל פעם שאני קונה ספר לבתי עלמה או לעצמי אני מפליטה אנחת כאב, כמו שהיהודים מצווים לשבור כוס בחתונה או לקיים את זכר החורבן בלב כל אחת משמחות החיים. אני יודעת שהתשוקה וההתעקשות הללו ילדותיות. אבל זה עצם הדבר, כי בספרים שלי אני מנסה לתפוס מחדש את הרוח של הילדות עצמה; אז למה שכל המאוויים סביבם לא יהיו ילדותיים? עם כל המהמורות והאיומים שמציבים לנו החיים, אולי טוב שמדי פעם אנחנו נזכרים – יש עניינים שבהם ההתנהגות הסבירה היחידה היא לשוב ולהיות ילדים.
Who do you think writes the rejection letters? Keep your books safe in the drawer behind a lock and key because the day you publish them is the day they take control over the world of your book and you become one of them. Write by yourself and in empty rooms. They are everywhere. Keep the TV shut, they have eyes there. Don't answer the phone, they have ears there.
דניאל, זו בדיוק הסיבה שאני רוצה לפרסם, למוטט את הבדיה של המציאות שלהם באמצעות בדיה משלי.
מקריאתי את הפוסטים שלך אני משוכנעת שתמצאי בית שיסכים להוציא את ספרך לאור.
האופציה של פרסום הכתבים באינטרנט לא רעה כלל וכלל. גדולי הסופרים נעזרו ופרסמו באינטרנט את כתביהם.
המהפיכה שעברה על תעשיית המוזיקה עוברת גם על תעשיית הספרים. לא עוד עורך שיחליט אם כתבייך ראויים או לא. ההירכיות מתנפצות, הממסדים פושטים את רגלם.
הספריות של ילדותינו מפנות את מקומן למאגר הטקסטואלי הגדול בעולם – האינטרנט.
סתם, נקודה למחשבה
(קצת כתבתי עליה בפוסט "לידה על גבי עיתון.") התחושה היא של קיר שקה מאד אם לא בלתי אפשרי לעבור אותו. בהצלחה רבה, את כותבת מצויין.
נהניתי לקרוא את מה שכתבת וגם הזדהיתי מאד. הדחיות האלה הן מנת חלקה של כל אמנית (או אמן) וצריך ללמוד לקום מהן וללכת הלאה. הפתרון הטוב ביותר לדעתי זה להמשיך לכתוב. לכתוב דבר חדש, לקיים את הכתיבה כמו שמקיימים את החיים, באהבה ובתזונה נאותה של חוויות וחיבור אליהן. אל תתיאשי בסוף תמצאי בית לספרים שלך ועינים סקרניות של קוראים עלומים יחטטו בהם בהנאה וילמדו מהם את עצמם.
הוצאות פרטיות זה אולי טוב לאגו בהתחלה, אבל אח"כ מבינים שזה מקסם שוא והרוח נופלת שוב. הוצאה לאור זה סוג של הכרה פומבית בכשרון. יש כאלה שזה בא להם מהר ויש כאלה שממש לא. יש כאלה שאפילו פוסט מורטום. הוצאה פרטית זה כמו לוותר על החיזור.
בהצלחה
אני מקווה שתגשימי את החלום הזה. חיי המדף בימינו קצרים ועצובים, אבל אולי הספריות עוד חיות איכשהו.
במידה ואת מוציאה ספר על חשבונך
העותקים הם שלך, לפחות כמה עשרות טובות , ואז את יכולה לשלוח אותם כתרומה לספריות והם יקבלו אותם בשמחה ויקטלגו אותם וישימו אותם על המדף.
שני ספרים שלי אחרי חיי סטימצקי, חזרו אליי מהוצאות, נותרן להם כ-80 עותקים מכל ספר, קניתי ב-10 ש"ח עותק כמה עשרות מכל אחד מהם ושלחתי לספריות. העבודה הכי קשה הייתה לעשות רשימה של 50 ספריות ויותר ברחבי הארץ. תגובת הספרניות שקראו (מעניין לא היה ולו גם ספרן אחד), והידיעה שהספר מושאל שם לקוראים אכן חיממה את הלב.