מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
לפני שבועיים סיפר לי בעלי, ברגע של גילוי לב נדיר, שכאשר הוא מבין שאחד הפרוייקטים שבאחריותו לא יעמוד בלוח הזמנים שהוקצב לו, הוא שב וחולם אותו חלום. הוא עדיין חייל, ויודע שתיכף יבואו להעיר אותו לתורנות שמירה. ברור לו שהוא כבר סיים את שירותו הצבאי, ובאותה עת גם ברור לו שעולם לא יגיע מועד השחרור שלו, שלנצח הוא יהיה תקוע בתורנות שמירה. הוא הוסיף גם שזה סיוט שמשותף להרבה גברים ישראליים.
השירות הצבאי שלי היה קלוש מכדי שייעצב את הסיוטים שלי, אבל החיים האזרחיים סיפקו הזדמנויות למכביר. כשהייתי בת 25, עם תואר ראשון בפילוסופיה ובלימודים כלליים, וחסרת כל הכשרה מקצועית, עבדתי בתור פקידת קבלה במשרד של יבואן מדפסות. הבוס שלי, דוד, היה איש אלים ומרוכז בעצמו. כשלא ירד לחיי העובדים שלו, היתה לו נטייה לדבר על עצמו בלי סוף. כמה חודשים אחרי שהתעמר בי הוא פיטר אותי בצורה מכוערת. ומאז, כשהחרדה שלי מתעוררת, לרוב אני מגלה את הסימנים המקדימים שלה בחלומות ביעותים שבהם אני חוזרת לשם. שלשום חלמתי את החלום הבא:ישבתי מול מסך המחשב שלי בעבודה. דוד חלף על פני השולחן שלי בשתיקה. אמרתי, "דוד, שלום." הוא לא הגיב. מעוצבנת, הלכתי לשירותים שהיו ממוקמים בבניין נפרד ומרוחק. בדרך החוצה סיננתי לעברו, "אידיוט". בחוץ הנוף היה נוף של בית ספר, כך הרגשתי, למרות שלא דמה לשום נוף בית ספר שלמדתי בו. היה חורף והאדמה היתה לחה. טחב ועשב צמחו בכל מקום. בדרך חזרה מהשירותים נשבה רוח. רצתי כנגדה. החולצה שלבשתי נפתחה ואני אחזתי בכנפותיה. שמתי לב לפתע שמשמאלי ישנה רחבת דשא גדולה ושאני מנסה לחזור לעבודה בדרך הרגילה, הקצרה, דרך חורש אורנים, אבל כמו בכל פעם טועה וחוזרת בדרך הארוכה, בשביל עפר מתעקל. הייתי ללא ספק בבית ספר; ילדים רצו סביבי. הסתכלתי בשעון היד שלי. השעה היתה 12:25 בצהריים. חשבתי, "עוד מעט ארוחת הצהריים. אין לי חשק לאכול, אבל לפחות איהנה מההפסקה. כדאי שאמהר." תוך כדי ריצה חזרה התחלתי להתרומם מן הקרקע ולרחף מכוח הרוח שנתפסה בכנפות החולצה. מישהו אמר לי, "תראי איזה תנועות יפות יש למתחרה הזה." הסתכלתי וראיתי שברחבת הדשא הגדולה מתקיימת תחרות דאיה של ילדים עם דאונים. המשכתי לרחף. ברגע שרגלי נפרדו מן הקרקע ידעתי שיש לי כשרון טבעי ושאני לא זקוקה לדאון כדי לעוף. נופפתי בכנפות החולצה וריחפתי גבוה יותר מעל ראשי הילדים. שוב שמעתי ילדים שהצביעו על הרחבה ואמרו לי, "תסתכלי במתחרה החדש, איזה תמרונים מתוחכמים הוא עושה." עניתי להם בלעג, "כן, תמרונים מתוחכמים." והמראתי משם.חזרתי למקום העבודה. כל העובדים היו מכונסים בקדמת הבניין. נחתי ביניהם. דוד דיבר אליהם, סיפר להם שבזמן האחרון הלב שלו מטרטר ומשמיע קולות שמזכירים קרקורי קיבה. הסתכלתי בשעון היד שלי. השעה היתה 10:25. שאלתי את שלומית שעמדה לצדי, "הגיע הזמן לארוחת הצהריים?" היא ענתה, "כן, את באה?" הצצתי שוב בשעון. השעה היתה 8:25. חשבתי, "בכל פעם שאני מסתכלת בשעון הוא חוזר אחורה שעתיים. בפעם הבאה שאביט בו יהיה 6:25, כלומר, הזמן שבו עלי לקום."
נפלא.
מה נותר לנו מלבד אותם חלומות
המזקקים נפשנו.
מקסים
מרגש מאוד, מי לא היה רוצה לחלום חלומות כאלו? אורי אלחייני היא מדהימה.
Hi Ori,
It's John , your neighbor from next door.
I don't know anything about dreams but Alma has been making a lot of noise lately between two and four and I need my afternoon sleep. Could you please keep you kid under control? Maybe if you weren't so busy dreaming all the time….
מר דניאל מנדל, שלא תתחיל איתי שוב. אני יודעת שבכל פעם שאני יוצאת מהבית אתה נעמד ליד העינית שבדלת שלך ועוקב אחרי. יותר מדי פעמים דלק האור בחדר מדרגות שניה אחרי שכבה, ואל תחשוב, שבאןתו בוקר, ליד תיבת הדואר, לא הבחנתי שאתה מנסה לקרוא את כתובות השולח על גבי המעטפות בתיבה שלנו. זאת הבעיה איתך, כשאתה כבר פיכח, האזניים שלך כרויות מדי.
I thought that you would understand me, being an unpublished author like myself but I see that you are no different than my cousin Benjamin. He writes historical porn novels for a living and you write young adult novels. Yes, I did more than peek in your mail I took a manuscript that a publisher returned to you. Don’t worry, it was another rejection letter, I get a lot of those myself. So you know my real name now but I know a lot about you, I know what it is that you are running away from. That’s why keep an eye on you. Next time you see the light going on again when you go down the stairs you can be sure that it's me and you can be sure that I am watching.
זאת כמעט עילה לתביעה
Freedom to the slaves first, nap later
הנחיתה פילאית יותר מההמראה, שהכל שוחה במשרה של קסם ולהפך, שהדברים הם לא כפי שאנחנו רואים אותם, אחרת היינו בוכות.
שלום אורי
החלומות שלך מדוייקים, שקופים, כאילו התבוננת מעבר לחלון. אני מקנאה בך על הבהירות הזו. לא, לא מקנאה: רק רוצה לזכור כפי שאת זוכרת. גם אני חולמת העבודה, בדרך כלל אילו חלומות על איחור, על בלבול, על חוסר הכנה… ניחשת: אני מורה. בחלום, אני מגיעה לשעור, עומדת מול התלמידים ולא יודעת מה לומר. לא הספקתי להתכונן לשעור. לא אספיק לקרוא בספר שמוטל בין הידיים שלי. התלמידים מתבוננים בי רק רגע אחד, ומזהים את התבוסה.