באקלימים החבויים משורר וצייר

היתקלות את מכבה את האור ומתפשטת ומפזרת תוך כדי תנועה אבקנים כחולים מתוך שמלתך שעוד מעט תניחי על הכורסה ויהיה חושך שאת ואני אוהבים לשכב בצילו באברים רפויים עד שכפות רגליך יגששו בחושך ויגלו את כפות  רגלי ותהיה היתקלות

הכורסה האדומה אצבעותייך האפלות נוטלות ממני קצת אבקני שמש אני גורע מעצמי שאני עושה את זה אך זה הכרחי לפיזור כתמי הזמן שלך שמסתלסלים מן הכורסה האדומה המעמעמת בעתיקותה את כל יושביה

מימיות אני מחפש סימנים מדגירים להיותך כה מימית אך את בלתי ניתנת להשגה קשקשים שקופים נושרים מכסים את המיטה דברים נוטים להתחלק במקום שאת נוגעת ורד מתחיל להקיז את צבעו בארגטל כשהוא עושה את זה מתווספת בהירות יתרה המילים שלי מכיירות אותו מבלי להפנות אליך מילה

רבי נחמן מוכה עד לשד עצמותו  מריבוי אור ברח רבי נחמן לשדות לרעות את מחשבותיו והיער נרעד  כל פעם שהסיר מעליו  את תלמודו והיה שב להיות ילד המבקש ללכת לאיבוד רק כדי למצוא את עצמו שאינו יודע דבר בשעה כזו קישורי העננים ציירו לפניו אותיות שפסוקם שמחה

דחיפות מילוליות דחיפות מילוליות  בקרקעית הבית מאפשרות את התנועה הסיבובית שמאחוריה אני יכול שוב להתפלח אל פי התהודה העמוק של ילדותי אל שפך הרוחות שם הנפתי עפיפון והרצתי את ישותי לכל אורך החבל עד שהתמעט מבין ידי עכשיו ילדך מתיר את החירוק והדיבור מאלוהים הוא שולח את ידו אל הרקיע המתקרש הוא אינו  דוחף דבר כדי להיות ילד שפתו מדובבת ...

ילדים עצי האורן רוקחים ריח כל בוקר בלוטות הרוק שלהם  מדביקים קולות של יער לבגדי הילדים נהימת הקוקייה מאחורי מלמול העצים הופכת לקריאה מהדהדת גם לאורך שנים

לילית זה זמן מה שהירח מותך על צווארך מרוב כוח הוא מלבין באור ניאון את שפתייך הנה כבר מרצדת על פנייך ברפרוף כשפי לילית ידה הלבנה פורמת בחשאי את זהותך כשהיא עושה את זה המולת יערות מהדהדים בעורקייך כדור השמש נפגם החיה הדימונית יוצאת ממגורה יורדת אל פיר הגוף היופי שלך ממריא אל תחום אסור אצבעותייך ממגנטות הבזקי אור כמו ...

הציד מתחיל מן הפסיעה הציד מתחיל מן הפסיעה הקטנה שאת עושה כשאת מחפשת את  הכניסה אל פנים היער שלי בעוד אני נטוי על הכורסה בעומק החדר אורב לך בתוך כתמי האור כינשוף משולהב

הקשקוש הגדול ילדים מציירים את הקשקוש הגדול בטרם יהפכו להיות נגטיב בזמן הזגוגי בו נשיפה ושאיפה מעידה על צפיפות הרוח והחומר תאי החישה שלהם נפקחים הם מראים לי את הלבן שבדף ככל שאני קרב אליהם גופי מתמעט כמו  הירח כוכבים אחדים מלבינים את פני חציי המואר משיב להם רוח חציי הכבוי מאפיל את גיליונות  הנייר

העכבר העכבר שעל שולחני מקשקש בזנבו בהרף נגיעה כשאני מוביל אותו אל כל המחילות הוא מותיר לשלשת על המצג