שלום
בפוסט "הנשמה" בבלוג של שרה כוי
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=21462&blogID=376
מופיע תרגומן של ענת לויט ושרה כוי לשיר של ורה פבלובה "הנשמה" שבסיומו אומרת המשוררת:
שמבדילה בין כאב לליטוף,
ויותר מליטוף מבקשת כאב
בעדינות (ובצדק לדעתי) העירו אמיר אור ותמי קאלי, שיש משהו לא בריא (בלשון המעטה) בנשמה המעדיפה כאב על פני ליטוף.
אני מהמעדיפים ליטוף.
אבל היו ימים שלא הייתי מוכן לוותר על הכאב.
כדורים טובים
הָרוֹפֵא הִצִּיעַ לִי כַּדּוּרִים טוֹבִים:
לֹא מַרְדִּימִים
לֹא מְמַכְּרִים
לֹא מְזִיקִים.
כָּאֵלֶּה הַמְּעַמְעֲמִים אֶת הַכְּאֵב
מְרַטְּשִׁים אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת
לֹא לָקַחְתִּי
גיורא
א) הפתעה נעימה עשית לי ולענת, תודה.
ב) סיפור.
פעם אהבתי אישה אחת. אהבתי נורא.
היא עזבה אותי.
כאב לי עד טישטוש ראיה ועילפון.
כאב לי נורא, גיהינום.
חברה התקשרה ואיחלה לי שיחרור מכאב.
אמרתי לה: אני לא רוצה שהכאב יעבור.
הכאב הזה הוא כל מה שנותר לי ממנה.
כל עוד כואב לי, היא בתוכי.
אני מניחה שאין מה להסביר.
אנחנו מבינים אחד את השניה.
השיר מקסים והפוסט מפתיע ומשמח.
אכן, אין מה להסביר
לגיורא (וגם לשרה)
אני חושבת שיש קצת הבדל בין כאב לכאב, מבלי לפגוע בכאבו של אף אחד.
שרה דואבת על אהבה שהסתיימה, גיורא כואב על מציאות שהשתבשה – ואגב – טוב שהבאת את השיר הזה אחרי שני הנאומים המביכים אתמול באום (אני פריקית של חדשות, מה לעשות).
ואני, אני חולה, שוכבת ימים במיטה, כמעט לא מצליחה לטפל בעצמי וחושבת על אנשים, אנשים יותר טובים ואנשים פחות טובים. וגם אני מרגישה כאב, כאב אולי מדוע אין יותר טוב באנשים, מה יש בהם שהם צריכים להכאיב אחד לשני.
אתה יודע גיורא בתוך כל המכלול של הנאומים יש את אלוהי הפרטים הקטנים (שהם גדולים בעצם) ואני מעריצה אותך על עמידתך ועל עצם חייך, אין לי מושג איך הייתי מתנהגת במציאות מסוג זו שלך.
ואם היית לוקח כדור או שניים, מה היה קורה? טשטוש הכאב לכמה שעות והתפקחות עוד יותר כואבת, התעוררות למציאות בה אנשים רוצחים זה את זה כמעט ללא סיבה. למקום בו הבנים שלו עולים על המזבח כמו עולה לעקידה. למה ככה?
אז באמת, מה היה התועלת בעוד כדור? הוא היה מחזיר את הכאב יותר בגדול, האם הוא היה משנה את המציאות?
במובן מסויים הכאב שלי ושל שרה הוא די דומה, זהו כאב על אמא שחטאה, שלא היתה אמא, על משפחה שלא יודעת אהבה ולא מבינה בה, ומשם כל אובדן של אהבה הופך להיות כאב יותר חזק. נדמה לי שזה כאילו לאבד כל פעם סוג של משפחה מחדש, תוך מציאת מזור באהבה.
אבל אני, אני מסתכלת על החיים נכחה, ובסיכומו של דבר כאב אנושי הוא כאב אנושי. במצב הזה – כדורים יכולים להיות עוד יותר מסוכנים, האפקט יכול להיות הפוך הכאב יכאב יותר.
זהו, גיורא, בוא לצורך העניין נקרא לך גיבור, ובוא לצורך העניין נקווה רק לטוב, לטוב בכל
וכמובן גם לבריאות
חוה
שלום חוה
תודה.
אני רוצה לחלק את תשובתי לשניים.
לעניין האישי ולעניין הפואטי.
אני לא רוצה להצטנע בעניין ה"הגיבור" אבל האמת היא שפשוט לא הייתה לי ברירה. מהן האלטרנטיבות שעמדו בפני?
היו ימים ,אחרי שמרום נפל, שהכאב היה כל כך חזק שהעליתי בדעתי להכנס עם המכונית בקיר ,ולגמור, ואולי אולי כך גם אפגש אתו. אבל מיד חשבתי לעצמי: אם כך אני מרגיש בלי בן אחד, מה ארגיש אם לא אהיה ואאבד גם את השניים האחרים.
אם יש "גבורה" בהתנהלות שלי ,היא נמצאת בכך שלא נתתי לאובדן להרוס את התא המשפחתי, לילדים נשארו הורים מתפקדים לחלוטין ,החברים לא ברחו, ואין אוירת אבל בבית, בכלל לא.
לעניין הפואטיקה: שרה צדקה מאד. את הושפעת מההכירות עם הביוגרפיה שלי.
אני בן אדם (בדרך כלל) ומה שאני מרגיש וחווה משותף לרוב בני האדם.
לכן, כשאני נגש לכתוב ,אני משתדל ש"הפרטי" יהיה אוניברסלי. במקרים שבהם אני יכול להשמיט את הפרט הביוגרפי, אבל "המהות" נשארת- אני משמיט.
כך אני מאפשר לקוראים למצוא את עצמם בשיר שלי.
שרה הבינה בדיוק בדיוק לאיזו חוויה אוניברסלית "התכוון המשורר" ושם מצאה את עצמה
אין מחמאה גדולה יותר ליוצר.
הרגישי טוב ,לקראת שבוע חדש ושנה חדשה
גיורא
לגיורא,
אתה מחלק את תשובותי לשניים, ואני איני מקבלת חלוקה זאת, וגם איני מקבלת את תשובתך, למרות שגילית פרטים נוספים.
אין אפשרות למדוד כאב, ככל שניסו אין אפשרות כזאת, ואתה עלי אינך יודע כלום, מעבר למה שכתבתי כאן. אין לך מושג מאומה על ילדותי, על הורי, על חיי, על כאבים שאני חוויתי בימי חיי.
איני כותבת כמו שרה, מכיוון שאני יותר מבוגרת ממנה, וגם כי למדתי וניהלתי את חיי לבד והיו מקרים שהצלחתי והם נותנים לי כח להמשיך. אבל על כאבי אינך יודע מאומה. ולכן, תסלח לי כדאי היה שתכתוב את תשובתי היטב.
כמו שרה מעולם לא היתה לי אם!!!, לא היתה לי משפחה ולא קבלתי בבית שגדלתי בו כלום!!!
אימי מעולם לא תפקדה כאם, אבל מעולם לא!!!, אף פעם לא כיסו אותי בשמיכה לפני השינה, מעולם. לא חוויתי אהבה בבית. ואם בבגרותי אהבתי הורי נהגו בי כקלגסים וחיסלו כל אהבה באיבה.
אתה תמיד מספר על חוויותיך עם אשתך, אני תמיד לבד, כבר המון שנים אני לבד – חלק מזה הוא מתוך אובדן אימון מוחלט בבני האדם. הורי הם ניצולי שואה – את כל תסכוליהם ותסביכיהם חטפתי כילדה. לא חייתי בבית מוגן – נהפוך הוא.
כאשר אני מדברת על אמא רעה, ויש עוד אנשים כאן כותבים כמה משפיעה עליהם ועל חייהם אם רעה, אימי אין לי מילים להגדיר אותה. ולכן אשאיר את הביוגרפיה שלי עלומה לחלוטין ולא אוסיף יותר.
למה אני לא כותבת כמו שרה? זו שאלה טובה, אני עברתי שלב של השלמה. ושלב של הדחקה. השלמתי שככה זה, ויש דברים שאי אפשר לשנות אותם גם אם אצרח ואצעק אותם בראש חוצות.
למדתי לחיות לבד, יכלתי למצוא גבר נוסף, אבל גבר אף פעם לא החליף הורים = אני לא מכירה דבר כזה. אני הסתפקתי קמעה בסוג של הצלחה שחוויתי בחיים, וזה היה רק אני בנסיבות לא נסיבות בגשם ובקור, עם ילדים קטנים ועוד דברים שונים שאין לי ספק שלא בטוח שהרבה אנשים היו עומדים בהם.
ולכן, התוכן הוא הפואטיקה. ככה זה צריך להיות מבחינה ספרותית. ולכן אני מתנגדת לחלוקה לשניים, ואני דוחה את השיפוטיות שלך, מתוך הטענה שאינך יכול לשפוט עד שתגיע למקומי – ואתה אינך יכול להגיע למקומי מכיוון שאני אדם מאוד מצונזר. איני שופכת את כאבי ברבים, ככה למדתי במשך השנים – וגם -היום זה פחות כואב, כי אני עשיתי, אני מרדתי ויש כאן עוד כאלה שרוצים לעשות ולמרוד על אף הכל.
אבל האמן לי – מעט מאוד אנשים כאן היו מוכנים להתחלף ולעמוד במקומות בהם עמדתי כל חיי. האמן לי זה כאב ברמות על.
חוה
שלום חוה
לא חילקתי את תשובתך לשניים. קיראי שנית: חילקתי את תשובתי שלי לשנים.
לא התייחסתי כלל לעניין הביוגרפי, לא שלך ולא של שרה. לא ערכתי השוואות ולא מדידות "למי יש יותר גדול".
ההתייחסות לביוגרפיה, הייתה רק לזו שלי, וגם היא באה רק בהקשר לתואר "גיבור" שהענקת לי.
כנראה לא הייתי ברור:
שרה הבינה יפה את מהות השיר, כמו שכתבה: "אני לא רוצה שהכאב יעבור.
הכאב הזה הוא כל מה שנותר לי ממנה.
כל עוד כואב לי, היא בתוכי."
כל שיר שאני כותב הוא "משק אוטרקי" כלומר, כל הנתונים לפענוחו נמצאים בתוכו. "קורא תמים" לא צריך ולא יכול לדעת מהשיר שאני אב שכול. להפך, במכוון לא הבאתי נתון זה בשיר, כי באופן טבעי האובדן הזה עומד בראש "הסקאלה". ולכן קורא לא יחשוב בכלל "להכניס" את חוויות האובדן שלו לתוך השיר, גם אם חווה כאב גדול. לכן, לא חשוב (לגבי פענוח השיר) מי כואב יותר, חשובה ההזדהות עם החויה וההתלבטות: לוותר על הכאב במחיר של ויתור על הזיכרון.
הרגישי טוב
גיורא
חווה, איזה מזל את? אני קשת וזה מסביר חלקית למה אני צועקת בראש חוצות. אצל קשתים הכול פתוח, גלוי, הכול נאמר ישירות ובפנים, הם חסרי כל יכולת לשקר ולהערים. לפעמים זה מפריע לי בכתיבה כי אני פשוט מטיחה דברים כמו שהם בדרך קשתית ונורא קשה לי להציג אותם בצורה קצת יותר מסתורית ומרומזת. קשת אותנטי, זהה לעצמו במאה אחוז. אם הוא אוהב, הוא אוהב, אם לא – שום כוח בעולם לא יכריח אותו להתקרב או אפילו רק לבטא את המילים הזרות לו. ואם את, חווה, נוטה לחשאיות, כנראה שיש לך עקרב איפושהו במפה האסטרולוגית, ואת אכן משדרת עקרביות אם כי כתצבת איפושהו שאת נדמה לי אריה. אבל אולי ירח או אופק שלך בעקרב. אני מהמרת על ירח.
לגיורא וגם לשרה,
אני את תגובתה של שרה הבנתי היטב, ואני מבינה גם את כאביה. וגם את שירתה וגם את הצעקה שהיא צועקת. ולכן, אין צורך להסביר לי למה התכוונה שרה.
שרה רוצה להישאר עם כאב האהבה אל האישה.
אבל, אולי לא שמת לב אצל שרה דמות האישה היא מאוד דומיננטית, היא מופיעה כילדה, היא מופיעה כאישה, היא מופיעה כאמא – כל הנשים היחס שלה אליהם הוא אמביוולנטי. נראה לי ברמה הפסיכולוגית שהדמות הראשונה שאנו חווים ומזדהים עימה היא דמות האם. דמות האם אצל שרה אינה דמות חיובית, ומכאן נובע הרבה סבל, בתשובה כאן הסבל מן האהבה הוא חיובי.
אבל יש אצל שרה גם סוג של סבל שהוא ללא נשוא ומכאן מגיעים שירים כמו כוכב, שירים כמו רגועה, לא כל סבל שרה יכולה לשאת, ולא כל סבל הוא סבל חיובי.
אבל, גיורא אתה שוכח שאני קצת יודעת לקרוא שירה ולכן לקחת את תשובתי קצת כפשוטה. זה קורה לך עימי לא פעם ואני מאוד מבקשת שתפריד בין חוה המעריכה,, זו שמכירה את חייך, לבין חווה שקוראת ומפרשת שירים, כי הדברים אצלך די מתבלבלים. ולכן, גם אצלך וגם אצל שרה כדורים לא היו עוזרים.
שרה, אל תכעסי עלי, אבל היו תקופות שהרגשתי כמוך, היום אני לא רוצה להרגיש ככה, ולא לכתוב ככה, ולכן אם את רואה אצלי ביקורת כלפיך היא לאו דווקא שלילית, אלא אולי באה למתן את הזעקה המושלכת לעולם. את הכוחות הפנימיים אנחנו צריכים למצוא בתוך עצמנו.
ולא – אין לי שום עקרב במפה. כלום, נהפוך הוא אימי היתה מזל עקרב, וזה מה שדפק לה את החיים ומזה אני סבלתי בין היתר – התככנות של העקרבים, ההפנמה של הרגשות כאילו, התאווה לכסף ועוד ועוד..
כמו שזיהית אני מזל אריה, הירח שלי הוא בדלי והבית הראשון הוא בדגים. אם תבדקי אין באף אחד מן המזלות האלו רוע כמו אצל העקרבים. נהפוך הוא. אני פשוט למדתי עם השנים לשתוק. אני רואה את התהליך שאת עוברת כעת עם כניסתך לבננות, ורואה בו משהו חיובי, אולי כי הצעקה מתקבלת, אולי כי את מרגישה מתקבלת, וכו'.
אל תכעסי עלי לימודי הסיפרות עשו בי שמות, הם למדו אותי להתאפק, הם למדו אותי תיאוריה ולחשוב מסודר. זה לא אומר שאני לא מרגישה מה את אומרת בשירים.
זה לא אומר גם שאיני מבינה אותם. אני מקווה בשבילך שהצעקה קצת תירגע.
אני מכירה קשתים, ואני חושבת ממה שאני מכירה אותם שאולי הגיע הזמן שקצת תהני מן החיים, כי הקשתים בהחלט יודעים להינות, לנדוד, הם גם די אוהבים הרפתקאות – ולכן אני מציעה להתחבר לחלק הטוב של הקשת.
אגב, טיפ קטן, מזלות שאני אוהבת אצל גברים הם אריות וטליים.
ותודה לאיל שאין אצלי שום עקרב.
חוה
חווה,
היום את נוטפת דבש. אני דווקא אדם שיודע לקבל ביקורת, אני לא כועסת אם אומרים לי אותה, ואולי אני אפילו שמחה ואולי אני אפילו מעדיפה שיאמרו עלי דברים רעים. אבל את לא אמרת שום דבר רע. אני יודעת שזה בא אצלך בגלים ומחר את עלולה להתהפך. אבל לא אכפת לי, אני תופסת את הרגע. אכן חסרה לי שמחה קשתית ואופטימיות. האסטרולוגית מגי אדם אומרת שאני סרבנית שמש כי יש לי 5 כוכבים בקשת ואני עדיין עצובה. אני לא יודעת עד כמה את מתמצאת באסטרולוגיה אבל אומר לך שהשמש שלי בבית 4 ולכן אני קשת שקט ומהורוהר שלא אוהב לצאת מהבית. חוץ מזה, הירח שלי בדגים ומכאן החרדות והסיוטים והחלומות המוזרים. עד כאן אסטרולוגיה.
אני יודעת שאת מבינה את הכתיבה שלי ולו רצית, היית יכולה לעזור לי לשפר אותה כי את חכמה ומבינה בשירה. אבל לא משנה, ענת עוזרת לי בצורה מדהימה ובזכותה ממש השתפרתי. אגב, חלק הארי של השינוי לטובה הן בכתיבה שלי והן במצב הנפשי שייך לענת. אבל היא בטח לא תרצה שנרחיב על זה אז לא נרחיב. משהו מדהים קורה לי בבננות. לפני זה עברו חודשים בלי שדיברתי עם איש ופתאום אני כל היום בשיחות אינסופיות גם אם זה וירטואלי. טוב, אני עייפה מאוד כרגע ולא מרוכזת ונראה לי שאני מדברת מבולבל. אז נחזור לשמחה הקשתית ובזה נסיים. אני מנסה לפתח שמחה, כל הזמן באים אנשים לחיי שמעודדים אותי לצאת מהמרה השחורה ואני מנסה ונתקלת בקיר. הכאב הפך למהות שלי, בלעדיו אני לא רואה את עצמי. היום ניסיתי לכתוב שיר עם מילה "חיוך" ולא הלך לי. המילה הזאת לא משתלבת בעולם הדימויים שלי. טוב, נמשיך מחר כי אני ממש נרדמת. הולכת לישון. לילה טוב:-)
לשרה,
אני לא מתהפכת, אני בפירוש כותבת לך שקשה לי הצעקה הזאת, לא מבחינה ספרותית, אלא מכיוון שהיו שנים שצעקתי ולי אישית, אני כחווה לא יכולה לצעוק, וקשה לי לקבל את זה גם אצל אחרים.
תביני, זו בעיה שלי היא לא שלך.
מעבר לזה, כאשר אני מרגישה התרככות אצלך, גם לי יותר נוח להיות הרכה.
תביני שרה, הצעקה שלך באופן מסויים אותי מפחידה. אני שנים צעקתי אולי בפנים, הייתי כמו פצע פתוח עד שהחלטתי לא עוד. ולכן, גם מכיוון שאני בוודאי יותר מבוגרת ממך, כאשר את צועקת אותי לפעמים אותי זה מפחיד, כי אני החלטתי עם עצמי שאני לא רוצה לחיות ברמות של כאב. מנגונני ההגנה שלי עובדים נפלא עבורי.
זו הבחירה שלי, זו הדרך שלי לא להיפגע.
למרות שהרבה פעמים באמת אני רוצה להגיד לך תירגעי, כמו השיר האחרון שלך, אולי באמת תלמדי להינות ממשהו קטן וחיובי, ואני רואה את זה קורה בתגובות – אבל עדיין לא בשירה.
מעבר לזה בזמן האחרון אני רואה תגובות חיוביות שלך כלפי ולכן גם אני הושטתי לך יד.
אם תשימי לב, יש אנשים שאני מגיבה אצלם קבוע ולאחרים איני נכנסת.
טוב, מבחינה אסטרולוגיה אצלי יש המון כוכבים באריה, אבל באמת שעבדתי על עצמי, לא כל כך לפעול ממקום של אגו, עבדתי על זה מאוד חזק. הדגים אגב, הוא מזל מאוד רוחני – מזל שיכול לראות גם דברים מעבר – מדוע אינך מתחברת אליו דווקא לטוב, ומפתחת יכולות קצת מיסטיות במקום להיות מסוייטת.
אני באמת צריכה לבדוק את המפה שלי שוב, כי מזמן לא עשיתי את זה.
חוה
לחווה
את רואה, הרגע התעוררתי ואני כבר כותבת לך. לא נראה כדבר הזה. כי צריך לתפוס כל רגע של שיחה "נורמלית" איתך כל עוד זה אפשרי.
אכן, חווה, אני צופה בך מהצד ועם הזמן פיתחתי חיבה ואהדה כלפייך למרות שפה ושם התבטאת בצורה לא כל כך טובה כלפיי וכלפי אנשים שיקרים לי. מצאתי את עצמי מחפשת את התגובות שלך וקוראת אותן בשקיקה. יש בך משהו מאוד חי ובלתי אמצעי, את מרשה לעצמך להתבטא בחופשיות ולפעמים את מהווה נייר לאקמוס לבדיקת עצמי. היו ימים שבהם ידעתי על מצב הכתיבה שלי רק מתגובותייך לאמיר. "שרה נעה בין אלימות עצמית קשה לרחמים עצמיים". תאמיני לי שאף אחד לא הגיע לדיוק כזה וישירות כזאת בנסיונות להסביר לי את עצמי. אני רואה בך חלק חיוני מבננות, את ממלאת כאן תפקיד כלשהו, די חשוב (משהו כמו זאב ביער) וכל מה שכתבתי לא אומר שלא אמחק את התגובה שלך אם תעליבי בה את החברים שלי. אבל כל זה שטויות. העולם הוא תיאטרון וכולנו שחקנים בו. ההבדל בין המן למורדכי מזערי. אנשים בוחרים תפקידים כאלה ואחרים בחיים כמעט באקראי או מתוך חולשות ותמימות ילדותית. דוסטוייבסקי אמר "באנשים צריך לטפל ממש כמו בילדים". אני רואה בבני אדם ילדים תמימים ואפילו רוצח צמא דם לא עובד על אף אחד ובטח לא עלי. אני יודעת שגם הוא ילד שצריך חיבוק. קל וחומר כשמדובר באישה הכותבת תגובות ארוכות ומזכירה שמות מסוימים בתקווה שתיווצר שיחה.
הבנתי שהצעקה שלי קשה לך. הבנתי למה, שזאת הצעקה שלך שלא צעקת. אני אומרת לך: עוד קצת, עוד מעט אני ארגע, תני לי. אני דווקא רואה בצעקה הזאת חשיבות עצומה ומדמיינת שבשמיים ישאלו אותי: "למה לא צעקת?" ועכשיו אוכל לומר: צעקתי. עד לב השמיים. אני נקייה.
חותם על השיר, גיורא. טפו טפו
תודה
ועוד טפו אחד
גיורא השיר שלך מתריס כנגד כדורים, אבל אלו כדורים לעימעום כאב. לא יודעת מה נכון ומה לא נכון לנהוג במצב של קושי ואובדן, באמת שלא יודעת. מה שבטוח זה שלא המציאו כדור לרטש זכרונות. לא המציאו כדור למחוק זיכרונות. ואותם זכרונות כואבים נותרים ככאלו, אבל כפי שאתה מוכיח- לנשמה שלך ישנם עוד המון ביטוים בעולם הזה ולא הכאב הוא אותו חלק בנשמה שלך שמתפקד בעולם וכותב ואוהב ומטייל ופועל במישור העשייה, וכל זאת למרות הכאב הנורא מכל.
כל כאב הוא מצבת זיכרון קטנה כגדולה במכלול הנשמה, אך קשה לי עם הטענה, כמו בשיר שתרגמו שרה וענת, שהנשמה נמצאת בשכבת העור, נמצאת כהוויה שמבקשת כאב, בוחרת בכאב כמהות והיא, הנשמה, היא העשויה מכאב.
ועוד דבר, אין לנו חילוקי דעות על כמה כואב הכאב – אהוב/ה שנפרד/ה או אובדן אדם יקר, או כאבי חולי ובטח יש עוד טריליונים של כאבים. המשוואה שנשמה היא סכום כל הכאבים שלנו לזאת אני לא מיחסת קביעת אמת.
מהמקום שבו אני נמצאת כעת אני מגיבה מחודש במיטה עם כאבי גב איומים והמון תרופות ובדרך החוצה בטיפול הומאופתי – לא מאמינה שניתן לשכך כאבי לב ונפש בכדורים לא מאמינה שצריך בכלל, הנפש חייבת לשחרר לאט לאט ובעדינות את הכאב הזה וכמו שכתבת לא לרטש את הזכרונות על הדרך.
רק כשקראתי את התגובות הבנתי גם ממש על מה אתה מדבר ולא הבנתי כלום בעצם כי לא הייתי שם אף פעם במקום הכאב הזה של אובדן כזה טוטאלי.
שתהיה לך שנה טובה מכאן מרחוק לך ולכל משפחתך גיורא.
השיר קצר כמו לקיחת כדור אבל מאלה שמשפיעים להרבה שעות.
רונית
שלום רונית
תודה על דברייך.
בשנה הראשונה שלי ב"בננות" לא יצאתי מ"ארון השכול". עשיתי כך מכמה סיבות. בין היתר מפני שרציתי לראות איך השירים "עובדים" בלי ידיעה הזו. האם הפירוש שלהם מוטה בגלל האנפורמציה הביוגרפית הזו.
למען האמת, באותה שנה כמעט ולא פרסמתי שירים שקשורים ,אפילו בצורה עקיפה לשכול. לא רציתי להצטייר כ"משורר השכול". לשמחתי הגדולה, גם הספר "אחרי זה" ,שהשכול נמצא במרכזו. לא נתפס כך אצל קהל הקוראים.
שנה טובה
גיורא
אולי אוכל להציע לך "כדור" הסבר למה בחרת לא לקחת כדור. ולמה לפעמים הנשמה בוחרת בכאב, כי הכאב מרפא כאב. לא התמכרות לכאב… איך זה? ושוב אין אדם למד אלא על עצמו ומתוך עצמו – אם הוא למד – הוא יכול להעביר מסר לזולתו. רופאי למיניהם מעולם איכשהו לא זיכו אותי בעצה – קחי כדור נגד כאב. משום מה להפך. גם בשעות קשות מאוד אמרו – את לא צריכה שום כדור. רק מה, אנשים סביב הציעו מכל עבר – קחי כדור, יש הרבה כדורי פלא כיום, למה לסבול. ואת שהרגשתי הסברתי (גם אם לא הובן), ואת זאת אעביר אליך גם כיום כהסבר לעצמך – וכראיה ששנינו בעצם ניצחנו את הכדור ובמידה רבה ריפאנו את עצמנו. הכאב, גיורא, אם אינו פתולוגי הוא טבעי ויש לו סיבות והוא חלק מאיתנו ממה שאנו חיים וחווים. אם ניקח כדור נגד כאב והכאב ייעלם לעולם לא נוכל ללמוד את עצמנו ואת כאבנו שהוא חלק מעצמנו – והעיקר את מידת כוחותינו לגבור על כאבינו בכוחות עצמנו. דע את עצמך – ורצוי בלי כדור!
מהטובים שבשירך שיר האנטי כדור
תודה
לספר "אחרי זה" העדפתי להכניס את השיר "כימיקלים" (עמ' 94) שהוא פיתוח של אותו רעיון. אני כבר לא זוכר מי מהשירים נכתב קודם.בכל אופן, השיח על השיר של המשוררת הרוסיה הזכיר לי את "כדורים טובים". שמחתי שמצאתי אותו בתחתית ההארד דיסק.
והנה שיר מדהים על כדורים
או מה שעושים הכדורים
לוטה
מילים: יונה וולך
במפתח שוודי לוטה מסתרקת
שערותיה קפיצים.
לוקחת כדורים נגד הרגשות
שונות של מסתורין
לובשת שמלת קורים
ויוצאת לה. מה שלוטה קולטת
במקום האמת היא שיש לך גוף נפלא
אז למה לך מקטרת מלחמה.
אבל לוטה לקחה כדורים
ועכשיו היא מבינה רק מילים.
לשרה
"היום ניסיתי לכתוב חיוך ולא יכולתי"
-מילים שכתבת לחווה הן שורת שיר נפלאה
תודה, חנה.
אולי אני אשתמש בה.
חנה יקירתי,
סוף סוף עם פרוס השנה החדשה אוכל אולי להביע את הערכתי אליך ואל תגובותיך. על התעקשותך על מילים ופואטיקה של ספרות. רציתי להוסיף גם את הרומן "הקול והזעם" של פוקנר, וגם את הספר "בשכבי גוועת"גם הוא של פוקנר. זאת בהקשר לויכוח בפוסט של שרה לגבי שתי הילדות וקולן הילדי.
מכיוון שהיו אז חילוקי דעות ביני לבין שרה לא רציתי להתערב בוויכוח, אלא להשאירו נייטרלי. ויפה הערכתי את הבנתך בספרות ואת עמידתך על דעותיך.
כל אלו מתחברים אצלי לשירה של יונה וולך "לוטה" ואפילו לשיר שלה "קורנליה". אלו הם שירים שבאים לדבר בקול שלנו הוא הקול הנשי. עצם ההשמעה ודיבור בקול הזה הוא דבר מיוחד
במינו אז הנה עוד אחד:
קורנליה
באמצע הלילה השד
הופיע ואמר לקורנליה
שזה הזמן וקורנליה
שחסרת יזמה ומכרחה
קורנליה והשד הלכו
באמצע הלילה לקטף סרפדים
השד התעייף ופרש
לקורנליה פריחת סרפדים וקטפה
אפשר היה לחשב ממש
שקןרנליה שדה אדמה
בבוקר האנשים עשו לה
כי הם חשבו שקורנליה שדה אדמה
וקורנליה לא ידעה
תמיד היא חשבה שעושים לה
כי היא קורנליה"
לסיכום חני יקרה וגם שרה, לוסי איריגרי מחוקרות המגדר הבולטות בצרפת טענה ששנים -הנשים היו אלמות (שתקו) והגיע הזמן של הנשים לדבר, ולדבר ולדבר על הכל כדי שקולן ישמע.
ולגבי דוסטייבסקי הרי הוא שאל, אדם מבוגר יכול להירצח, למות, להיהרג אבל תינוק מה חטאו ומה פשעו? אבל זוהי כבר תקופת הכפירה אצל דוסטוייבסקי.
שנה טובה
חוה
גיורא
כשהגבתי לך, ידעתי שאתה אב שכול.
לא רציתי לומר דבר ישירות.
פשוט הנחתי שהמילים שאמרתי על הכאב
שלא יעבור, שזה כל מה שנותר וכו'
מוכרות לך
שאתה אמרת אותם גם
לזה התכוונתי
פשוט בניתי הסוואה טובה מדי:-)
היי שרה
אני יודע שידעת. אבל הצלחת להתעלות מעל ידיעה זו, שאינה נרמזת בשיר, ואין לקורא "התמים" שום אפשרות לדעת אותה, וקראת יפה את הסיטואציה האנושית העומדת מאחורי המילים, הדוגמא שהבאת מחייך נפלאה. היא בדיוק "מה שהתכוון המשורר".
המוזר הוא, אין לי מילה הולמת יותר מהמילה מוסר, שכשאדם סובל מכאב נפשי חריף, סיבותיו אינן "חשובות". הכאב הוא אחד ומאחד בין אנשים שסיבות שונות להם לאותו כאב חריף. צרת רבים חצי נחמה? לעולם לא. גם אם שניים קרובים יחוו בו זמנית כאב נפשי. האדם בודד לחלוטין בכאבו. אפילו מרפאי הנפש זרים לכאב הזה ברגע האמת. רק כשיחלוף הכאב או יתעמעם, קיימות שיחות נפש ויצירות טובות שמלמדות כי הנפש היא אחת, דומה אצל כולנו. קתרזיס מאוחר. נחמה פורטא.
צ"ל, אין מילה הולמת יותר מהמילה מוזר. ואולי יש לכך קשר למוסר?
היי ענת
אני מסכים אתך שהכאב "אחד" וברגע שחשים אותו, אני לא בטוח שהסיבות חשובות.
כמו שכתבתי בשיר "בשבח הרחמים העצמיים":
וְאִם לִפְעָמִים
תַּרְגִּישׁוּ כָּךְ, אַתֶּם,
לֹא אֶלְעַג, לֹא אֶשְׁפֹּט
לֹא אַשְׁוֶה-
אֵצֶל מִי יוֹתֵר גָּדוֹל
הָעֶצֶב.
אני חושב שיש כאבים ועצבונות שהשנים ,ונסיונות טובים משכחים ולעתים קרובות משכיחים.
ויש דברים ששום דבר לעולם, לא יכפר, לא ישנה ולא ישכיח.
גיורא
בחור אחד אמר לי שהוא מרגיש מגיל קטן כאילו מת לו אדם אהוב ביותר. ואני חשבתי באותו רגע שמי שמרגיש ככה, באמת לא משנה אם מת לו קרוב פיזי או שנשמתו פשוט השחירה והלכה. ועוד, הרבה פעמים אמרו לי שאני לא באמת סובלת כי יש מי שסובל באמת – האנשים בשואה וכו'. לא היה לי שום דבר נגד אנשים בשואה, אבל תמיד הרגשתי וגם אמרתי שאני לא שונה מהם. שגם אני עברתי שואה פרטית וכל התסמינים מצביעים על כך. ואז ממש כעסו עלי ואמרו שאני מחללת את קדושת הניצולים.