באקלימים החבויים משורר וצייר
דחיפות מילוליות
דחיפות מילוליות בקרקעית הבית
מאפשרות את התנועה הסיבובית
שמאחוריה אני יכול
שוב להתפלח
אל פי התהודה העמוק של ילדותי
אל שפך הרוחות שם הנפתי עפיפון
והרצתי את ישותי לכל אורך החבל
עד שהתמעט מבין ידי
עכשיו ילדך מתיר את החירוק
והדיבור מאלוהים
הוא שולח את ידו אל הרקיע המתקרש
הוא אינו דוחף דבר כדי להיות ילד
שפתו מדובבת אותי לנוע איתו אל
נשיפת הרוח בעצים
עם גוף מלא מילים ובהונות מכווצים
אני יושב לצידו על
מחצלת השתיקה
מקיף איתו קווי מתאר פתאומיים
דוד השיר מרגש ומציף בתחושה שכרגע אינני מוצאת לה מלים מלבד געגוע.
שיר יפיפה
אני אוהב בו המון דברים. גם את השימוש במילה שלדעתי כבר עברה מהעולם "להתפלח". גם את המערבולת שאתה צריך להכנס דרכה כדי לחזור לילדות. מערבולת המזכירה לי את סופת המערבולת בסרט "הקוסם מארץ עוץ" הנושאת את דורותי לעולם אחר -צבעוני.
ו"הקנאה" בילד שלא צריך לעשות כלום בשביל להיות פשוט-ילד.
המערבולת שבלעה את האיש לילדותו, מאפשרת לו לשבת ליד ילד אחר ולעוף איתו לנשיפת הרוח בעצים (כמה יפה!).
איזו דרך נוגעת לתאר ילד קטן:
"עם גוף מלא מילים ובהונות מכווצים",
ולהקיף את שניכם בקווי מיתר, אמפטי ומקבל.
ב"רקיע מתקרש" קר לי נורא, עצוב.