נולדתי ב - 1951 במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי.
עד לפני כחמש שנים החזקתי ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים.
כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה.
מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה.
ספרי "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010
לא יודעת, גיורא יקר. פניו וחייו של העיתון אכן דוהים, אבל אצלנו, בטח אצלי, הפנים לא דוהות תוך יום בשמש. להיפך. הן מתכהות. אם היית מסיר את המילה פניו, זה היה יותר מדוייק. אני חושבת.
היי איריס
ה"יום" התכוון להיות מטפורי. חוץ מזה, בהאיקו לא מספיק להוריד מילה. יש להקפיד (המהדרין) על שלוש שורות:
1. חמש יחידות זמן (בעברית מקובל להתייחס אל הברות)
2. שבע הברות
3. חמש הברות
בכיף ,את מעלה לי את הרייטינג-:) גרסה יפה.
ובקשר ל"מושלמת" למדתי שעוד שניה, נחשוב אחרת ,ונמצא את הגרסה הממש מושלמת, ואחריה את הממש ממש מושלמת, אחריה את הסופית ואחריה את האחרונה ואחריה האחרונה ודי, וכן הלאה
אני שמחה להעלות לך את הרייטינג, גיורא היקר
אני עוד אהפוך אותך לכוכב, תאמין לי.
ולא, לפעמים אתה מרגיש שמספיק לשנות, ועוצר.
ככה גם אני, עוצרת בזאת.
תודה שעוררת אותי ליצירה כל כך מדוקדקת ונעימה.
"עד ערב" ,שרה ,בגירסתך יוצר השהיה , נותן אורכה ,בעוד שהשיר רוצה להבליט את מיידיות הדהיה והחלופיות בחיינו את האגרסיביות חסרת החסד והחמלה בפעולת השמש שהיא כמובן רק סמל
חנה, אבל הדהיה היא לא מיידית. צריך לעבור יום שלם כמשל לחיים שלמים של אדם עד שהעיתון ידהה.
ובכל זאת, לאור הערתך, אני מציעה לגיורא להחזיר את גירסתו הקודמת שהייתה בו דהיה תוך יום. המילה "מהר" לא מעבירה את תחושת חיים שלמים שעברו. יום הוא משל לחיים. מהר לא משל לכלום וזאת גם מילה ממש לא עדינה ואין בה מעשה אומנות. מילה אינפורמטיבית גרידא. ואני לא מסכימה עם הערתה של איריס כי ברגע שיום הוא משל לחיי אדם, זה מסביר ומסדר את הכול.
היי
אני באמת חושב שצריך להחזיר את "תוך יום".
כמובן, זו לא המצאה שלי, ואיוב אמר את זה הרבה יותר יפה ממני: "מבֹּקר לערב יֻכַּתּוּ , מבלי משים לנצח יאבדו" (איוב ד' כ')
o.k שרה , שיכנעתיני הציטטה מאיוב פקחה את עיני עם זאת גיורא,
"תוך יום" מרגיז אותי- לשון טריוויאלית מנמיכה ,לא יודעת, לא מצלצל לי נכון
הייתי עושה סינתזה בין ההצעה של שרה לאיוב
הנה:
יפה ההייקו הזה אוהבת את גירסתו המעודכנת
מעט המכיל את המרובה -ספר חיים שלם חבוי בתוך העיתון וגם הוא חולף במהירות תחת השמש הקופחת תרתי משמע
שיר המבטא את חלופיות החיים וזמניותם
ואת היותנו ציץ נובל
חרס הנשבר
מזכיר לי את רוח התפילות של ימים הנוראים
אהבתי
והמילה "פניו" דווקא משמעותית בעיני משום שהיא מסמלת את החוץ בעוד "חייו" – את ספור החיים
גם אנחנו בבוא זמננו נעלמים ביעף מעל במת החיים גופנו וספור חיינו גם יחד כאילו לא היו
ויפה שהשתמשת בעיתון ,שכן העיתון הוא סמל לזמניות כמו האימרה העממית המפורסת
בעיתון של היום יעטפו את הדגים מחר
אוקיי שרה שיכנעתיני והציטטה מאיוב, גיורא, האירה את עיני תודה למה שלא תשתמש בה כארמז?
אני מציעה משהו שישלב בין גירסת איוב לבין "עד ערב" של שרה זה כדי לרבד ולהעשיר את השיר:
לערב ידהו כמונו
הצרוף "תוך יום" כמו "מהר"- לא מצלצל לי נכון ,משלב נמוך משהו
לא יודעת
זו באמת סדנה נחמדה בשירה
כיף צרוף
גיורא
זה נהדר.
אבל עכשיו יש לי הרגשה לא נוחה בקשר ל "פניו וחייו". יש בזה משהו מסורבל וגם ישיר מדיי. הייתי כותבת משהו כמו סיפוריו, אורותיו, משהו מטאפורי (?), הכוונה לא ישיר, משהו יוצא דופן ופיוטי.
"החוכמה" באומנות היא להתרחק מקלישאות. הרי כבר אמר החכם מכל אדם "אין חדש תחת השמש" הכל כבר נאמר ונכתב, העניין נוצר הרבה פעמים ב"איך" או ליתר דיוק, באותה זוית מיוחדת שבחר האומן כדי להאיר את העניין שבחר.
הצירוף "דפי חייו" משומש מאד. (ראי:סיפור חייו וכו…).
כבר עמדת יפה באחת התגובות הקודמות על המשמעות וההבדלים בין "פניו" ל"חייו"
גירסה יותר טובה אבל אני עדין אוהבת את "לערב" היא יותר עוצמתית בעיני
והנה מצאתי ציטטה מתהילים:
"בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש"
-ציטטה שממש מדגישה את הרעיון בשירך
לחנה
אין חידוש ב"רעיון" הוא מופיע פעמים רבות בצורה זו או אחרת במקרא ובמיליון מקומות אחרים.
העניין כאן הוא בדימוי הספציפי הזה שארוז במסגרת ההיקו שיש בו מגבלות: צריך להיות ציון של עונה, בלשון הווה, תאור של משהו מהטבע שיש לו השלכה על חיי האדם. אני חושב שהמילה "כמונו" לא כל כך "חוקית" כי היא מפורשת מדי. לכן בגרסה הראשונה כתבתי "עד ליל, לא רק הוא". וכמובן יש את המגבלה של השורות וההברות.הוא לא "סתם" שיר קטן.
הפוסט הזה תופס אותי כמו אובססיה בחיי
צודק צריך לא להגרר לקלישאות אז בלי דפי חייו בלי לוואים רק ככה נקי – דפיו או שתצמד ל"פניו וחייו" שעוררו כאן תגובות
מכל מקום זה מרתק
אני באמצע הבישול מגיבה לך
הסדנא להייקו הכי טובה בחיי
בצהריים שיגרתי לגיורא מייל פרטי תחת הכותרת "בושה ונכלמת אני"… כינסנו מועצת חכמים קטנים והוחלט כי אפרסם את מכתבי הפרטי פומבית בעוז וגבורה.
היום הזה אבל פעם אמרת שאמא שלך אמרה …
והרי אתה יודע עד כמה אני אוהבת את שירתך
שיר העיתון, גיורא
על גרסאותיו המשתנות
פשטני לעילא
יום הכיפורים בפתח
סליחה ומחילה
אני מעזה לכתוב זאת
בגלל שלל התגובות הנלהבות
לצורך הדיוק ההיסטורי-:)
ענת שלחה לי מתנצלת את המכתב, ביקשתי ממנה להעלות אותו לפוסט, גם בעילום שם.
ענת בחרה לחשוף את פניה, ואני שמח ששלחה את התגובה.
ובהחלט יש לי מה לענות…….
זכות המגיבים להגיב
התגובות עניניות ,דנות ,מוסיפות משמיטות בסך הכל סדנת זוטא בהייקו
אני לא מבינה ענת את נימת הזלזול הסמויה במגיבים
לי אישית יש מדיניות תגובה- מה שלא מוצא חן בעיני ומה ששטחי בעיני לא אגיב לו מראש ולא אחווה דעה אם לא נתבקשתי.
לעולם לא אכנה תגובות של אחרים תגובות נלהבות אם אני חושבת אחרת ,פשוט לא אכנס להגיב.
את דעותי אשמור לעצמי אם לא נדרשתי לבקר
כבוד הזולת חשוב יותר וביקורת צריך לדעת איך לומר
חלילה לך לחשוד בי בזלזול. לא פעם אני קוראת דברים שאני אוהבת ולא מגיבה וגם דברים שאיני אוהבת וגם לא מגיבה. באשר לגיורא, יש לנו יחסים שכאלה שבהם אני מרגישה צורך להתאמץ… וכן בדיוק כך, הרגשתי נבוכה באמת כי קראתי את התגובות וחשבתי אחרת ואיכשהו ברגע מסוים הרגשתי מחויבות של חברה לכתוב לו את דעתי, וכדי לא לפגוע בו או באחרים עשיתי זאת במייל פרטי. בערב חזרתי מבית החולים ומצאתי את בקשתו של גיורא לפרסם בעילום שם. בלי לחשוב פעמיים אמרתי שיהיה עם שמי. איכשנו באמת חנה כתבתי את הדברים בתום לב וניסיתי קצת הומור. כנראה שאין לי מי יודע מה. ועכשיו מתנצלת אם פגעתי במגיבים האחרים, וכנראה שכן בשוגג.
בי זה בכלל לא פגע.
לא אכפת לי.
אני נהניתי כאן היום וזה מה שחשוב.
אני לא יודעת אם את צודקת, ענת
כי אני לא מבינה בשירה.
אבל גם אם את צודקת זה לא סותר את הכיף שכייפנו פה.
זכותך המלאה לומר את דעתך
ואנחנו יכולים רק ללמוד ממנה.
אני חושבת שפספסתי כאן דיון שלם, אבל לא נורא, הייתי היום חולה, הצטננות וישנתי כל היום.
מכיוון שאני די מכירה את הפרספקטיבה ממנה את כותב את הדברים, ומכיוון שההיקו הזה אישי, היינו לירי.
לי דיינו בגרסה שלך, בעיני היא מדוייקת ואני מבינה מה רצית להגיד. מה עוד, שאני די לבנה בעצמי והשמש באמת עושה לעורי שמות, וגם הימים דרכם אנחנו הולכים.
כל נסיון תיקון הוא להכניס אני שירי אחר, ומיד מיני וביה הכוונה וגם המשמעות משתנה מקצה אל קצה.
והרי חייה של שרה אינם דומים לשלך. כל נסיונות התיקון שלה מצביעים על פקספקטיבה אישית שונה לחלוטין מזו שלך. מהלך היום עבורה הוא כנראה די נוראי כפי שעולה משיריה, עיין רגועה, ושאר שירים – זהו חיטוט בלתי פוסק באישיותה, בחייה, במי היא ובמה היא. ואין נושאים כאלה מופיעים אצלך בהיקו.
ולכן, ממרום גילנו המופלג הזמן וגם המאורעות שאני עוברים אכן די מכלה את ימינו, צורב בנו את המילים, שבאותו העת הן גם דוהות, הדברים משתנים, וגם אנחנו.
כמה עצוב הוא ההיקו שלך,
כל נסיון לגעת בו או לתקנו משנה אותו מקצה אל קצה, ואני מבינה שאתה רצית להביא את הראייה האישית שלך.
בוקר טוב חוה
אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר.
את צודקת בהערתך בנוגע לתיקונים שהוצעו.
שני סוגי תיקונים הוצעו:
חנה טואג העירה בעיקר בנוגע למשלבי הלשון . בגרסה הראשונה היה כתוב בשורה האחרונה "תוך יום, כמונו", אכן, גרסה זו מדגישה את הזמן הקצר אבלהלשון יומיומית מדי.
לעומת זאת, צדקת מאד ששרה כוי בהצעותיה שינתה את "כוונת המשורר" בכך שהביאה מעצמה לשיר.
זו מחמאה מאד גדולה בשבילי (תודה שרה) אבל ,לא לכך התכוון המשורר.
שבת שלום
גיורא
גיורא היקר
אני אלמד לא להשתלט על השירים של אחרים
זה קצת קשה לי כי יש לי אישיות מאוד אינטנסיבית.
אבל אני אלמד להתחשב
כנראה שכדי לעזור למישהו לשפר את השיר
צריך להתנתק מעצמי
ולהתכוון לתדר האישי של האדם
להרגיש את רגשותיו ואת רצונותיו
זה כמעט כמו טיפול
וצריך לרסן את האגו
אני אלמד לאט לאט
שלום שרה
שלא תעזי לרסן את עצמך (בשירה..). אין מחמאה יותר גדולה לאמן מקורא שרוצה "לנכס" לעצמו את היצירה על ידי פירוש משלו, ובמקרה הזה ,כשמדובר באמן יוצר המשתמש בחומר של יוצר אחר כדי לתת ליצירה את טביעת האישיות שלו.
דרך אגב, אנחנו מכירים הרבה יצירות שבהם למשל, מוזיקאי משתמש ב"נושא" של קומפוזיטור אחר,וכותב "וריאציות על נושא".
מוזר, גיורא.
אתמול כשכתבתי את הרגסה "להט סיפוריו ידהה עד ליל כמוני" חשבתי על זה שבדיוק אני נמצאת בעיצומו של להט בחיי האישיים ולמרות מה שכתבתי, קשה לי להפנים את המחשבה ש"גם זה יעבור" ויום אחד כל מה שמסעיר אותי עכשיו ייראה לי כצללים חיוורים חסרי משמעות. אני לא כל כך אוהבת בנו, ביוצרים, את עיסוק היתר במילים וחוסר חיבור למה שאנחנו בעצמנו כותבים. כאילו יש בזה הרבה שקר. היצירה היא שקרית. וזה עצוב לי מאוד. כי הייתי רוצה להיות אמיתית בכל מה שאני עושה.
ר' משה אבן עזרא כותב בספרו "שירת ישראל" ('כתאב אלמחאצרה') שהטוב שבשירים הוא הכוזב שבהם – "מיטב השיר כזבו". הוא משווה את השירה לציור, והכוונה היא שבשניהם מעורבים מציאות ודמיון.
פירושים שונים יש לביטוי "מיטב השיר כזבו"
הפירוש שלי הוא: כדי לההעביר את האמת לקורא ,נאלץ האמן "לשקר" ,כלומר להשתמש באמצעים אומנותיים כדי ש"האמת" תגיע לקורא. כי אם היו כותבים אותה "כמו שהיא" -לא היה לה שום אפקט על הקורא.ומה שחשוב הוא, שהקורא ישחזר בליבו את האמת הרגשית ולאו דווקא את האמת "הארצית" לכך, יש הסטוריונים.
הפירוש שלך יפה, גיורא
הוא גם נראה לי נכון, האמת הרגשית זה מדויק.
אבל זה לא פוטר את היוצר מייסורים.
אני מרגישה שאני מנהלת חיים כפולים – במציאות ובשירים. והקרע ביני האמיתית לביני השירים עמוק ובלתי ניתן לאיחוי. והקרע מייסר אותי יומיום, אני מרגישה הולכת לאבדון, אובדת באין מושיע. היצירה היא גזר דין גלות ליוצר. גלות מהטוב, מהאור, מהשמחה, מחיים אנושיים פשוטים. אולי לא תסכים איתי, גם ענת בטח לא תסכים איתי. אבל זאת הרגשתי. ואני גם יודעת שאין לך יותר מדי מה לענות על זה אז לא אצפה. הולכת לעשות קניות לשבת לפני שייסגרו החנויות. שבת שלום!
אין דבר יותר מציאתי מעריכת קניות לפני סגירת חנויות. אז הנה שרה גם את חיה בכמה מימדים ולא רק בשירים ובייסורי נפש. כולנו ככה פחות או יותר וזה מינימום הבריאות וגם שיאה. עכשיו ככה, גיורא. השאלה איך מגדירים אמץ. בדיוק כרגע קיבלתי מכתב מחברה חכמה ויוצרת שכתבה במילים אחרות – הכול יחסי. מלבד נשימה כל השאר תלוי רגע ורגע. כל רגע הוא האמת שמגולמת בו. ואין לדון את האמת הזו לא בדיעבד ולא מראש. אנחנו השוגים בכך שאנחנו מבקשים את המכלול וההכללה הקבועים. ובמקום שבו יש ציפייה יש אכזבה. כך לגבי היצירה. מיטב השיר כזבו תלוי בציפייתנו כיוצרים. לעולם, כבני אדם, לא נהיה מסוגלים ללכוד את ההוויה בשלמותה ועוד להנציחה במילים. השאלה האם אכן זה עושה אותנו מכזבים? אפשר להביא כאן את פארדוכס השקרן. אבל אקנח במסקמת פרופ' פרי שהוא ודאי לא המציא אותה באשר לאמת של ההיסטורונים. הרי גם נהרטיב של הסיפור ההיסטורי פרי מוחו של ההיסטוריון הוא, אדם ככל האדם. אזי גם ההיסטוריה הכתובה אינה הרבה יותר מסיפור המסתמך על צרף עובדות או עובדות במרכאות סלקטיביות הכוללות כמעט אוטומטית גם את פרשנות ההיסטוריון. שבת שלום
כמה יפה שהגשם בא ככה ישר אל תוך העיתון השמשי שלך, גיורא. וכן גשם נוצר לנקות ולהפרות מחדש. הללויה. הסתיו כבר כאן, גם אם מחר תזרח שמש לוהטת. העונות, גיורא, שלובות זו בזו, אם רק נאפשר זאת. ואז אולי אפילו העיתון יוכל להישמר לא רק לעטיפת דגים. הרי בינינו כמה מרגש לקרוא עיתונים ישנים וצהובים ואפילו מתפוררים. זה אומר שהחיים לא נגמרים ברגע שגיליון חדש נולד עם אירועים חדשים. אז הנה יש עיתונות צהובה ויש עיתון צהוב. יחי ההבדל הגדול.
יפה כתבת על עיתון ישן ומתפורר. נפש של משוררת דיברה בך. ועכשיו אני רוצה ברשותך להמשיך את השיחה הקודמת על הייסורים. לא אמרתי שאני מתקיימת רק במימד השירים. להיפך, בשני מימדים אני מתקיימת והם שונים מהותית זה מזה. באחד אני אמיתית, עם חולשותיי, רצונותיי והצדדים היפים שבי. הכול אמיתי, שום דבר לא מומצא. הכול מציאות שאין לה ניתוחים ופירושים, כאבה ממשי כי בה סכין עשוי מעשת. ויש עוד מימד שבו אני שפחה ליופי, וליופי אמכור את נפשי, ואסלף, אזייף, אייפה כל כאב, כל שריטה אמיתיים, עד שלא יוותר זכר מהאמת והסכין שבמימד הזה עשויה מן המקבל כל צורה וכל טעם שאדמיין. זה מימד שבו בורכתי בעוצמות רבות יותר, ובו בזמן כל הישגיי וגבורתי חסרים ממשות, אולי חסרים כל ערך. זה מימד שבשבילו אביא את לב האמא על צלחת והוא יגמול לי באדישות גמורה. המימד השני הזה, מימד השירה, זה עיסקה עם השטן. התקדמות בשירה היא הידרדרות מוסרית ובו בזמן אלוהים אוהב אותך יותר ומעודד אותך ליפול נמוך יותר. מקווה שאני ברורה כי יש לי ספק בכך.
את ברורה לגמרי, רק שיש לי תחושה שאת קצת שבויה במה שאי פעם נקרא רומנטיציזם. משוררים רוסים למשל קיפחו את חייהם על מזבח השירה ומה שהיא תבעה מהם. אבל לי נדמה, שרה, שבבסיסו של דבר זה לא כל כך כפוי כפי שאפשר להניח בנקל, כי זה "יפה" להניח כך. להקריב קורבן מאונס על מזבח השירה ויופיה. לי נדמה, שרה, שהבחירה בחיים היא היפה ביותר. ומהם חיים? לעבוד קשה בתוך עצמך כדי לחלץ מעצמך את היופי את יפי החיים ושמחתם גם אם זה יהיה "בשתיקה מוחלטת" בלי אף מילת שיר. כפי שאת מציגה זאת – היופי יש לו קשר לשטן, אבל זהו קשר שנטווה בתוכנו. אני בהחלט בעד להתירו בכל מחיר.
שרה, אם אציב בפנייך שתי אפשרויות קיום: משוררת פול טיים ג'וב נחשבת מוערכת, כלת פרס נובל לשירה ומקום בפנתיאון כשהמחיר מהיום יהיה חיים בזבל. זה המחיר שאני נוקבת בו לצורך הבהרת העניין כהמשך למה שאני מבינה ממה שאת מתארת. מה תבחרי, שרה? כבר אסגיר מה אני אבחר חד משמעית. אני אבחר בחיים ובלבד שיובטח לי שיהיה בכוחי לעשותם שמחים ומלאי אנרגיות חיוביות רוב הזמן. מוכנה מהרגע הזה לוותר על כל מילת יצירה. אז נכון אוכל לומר על עצמי שאולי זה אומר עלי שאני לא באמת משוררת. ומי יאמר בכלל האם אני כן או לא? אני אומרת דבר אחד, הדברים לא אבסולוטיים, לא טוטאליים, ואם הם כן זה כי בעל החיים בחר או נווט – לא אחת מתוך חולשה דווקא – שיהיו כך. ולא בגלל כישרון בהכרח כי אם בגלל תכונות אופי שחלקן ניתן היה "לעבוד עליהן" ממש כמו על שיר – לערוך היכן שצריך, לרפא ולעקור עשבים שוטים, ולמצוא את נתיב הזהב ודרך המלך או המלכה. שבת ברוכה למלכת הפיוט שרה.
אז ראי בי משוררת רוסיה דרמטית ורומנטית שלוקחת את השירה ברצינות רבה מדי ומחרפת את נפשה למענה. ראי בי דמות קומית, משונה ותמוהה, בבואה מסולפת של מה שהיה עלי להיות לו הייתי ישראלית עם ערכים של חיים והישרדות ותחושה חזקה של מציאות. בסופו של דבר אני רוסיה ואין מנוס מזה. גם אם למדתי לדבר ולחשוב בעברית, הנשמה שלי לוקה בקדרות רוסית ומבקשת הקרבה. לא אחת דיברתי על הנושא הזה עם יוצרים צברים וכולם כאחד אומרים לי את מה שאת אמרת הרגע – שאני שבויה בחלום כלשהו, פנטזיה יפה שאין לה כל קשר למציאות. אבל בשבילי זה אמיתי! אני מדייקת את נפשי בהקרבה הזאת. האם תביני?
נתתי את דוגמת המשוררים הרוסים לא בגלל מוצאך, שרה. יכולתי לתת אותם כדוגמה גם לו אמיר אור תיאר את עצמו כמשורר כפי שתיארת את. אני מבינה את מילותייך, אני רק מתקשה לקבל את כריכת הסבל כפי שאת מתארת כשלך עם כתיבת שירים. שרה, משוררים גדולים כתבו שירה גדולה וחלקם היו הדוניסטיים לגמרי, תאווי חיים, נסעו בעולם טרפו בלעו זללו ועשו עוד כל מיני … וכן גם כתבו שירה ופרוזה. הכריכה הזאת אצלך היא שלך, היא האמת שלך היא האופי שלך, אז כל שנותר לי לומר תסבלי בכיף. ואני חלילה לא לועגת ולא צינית. אפשר לדייק את הנפש ללא הקרבתה, כדי שתאריך ימים…
חנה, למה עלי לעשות קולנוע דוקומנטרי? לא הבנתי. כדי לא לסבול?
א, היוצר סובל בכל סוג האומנות, כמו שהיטבת לומר בעצמך
ב, לעולם נפשי לא תהיה זהה עם משהו שהוא לא כתיבה. זה הצלב שלי. אין מנוס.
חוץ מזה, הסבל שאני מדברת עליו, ייסורי הכתיבה, הוא לא סבל שצריך לברוח ממנו אלה להמסר לו ואל טיבו ראי תגובתי לענת שעוד מאוד אכתוב.
לא נותר לי אלא להודות לך על התמיכה כאן ושם.
אנחנו בפתח שנה חדשה, אני מאוד מקווה לשינוי מדיניות בכל תחומי החיים, שאזי אולי נחוש שמאומה מכל אלה לא היה לשווא.
אם בכך יש נחמה פורתא.
נראה לי שהדיון עוד הולך ומרחיק ומפליג אבל לדעתי הענייה ההיקו שלך היה מדוייק.
אתה יודע יש כאן יצירות שמועלות ומיד בא לי לשבת ולתקן אותן, ויש כאלו בעיני שהן די מוגמרות, סופיות ולא הייתי נוגעת בהן מבלי לפגוע באף אחת מן הבנות.
השירה שלך היא כולך אתה, היא מגיעה ממקומות מאוד מיוחדים לטעמי ולדעתי. ולא הייתי מתקנת בה כלום.
אז זהו שעם כל הרצון לא אוכל לוותר על שירה. פשוט לא אוכל. ארצה בחיים הטובים, בשמחה, בשפע, אבקש אותם ולא אוכל לשלם את המחיר. לא אשרוד רגע בלי יכולת לכתוב, אני לא יודעת מה יקרה לי, אולי אפול מתה בן רגע, או שאדעך לאט או שאתאבד, אבל אלה לא יהיו חיים והכרה לא קשורה לכך. לא אוכל בלי הכתיבה עצמה. חוץ מזה, המצב שאת מתארת (פרס נובל וחיים בזבל) יש לי כבר עכשיו. אומנם לא באמת קיבלתי פרס נובל ואפילו לא הוצאתי ספר, אבל תחושתי כשאני כותבת זהה בהחלט להנאה מהפרס.
אני פותחת שרשור תגובות חדש כי התגובה נעלמה לי, כנראה שהשרשור הקודם הגיע לסופו.
עם כל הרצון, ענת לא אוכל לוותר על שירה. פשוט לא אוכל. גם אם ארצה, גם אם ארעב ואתייסר ואבקש קצת אושר, עושר, שמחה וכו', לא אוכל לשלם את המחיר. אין לי שום חופש בחירה. אני פשוט מולחמת לשירה בלי יכולת להתנתק. בלעדיה יחסר לי חמצן ואמות בן רגע. וזה לא קשור בכלל להכרה. לא אוכל בלי הכתיבה עצמה. המצב שאת מתארת (פרס נובל וחיים בזבל) יש לי כבר עכשיו. אומנם לא באמת קיבלתי פרס נובל אבל תחושתי כשאני כותבת זהה להנאה מהפרס לחלוטין.
היי ענת
הנה תשובתי (אני חייב לך מאתמול).
קודם אצטט את תגובתך במלואה:
"בצהריים שיגרתי לגיורא מייל פרטי תחת הכותרת "בושה ונכלמת אני"… כינסנו מועצת חכמים קטנים והוחלט כי אפרסם את מכתבי הפרטי פומבית בעוז וגבורה.
היום הזה אבל פעם אמרת שאמא שלך אמרה …
והרי אתה יודע עד כמה אני אוהבת את שירתך
שיר העיתון, גיורא
על גרסאותיו המשתנות
פשטני לעילא
יום הכיפורים בפתח
סליחה ומחילה
אני מעזה לכתוב זאת
בגלל שלל התגובות הנלהבות "
לפחות פעמיים לקית בהבנת הנקרא:
1. תגובות הקוראים: התגובות לא היו כלל "נלהבות".בתגובות הראשונות הייתה ביקורת ,ואלו שאחריהן הציעו הצעות לשיפור. נכון, שהפוסט עורר עניין רב (לפי מספר הכניסות) בעיקר בגלל המשחקיות והאתגר שהוא ממציא, עם הכללים הנוקשים של ההייקו.
2.בשיר על אמי והזבל
אמי לא טענה (בשיר) שהשירה שלי "זבל" כפי שרמזת על ההייקו הזה, אלא על הנטייה שלי להשתמש בחומרי החיים, גם אם ריחם אינו מעודן.
ועכשיו לעניינו, כבר ציינתי באחת התגובות שלי (לפני שהגבת) שאין חידוש ב"מסר". להפך, זה אחד ה"מסרים" השחוקים ביותר.
"החוכמה", כמו שציינתי, היא להאיר כל פעם מחדש ומזוית אחרת. במקרה הזה, בחרתי בצורת ההייקו שמטילה על הכותב מגבלות רבות.
החסרון הגדול של הגרסה הראשונית, וציינתי זאת בתגובותי, היא הבוטות של האנלוגיה ,כפי שבאה לידי ביטוי במילה החותמת "כמונו". לא אהבתי אותה בגלל הבוטות, אך השתמשתי בה מכיוון שידעתי שרוב הקוראים ,לא מכירים את חוקי ההייקו ולא "יודעים" שצריך לחפש במראה המזדמן, המיקרי מקבילה לחיי אדם.
באחד משיטוטי באינטרנט מצאתי את דבריו של אחד ממשוררי ההייקו הראשונים, שאמר, ששיר הייקו צריך להיות מובן שבע עשיריות בקריאה ראשונה, ועדיף-רק חמש עשיריות.
כאמור, ידעתי מהתחלה ששם נמצאת נקודת החולשה. לא במסר, ולא בדימוי, אלא בכך שהטחתי את "מוסר ההשכל" בפנים.
לאחר שהרשיתי לעצמי (מעט, אבל אני עובד על עצמי) "לאבד שליטה" על מוח ולב הקוראים. כתבתי את הגרסה הנוכחית.
חיבוק גדול
שלך
גיורא
שלום לכולם
שוחחתי עכשיו במייל עם ענת לויט, הסתבר שלא הבנתי למה המשוררת התכוונה כשכתבה על דברי אמי.
אני חשבתי שהתייחסה לשיר "על שירה וריח". מסתבר,שהיא התייחסה למשהו שאמי ז"ל אמרה לי פעם וסיפרתי לה אותובהתכותבות אישית: בני, תעלב רק ממי שהתכוון להעליב אותך.
ענת התכוונה לומר שלמרות אי שביעות רצונה ממה שפרסמתי, אל לי להעלב ממנה כי לא התכוונה להעליב.
לא היה לי ספק בכך.
שנה טובה.
ענת הוסיפה ובקשה שאפרסם את הדברים הבאים:
צטט אותי, תעתיק את דברי הבאים
לו חשבתי ששירתו של מישהו זבל בעיני, לא הייתי מגיבה כלל
אך שירתך גיורא היא הכי הכי רחוקה מלהיות כזו, בעיני
ולכן העזתי להגיב את שעם לבי והשתמשתי בחוכמת אמך
לכוונך שלא תיעלב ממני, חלילה
אנחנו לפני יום הכיפורים והבהרת עניינים כגון אלו חשובה מאוד
בין אדם לאדם קודם כול
כמה עצוב שבן אדם צריך להתנצל עשרת אלפים פעמים רק על זה שאמר את דעתו הכנה, על כך שהיה זהה לעצמו לרגע, שווה עם נפשו. האם זאת המדינה שלנו או העולם כולו? לדעתי דעות אמיתיות כמו זאת שענת הביעה, צריכות להיות תקן בינינו ולהתקבל בברכה ובאהדה. אני עצובה.
שלום שרה
סילחי לי, אבל את מפרשת את כל הסיפור בצורה עקומה לחלוטין, ומתוך פירוש זה את מוציאה מסקנות "כלליות" שאין להן שום סימוכין בהתכתבות שלי ושל ענת.
הבקשה לפרסום התכתובת באה מצד ענת ולא מצידי. ענת כתבה משהו בקשר לדברים שאמי פעם אמרה לי. אני חשבתי שהיא מתייחסת לפוסט על שירה וזבל ,והבנתי שכך היא מתייחסת למה שפרסמתי לשירה. מסתבר שהיא התכוונה למשהו אחר, ולכן כתבה לי את מה שכתבה ובקשה שאפרסם זאת.
אני חושב שעכשיו זה עונה על הכללים. לא רציתי לוותר לגמרי על הארמז האנושי. לטובת מי שלא בקי בהיקו,ולא ידע "מה לחפש". לכן חזרתי למילה "גוף". את החיים הפכתי ל"חייו" כך שהם מתיחסים לעיתון, אבל מרמזים לחיים באופן כללי.
האם זה "חוקי"?
תודה
גיורא
לא, גיורא, ההאנשה אינה לעניין היקו.
השאיפות שלך לטובת מי שלא בקי וכו' אינן מתאימות למטרה. ההייקו מצביע על מין ככות שבטבע, ובה מסתברת לא פעם גם מראה אנושית (אך לא תמיד).
לא נראה לי שאתה "מסכים עם זה", ואם ככה, אולי פשוט תכתוב שיר קצר עם אינטואיציות מערביות בריאות? 🙂
אתה צודק ש"אני לא מסכים עם זה", זה נוגד לאישיות שלי ,כאדם וככותב שירה.
יש בפני כמה אפשרויות:
1. להוריד את הכותרת הנלווית-"הייקו"
2. לעבוד (בעיקר על עצמי) ולשחרר
3.לקבל את מה שקראתי בכל המקומות שהגעתי אליהם, שגם ההיקו עבר שינויים, ובכלל ,יש "הקלות" כשהשיר נכתב בשפות אחרות.
יפה, אם כי מעט אבדה ההקבלה לאדם. אני מבינה שיש את עניין ההברות, אבל האמת היא שזה משעמם אותי, ההצמדות לתכתיבי ז'אנר, משעמם ופוגע, לדעתי. קצת מרגיש לי כמו פעולה לצופים של כיתה ד'. כי ממש מתבקש להמיר, מבחינת המקצב, את "גוף" ל"גופו" ולהוסיף אחריו את המילה "כי".
היי איריס
חלק מהכיף הוא דווקא לנסות ולהתאים את המסר לז'אנר. החוכמה היא לעשות את זה טוב. אני עוד משחק עם זה. אחת הבעיות היא באמת שהמסר ,כלומר ההקבלה לאדם אסור לה להיות ברורה ,אם בכלל. ועל זה קשה לי לוותר. קראי את דברי אמיר אור, שהוא מומחה בתחום ואת תשובתי.
בכל מקרה, הרווחנו כי השתעשנו, חוץ מזה ,ידידה שלי שלא הכירה את הז'אנר הזה ,כתבה האיקו כל כך נפלא לראש השנה (אני מקווה שיעמוד בקריטריונים המחמירים של אמיר-:) ,אני מתכוון לפרסמו בקרוב.
שנה טובה וחיבוק
גיורא
ואני לא יעזור אוהבת את גירסתו הראשונה המשופצת הגירסה שהצגת עם הבלוי לא מדברת אלי האם עיתון בשמש לא מרמז על הבליה שלו ? הכברת מילים מיותרת בעיני
אבל
זה השיר שלך עשה בו כרצונך
שנה
רעננה
וכוחות רעננים ליצירה
אמן
היי חנה, גם אני לא מרוצה. למען האמת, אני צריך להחליט שאני מוריד את כותרת ההאיקו. כי אני לא מסוגל כנראה להתגבר על הלך הרוח "המערבי" שלי, כפי שמכנה זאת אמיר ,ומוכרח להכניס את האנושי. בקיצור, אני לא יכול לחשוב "נכון". אבל אני עוד מנסה-:)
יהיה בטח עוד המשך
חיבוק
גיורא
צודק ,מזדהה עם מה שכתבה איריס על הכללים הנוקשים שמזכירים את הפעולות בתנועות הנוער – "כתוב חמשיר בכך וכך מילים" או קפוץ על רגל אחת בלי להזיז את הרגל:) טוב עשית
ההייקו טובים למי שהמציא אותם לאורח החיים ולמשמעת הנוקשה שהם מורגלים אליה
שנה טובה מלאה אוריצירה ,שמחה
ומעל לכל ב…רי…אות!!!!!
לא יודעת, גיורא יקר. פניו וחייו של העיתון אכן דוהים, אבל אצלנו, בטח אצלי, הפנים לא דוהות תוך יום בשמש. להיפך. הן מתכהות. אם היית מסיר את המילה פניו, זה היה יותר מדוייק. אני חושבת.
היי איריס ועופרה
שיניתי, ושמרתי (על מספר ההברות)
תודה
היי איריס
ה"יום" התכוון להיות מטפורי. חוץ מזה, בהאיקו לא מספיק להוריד מילה. יש להקפיד (המהדרין) על שלוש שורות:
1. חמש יחידות זמן (בעברית מקובל להתייחס אל הברות)
2. שבע הברות
3. חמש הברות
(ואריאציה על הנושא)
עיתון בשמש
על פניו מילים
דוהות כמונו
היי רוחה, תודה ,אבל בשורה השניה יש חמש הברות, צריך שבע
תיקון:
עיתון בשמש
ועל פניו המילים
דוהות כמונו
יום טוב, רוחה
היי גיורא
אניסבורה כמו איריס.אהבתי את האנלוגיה בין העיתון לחיינו.
עפרה
גיורא, הגרסה שלי, בלי לחשב את מספר ההברות
עיתון בשמש
סיפוריו כמו סיפוריי
דוהים בסוף היום.
או עם מספר ההברות המדוייק:
עיתון בשמש
פניו כמו פניי, דוהים
עם רדת ערב
או יותר מדויק:
עיתון בשמש
פניו כפניי, דוהים
עד רדת ערב
סליחה שאני מציפה אותך.
הגעתי לגרסה המושלמת:
עיתון בשמש
פניו כחיי, דוהים
עד רדת ערב.
בכיף ,את מעלה לי את הרייטינג-:) גרסה יפה.
ובקשר ל"מושלמת" למדתי שעוד שניה, נחשוב אחרת ,ונמצא את הגרסה הממש מושלמת, ואחריה את הממש ממש מושלמת, אחריה את הסופית ואחריה את האחרונה ואחריה האחרונה ודי, וכן הלאה
אני שמחה להעלות לך את הרייטינג, גיורא היקר
אני עוד אהפוך אותך לכוכב, תאמין לי.
ולא, לפעמים אתה מרגיש שמספיק לשנות, ועוצר.
ככה גם אני, עוצרת בזאת.
תודה שעוררת אותי ליצירה כל כך מדוקדקת ונעימה.
"עד ערב" ,שרה ,בגירסתך יוצר השהיה , נותן אורכה ,בעוד שהשיר רוצה להבליט את מיידיות הדהיה והחלופיות בחיינו את האגרסיביות חסרת החסד והחמלה בפעולת השמש שהיא כמובן רק סמל
חנה, אבל הדהיה היא לא מיידית. צריך לעבור יום שלם כמשל לחיים שלמים של אדם עד שהעיתון ידהה.
ובכל זאת, לאור הערתך, אני מציעה לגיורא להחזיר את גירסתו הקודמת שהייתה בו דהיה תוך יום. המילה "מהר" לא מעבירה את תחושת חיים שלמים שעברו. יום הוא משל לחיים. מהר לא משל לכלום וזאת גם מילה ממש לא עדינה ואין בה מעשה אומנות. מילה אינפורמטיבית גרידא. ואני לא מסכימה עם הערתה של איריס כי ברגע שיום הוא משל לחיי אדם, זה מסביר ומסדר את הכול.
היי
אני באמת חושב שצריך להחזיר את "תוך יום".
כמובן, זו לא המצאה שלי, ואיוב אמר את זה הרבה יותר יפה ממני: "מבֹּקר לערב יֻכַּתּוּ , מבלי משים לנצח יאבדו" (איוב ד' כ')
אבל עיתון שפניו דוהים בשמש זאת המציאה שלך ורק משורר היה רואה בזה משל לחיי אדם.
אני באמת שמחה להחזרתו של "תוך יום".
o.k שרה , שיכנעתיני הציטטה מאיוב פקחה את עיני עם זאת גיורא,
"תוך יום" מרגיז אותי- לשון טריוויאלית מנמיכה ,לא יודעת, לא מצלצל לי נכון
הייתי עושה סינתזה בין ההצעה של שרה לאיוב
הנה:
לערב ידהו
היי חנה
את צודקת בהרגשה הלא נוחה שלך ל"תוך יום". אמנם לא השתמשתי באיוב, אבל אני חושב שהגרסה עכשיו מוצלחת יותר.
תודה
יפה ההייקו הזה אוהבת את גירסתו המעודכנת
מעט המכיל את המרובה -ספר חיים שלם חבוי בתוך העיתון וגם הוא חולף במהירות תחת השמש הקופחת תרתי משמע
שיר המבטא את חלופיות החיים וזמניותם
ואת היותנו ציץ נובל
חרס הנשבר
מזכיר לי את רוח התפילות של ימים הנוראים
אהבתי
והמילה "פניו" דווקא משמעותית בעיני משום שהיא מסמלת את החוץ בעוד "חייו" – את ספור החיים
גם אנחנו בבוא זמננו נעלמים ביעף מעל במת החיים גופנו וספור חיינו גם יחד כאילו לא היו
ויפה שהשתמשת בעיתון ,שכן העיתון הוא סמל לזמניות כמו האימרה העממית המפורסת
בעיתון של היום יעטפו את הדגים מחר
איך נולד שיר:
חזרנו מ "תחילת שבוע" (שבת-שני) בגליל. מצאתי על המדרכה לפני הבית את עתון יום אתמול, מדהים היה לראות מה השמש עשתה לו ביום אחד.
צ"ל – מפורסמת- תיקון טעות מלמעלה
גם מודעות אבל . הן גם נקרעות כמו הלב
אוקיי שרה שיכנעתיני והציטטה מאיוב, גיורא, האירה את עיני תודה למה שלא תשתמש בה כארמז?
אני מציעה משהו שישלב בין גירסת איוב לבין "עד ערב" של שרה זה כדי לרבד ולהעשיר את השיר:
לערב ידהו כמונו
הצרוף "תוך יום" כמו "מהר"- לא מצלצל לי נכון ,משלב נמוך משהו
לא יודעת
זו באמת סדנה נחמדה בשירה
כיף צרוף
שרה שיכנעתני ,והציטטה מאיוב מאירה את עיני למה שלא תשתמש בה כארמז זה עשוי לרבד את השיר
תשלב בין גירסתה של שרה לגירסת איוב
פניו וחייו
דוהים
לערב כמונו
האם זה תואם את הכללים לכתוב
פניו וחייו לערב
ידהו כמוני
גיורא
זה נהדר.
אבל עכשיו יש לי הרגשה לא נוחה בקשר ל "פניו וחייו". יש בזה משהו מסורבל וגם ישיר מדיי. הייתי כותבת משהו כמו סיפוריו, אורותיו, משהו מטאפורי (?), הכוונה לא ישיר, משהו יוצא דופן ופיוטי.
יש יותר מטפורי מאשר להגיד על עיתון "פניו וחייו"?
כן.
למשל "להט סיפוריו".
או דפי חייו
"החוכמה" באומנות היא להתרחק מקלישאות. הרי כבר אמר החכם מכל אדם "אין חדש תחת השמש" הכל כבר נאמר ונכתב, העניין נוצר הרבה פעמים ב"איך" או ליתר דיוק, באותה זוית מיוחדת שבחר האומן כדי להאיר את העניין שבחר.
הצירוף "דפי חייו" משומש מאד. (ראי:סיפור חייו וכו…).
כבר עמדת יפה באחת התגובות הקודמות על המשמעות וההבדלים בין "פניו" ל"חייו"
"להט סיפוריו" (מה זה?) בכל מקרה לא מתקרב לכוונה ולמסר של "פניו וחייו" ,גם האנלוגיה לחיי אדם מפוספסת
לא מפוספסת.
למשל
עיתון בשמש
להט סיפוריו ידהה
עד ליל כמוני.
גירסה יותר טובה אבל אני עדין אוהבת את "לערב" היא יותר עוצמתית בעיני
והנה מצאתי ציטטה מתהילים:
"בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש"
-ציטטה שממש מדגישה את הרעיון בשירך
לחנה
אין חידוש ב"רעיון" הוא מופיע פעמים רבות בצורה זו או אחרת במקרא ובמיליון מקומות אחרים.
העניין כאן הוא בדימוי הספציפי הזה שארוז במסגרת ההיקו שיש בו מגבלות: צריך להיות ציון של עונה, בלשון הווה, תאור של משהו מהטבע שיש לו השלכה על חיי האדם. אני חושב שהמילה "כמונו" לא כל כך "חוקית" כי היא מפורשת מדי. לכן בגרסה הראשונה כתבתי "עד ליל, לא רק הוא". וכמובן יש את המגבלה של השורות וההברות.הוא לא "סתם" שיר קטן.
אז אולי כדאי לחזור לגירסה הקודמת ,לא הכרתי את החוקים
עיתון בשמש
דפי חייו דוהים לערב
ולא רק הוא
הפוסט הזה תופס אותי כמו אובססיה בחיי
צודק צריך לא להגרר לקלישאות אז בלי דפי חייו בלי לוואים רק ככה נקי – דפיו או שתצמד ל"פניו וחייו" שעוררו כאן תגובות
מכל מקום זה מרתק
אני באמצע הבישול מגיבה לך
הסדנא להייקו הכי טובה בחיי
בצהריים שיגרתי לגיורא מייל פרטי תחת הכותרת "בושה ונכלמת אני"… כינסנו מועצת חכמים קטנים והוחלט כי אפרסם את מכתבי הפרטי פומבית בעוז וגבורה.
היום הזה אבל פעם אמרת שאמא שלך אמרה …
והרי אתה יודע עד כמה אני אוהבת את שירתך
שיר העיתון, גיורא
על גרסאותיו המשתנות
פשטני לעילא
יום הכיפורים בפתח
סליחה ומחילה
אני מעזה לכתוב זאת
בגלל שלל התגובות הנלהבות
צ"ל מועצת חכמים קטנה, אבל אולי פרויד היה טוען שאכן פליטת הקולמוס אינה מקרית. חכמים קטנים אנחנן, לא גיורא?
לצורך הדיוק ההיסטורי-:)
ענת שלחה לי מתנצלת את המכתב, ביקשתי ממנה להעלות אותו לפוסט, גם בעילום שם.
ענת בחרה לחשוף את פניה, ואני שמח ששלחה את התגובה.
ובהחלט יש לי מה לענות…….
רק אל תכסח אותי לפני שבת. עכשיו אני מבקשת רחמים…
אני משחיז סכינים
איך נפלת למלכודת שלי, איזה כיף!
זכות המגיבים להגיב
התגובות עניניות ,דנות ,מוסיפות משמיטות בסך הכל סדנת זוטא בהייקו
אני לא מבינה ענת את נימת הזלזול הסמויה במגיבים
לי אישית יש מדיניות תגובה- מה שלא מוצא חן בעיני ומה ששטחי בעיני לא אגיב לו מראש ולא אחווה דעה אם לא נתבקשתי.
לעולם לא אכנה תגובות של אחרים תגובות נלהבות אם אני חושבת אחרת ,פשוט לא אכנס להגיב.
את דעותי אשמור לעצמי אם לא נדרשתי לבקר
כבוד הזולת חשוב יותר וביקורת צריך לדעת איך לומר
חלילה לך לחשוד בי בזלזול. לא פעם אני קוראת דברים שאני אוהבת ולא מגיבה וגם דברים שאיני אוהבת וגם לא מגיבה. באשר לגיורא, יש לנו יחסים שכאלה שבהם אני מרגישה צורך להתאמץ… וכן בדיוק כך, הרגשתי נבוכה באמת כי קראתי את התגובות וחשבתי אחרת ואיכשהו ברגע מסוים הרגשתי מחויבות של חברה לכתוב לו את דעתי, וכדי לא לפגוע בו או באחרים עשיתי זאת במייל פרטי. בערב חזרתי מבית החולים ומצאתי את בקשתו של גיורא לפרסם בעילום שם. בלי לחשוב פעמיים אמרתי שיהיה עם שמי. איכשנו באמת חנה כתבתי את הדברים בתום לב וניסיתי קצת הומור. כנראה שאין לי מי יודע מה. ועכשיו מתנצלת אם פגעתי במגיבים האחרים, וכנראה שכן בשוגג.
בי זה בכלל לא פגע.
לא אכפת לי.
אני נהניתי כאן היום וזה מה שחשוב.
אני לא יודעת אם את צודקת, ענת
כי אני לא מבינה בשירה.
אבל גם אם את צודקת זה לא סותר את הכיף שכייפנו פה.
זכותך המלאה לומר את דעתך
ואנחנו יכולים רק ללמוד ממנה.
בצורה פשטנית לעילא מצטרפת אני לדעתך שרהל'ה בקשר לכיוף שכייפנו אופס
להנאה שנהנינו
מי שלא בא הפסיד:))
לגיורא שלום,
אני חושבת שפספסתי כאן דיון שלם, אבל לא נורא, הייתי היום חולה, הצטננות וישנתי כל היום.
מכיוון שאני די מכירה את הפרספקטיבה ממנה את כותב את הדברים, ומכיוון שההיקו הזה אישי, היינו לירי.
לי דיינו בגרסה שלך, בעיני היא מדוייקת ואני מבינה מה רצית להגיד. מה עוד, שאני די לבנה בעצמי והשמש באמת עושה לעורי שמות, וגם הימים דרכם אנחנו הולכים.
כל נסיון תיקון הוא להכניס אני שירי אחר, ומיד מיני וביה הכוונה וגם המשמעות משתנה מקצה אל קצה.
והרי חייה של שרה אינם דומים לשלך. כל נסיונות התיקון שלה מצביעים על פקספקטיבה אישית שונה לחלוטין מזו שלך. מהלך היום עבורה הוא כנראה די נוראי כפי שעולה משיריה, עיין רגועה, ושאר שירים – זהו חיטוט בלתי פוסק באישיותה, בחייה, במי היא ובמה היא. ואין נושאים כאלה מופיעים אצלך בהיקו.
ולכן, ממרום גילנו המופלג הזמן וגם המאורעות שאני עוברים אכן די מכלה את ימינו, צורב בנו את המילים, שבאותו העת הן גם דוהות, הדברים משתנים, וגם אנחנו.
כמה עצוב הוא ההיקו שלך,
כל נסיון לגעת בו או לתקנו משנה אותו מקצה אל קצה, ואני מבינה שאתה רצית להביא את הראייה האישית שלך.
בהרבה כבוד.
חוה
בוקר טוב חוה
אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר.
את צודקת בהערתך בנוגע לתיקונים שהוצעו.
שני סוגי תיקונים הוצעו:
חנה טואג העירה בעיקר בנוגע למשלבי הלשון . בגרסה הראשונה היה כתוב בשורה האחרונה "תוך יום, כמונו", אכן, גרסה זו מדגישה את הזמן הקצר אבלהלשון יומיומית מדי.
לעומת זאת, צדקת מאד ששרה כוי בהצעותיה שינתה את "כוונת המשורר" בכך שהביאה מעצמה לשיר.
זו מחמאה מאד גדולה בשבילי (תודה שרה) אבל ,לא לכך התכוון המשורר.
שבת שלום
גיורא
גיורא היקר
אני אלמד לא להשתלט על השירים של אחרים
זה קצת קשה לי כי יש לי אישיות מאוד אינטנסיבית.
אבל אני אלמד להתחשב
כנראה שכדי לעזור למישהו לשפר את השיר
צריך להתנתק מעצמי
ולהתכוון לתדר האישי של האדם
להרגיש את רגשותיו ואת רצונותיו
זה כמעט כמו טיפול
וצריך לרסן את האגו
אני אלמד לאט לאט
שלום שרה
שלא תעזי לרסן את עצמך (בשירה..). אין מחמאה יותר גדולה לאמן מקורא שרוצה "לנכס" לעצמו את היצירה על ידי פירוש משלו, ובמקרה הזה ,כשמדובר באמן יוצר המשתמש בחומר של יוצר אחר כדי לתת ליצירה את טביעת האישיות שלו.
דרך אגב, אנחנו מכירים הרבה יצירות שבהם למשל, מוזיקאי משתמש ב"נושא" של קומפוזיטור אחר,וכותב "וריאציות על נושא".
מוזר, גיורא.
אתמול כשכתבתי את הרגסה "להט סיפוריו ידהה עד ליל כמוני" חשבתי על זה שבדיוק אני נמצאת בעיצומו של להט בחיי האישיים ולמרות מה שכתבתי, קשה לי להפנים את המחשבה ש"גם זה יעבור" ויום אחד כל מה שמסעיר אותי עכשיו ייראה לי כצללים חיוורים חסרי משמעות. אני לא כל כך אוהבת בנו, ביוצרים, את עיסוק היתר במילים וחוסר חיבור למה שאנחנו בעצמנו כותבים. כאילו יש בזה הרבה שקר. היצירה היא שקרית. וזה עצוב לי מאוד. כי הייתי רוצה להיות אמיתית בכל מה שאני עושה.
ר' משה אבן עזרא כותב בספרו "שירת ישראל" ('כתאב אלמחאצרה') שהטוב שבשירים הוא הכוזב שבהם – "מיטב השיר כזבו". הוא משווה את השירה לציור, והכוונה היא שבשניהם מעורבים מציאות ודמיון.
פירושים שונים יש לביטוי "מיטב השיר כזבו"
הפירוש שלי הוא: כדי לההעביר את האמת לקורא ,נאלץ האמן "לשקר" ,כלומר להשתמש באמצעים אומנותיים כדי ש"האמת" תגיע לקורא. כי אם היו כותבים אותה "כמו שהיא" -לא היה לה שום אפקט על הקורא.ומה שחשוב הוא, שהקורא ישחזר בליבו את האמת הרגשית ולאו דווקא את האמת "הארצית" לכך, יש הסטוריונים.
הפירוש שלך יפה, גיורא
הוא גם נראה לי נכון, האמת הרגשית זה מדויק.
אבל זה לא פוטר את היוצר מייסורים.
אני מרגישה שאני מנהלת חיים כפולים – במציאות ובשירים. והקרע ביני האמיתית לביני השירים עמוק ובלתי ניתן לאיחוי. והקרע מייסר אותי יומיום, אני מרגישה הולכת לאבדון, אובדת באין מושיע. היצירה היא גזר דין גלות ליוצר. גלות מהטוב, מהאור, מהשמחה, מחיים אנושיים פשוטים. אולי לא תסכים איתי, גם ענת בטח לא תסכים איתי. אבל זאת הרגשתי. ואני גם יודעת שאין לך יותר מדי מה לענות על זה אז לא אצפה. הולכת לעשות קניות לשבת לפני שייסגרו החנויות. שבת שלום!
אין דבר יותר מציאתי מעריכת קניות לפני סגירת חנויות. אז הנה שרה גם את חיה בכמה מימדים ולא רק בשירים ובייסורי נפש. כולנו ככה פחות או יותר וזה מינימום הבריאות וגם שיאה. עכשיו ככה, גיורא. השאלה איך מגדירים אמץ. בדיוק כרגע קיבלתי מכתב מחברה חכמה ויוצרת שכתבה במילים אחרות – הכול יחסי. מלבד נשימה כל השאר תלוי רגע ורגע. כל רגע הוא האמת שמגולמת בו. ואין לדון את האמת הזו לא בדיעבד ולא מראש. אנחנו השוגים בכך שאנחנו מבקשים את המכלול וההכללה הקבועים. ובמקום שבו יש ציפייה יש אכזבה. כך לגבי היצירה. מיטב השיר כזבו תלוי בציפייתנו כיוצרים. לעולם, כבני אדם, לא נהיה מסוגלים ללכוד את ההוויה בשלמותה ועוד להנציחה במילים. השאלה האם אכן זה עושה אותנו מכזבים? אפשר להביא כאן את פארדוכס השקרן. אבל אקנח במסקמת פרופ' פרי שהוא ודאי לא המציא אותה באשר לאמת של ההיסטורונים. הרי גם נהרטיב של הסיפור ההיסטורי פרי מוחו של ההיסטוריון הוא, אדם ככל האדם. אזי גם ההיסטוריה הכתובה אינה הרבה יותר מסיפור המסתמך על צרף עובדות או עובדות במרכאות סלקטיביות הכוללות כמעט אוטומטית גם את פרשנות ההיסטוריון. שבת שלום
ענתי, הוצפתי גשם ואין לי מושג על כל מה שהיה לפני זה. העולם רטוב ומואר. צללתי לתוכו ושכחתי את הכול. אני אוהבת אותך ואת גיורא. איזה פינוק הגשם הזה!
כמה יפה שהגשם בא ככה ישר אל תוך העיתון השמשי שלך, גיורא. וכן גשם נוצר לנקות ולהפרות מחדש. הללויה. הסתיו כבר כאן, גם אם מחר תזרח שמש לוהטת. העונות, גיורא, שלובות זו בזו, אם רק נאפשר זאת. ואז אולי אפילו העיתון יוכל להישמר לא רק לעטיפת דגים. הרי בינינו כמה מרגש לקרוא עיתונים ישנים וצהובים ואפילו מתפוררים. זה אומר שהחיים לא נגמרים ברגע שגיליון חדש נולד עם אירועים חדשים. אז הנה יש עיתונות צהובה ויש עיתון צהוב. יחי ההבדל הגדול.
יפה כתבת על עיתון ישן ומתפורר. נפש של משוררת דיברה בך. ועכשיו אני רוצה ברשותך להמשיך את השיחה הקודמת על הייסורים. לא אמרתי שאני מתקיימת רק במימד השירים. להיפך, בשני מימדים אני מתקיימת והם שונים מהותית זה מזה. באחד אני אמיתית, עם חולשותיי, רצונותיי והצדדים היפים שבי. הכול אמיתי, שום דבר לא מומצא. הכול מציאות שאין לה ניתוחים ופירושים, כאבה ממשי כי בה סכין עשוי מעשת. ויש עוד מימד שבו אני שפחה ליופי, וליופי אמכור את נפשי, ואסלף, אזייף, אייפה כל כאב, כל שריטה אמיתיים, עד שלא יוותר זכר מהאמת והסכין שבמימד הזה עשויה מן המקבל כל צורה וכל טעם שאדמיין. זה מימד שבו בורכתי בעוצמות רבות יותר, ובו בזמן כל הישגיי וגבורתי חסרים ממשות, אולי חסרים כל ערך. זה מימד שבשבילו אביא את לב האמא על צלחת והוא יגמול לי באדישות גמורה. המימד השני הזה, מימד השירה, זה עיסקה עם השטן. התקדמות בשירה היא הידרדרות מוסרית ובו בזמן אלוהים אוהב אותך יותר ומעודד אותך ליפול נמוך יותר. מקווה שאני ברורה כי יש לי ספק בכך.
את ברורה לגמרי, רק שיש לי תחושה שאת קצת שבויה במה שאי פעם נקרא רומנטיציזם. משוררים רוסים למשל קיפחו את חייהם על מזבח השירה ומה שהיא תבעה מהם. אבל לי נדמה, שרה, שבבסיסו של דבר זה לא כל כך כפוי כפי שאפשר להניח בנקל, כי זה "יפה" להניח כך. להקריב קורבן מאונס על מזבח השירה ויופיה. לי נדמה, שרה, שהבחירה בחיים היא היפה ביותר. ומהם חיים? לעבוד קשה בתוך עצמך כדי לחלץ מעצמך את היופי את יפי החיים ושמחתם גם אם זה יהיה "בשתיקה מוחלטת" בלי אף מילת שיר. כפי שאת מציגה זאת – היופי יש לו קשר לשטן, אבל זהו קשר שנטווה בתוכנו. אני בהחלט בעד להתירו בכל מחיר.
שרה, אם אציב בפנייך שתי אפשרויות קיום: משוררת פול טיים ג'וב נחשבת מוערכת, כלת פרס נובל לשירה ומקום בפנתיאון כשהמחיר מהיום יהיה חיים בזבל. זה המחיר שאני נוקבת בו לצורך הבהרת העניין כהמשך למה שאני מבינה ממה שאת מתארת. מה תבחרי, שרה? כבר אסגיר מה אני אבחר חד משמעית. אני אבחר בחיים ובלבד שיובטח לי שיהיה בכוחי לעשותם שמחים ומלאי אנרגיות חיוביות רוב הזמן. מוכנה מהרגע הזה לוותר על כל מילת יצירה. אז נכון אוכל לומר על עצמי שאולי זה אומר עלי שאני לא באמת משוררת. ומי יאמר בכלל האם אני כן או לא? אני אומרת דבר אחד, הדברים לא אבסולוטיים, לא טוטאליים, ואם הם כן זה כי בעל החיים בחר או נווט – לא אחת מתוך חולשה דווקא – שיהיו כך. ולא בגלל כישרון בהכרח כי אם בגלל תכונות אופי שחלקן ניתן היה "לעבוד עליהן" ממש כמו על שיר – לערוך היכן שצריך, לרפא ולעקור עשבים שוטים, ולמצוא את נתיב הזהב ודרך המלך או המלכה. שבת ברוכה למלכת הפיוט שרה.
אז ראי בי משוררת רוסיה דרמטית ורומנטית שלוקחת את השירה ברצינות רבה מדי ומחרפת את נפשה למענה. ראי בי דמות קומית, משונה ותמוהה, בבואה מסולפת של מה שהיה עלי להיות לו הייתי ישראלית עם ערכים של חיים והישרדות ותחושה חזקה של מציאות. בסופו של דבר אני רוסיה ואין מנוס מזה. גם אם למדתי לדבר ולחשוב בעברית, הנשמה שלי לוקה בקדרות רוסית ומבקשת הקרבה. לא אחת דיברתי על הנושא הזה עם יוצרים צברים וכולם כאחד אומרים לי את מה שאת אמרת הרגע – שאני שבויה בחלום כלשהו, פנטזיה יפה שאין לה כל קשר למציאות. אבל בשבילי זה אמיתי! אני מדייקת את נפשי בהקרבה הזאת. האם תביני?
נתתי את דוגמת המשוררים הרוסים לא בגלל מוצאך, שרה. יכולתי לתת אותם כדוגמה גם לו אמיר אור תיאר את עצמו כמשורר כפי שתיארת את. אני מבינה את מילותייך, אני רק מתקשה לקבל את כריכת הסבל כפי שאת מתארת כשלך עם כתיבת שירים. שרה, משוררים גדולים כתבו שירה גדולה וחלקם היו הדוניסטיים לגמרי, תאווי חיים, נסעו בעולם טרפו בלעו זללו ועשו עוד כל מיני … וכן גם כתבו שירה ופרוזה. הכריכה הזאת אצלך היא שלך, היא האמת שלך היא האופי שלך, אז כל שנותר לי לומר תסבלי בכיף. ואני חלילה לא לועגת ולא צינית. אפשר לדייק את הנפש ללא הקרבתה, כדי שתאריך ימים…
אז תעשי קולנוע דוקומנטרי
אבל אפילו אן יש התערבות היוצר בעריכה בצילום אין מנוס באמנות כמו באמנות צריך מתווכים
שבת יפה ומטופטפת אור
בגשם
צ"ל – כאן
התגובה למעלה מיועדת לשרה
חנה, למה עלי לעשות קולנוע דוקומנטרי? לא הבנתי. כדי לא לסבול?
א, היוצר סובל בכל סוג האומנות, כמו שהיטבת לומר בעצמך
ב, לעולם נפשי לא תהיה זהה עם משהו שהוא לא כתיבה. זה הצלב שלי. אין מנוס.
חוץ מזה, הסבל שאני מדברת עליו, ייסורי הכתיבה, הוא לא סבל שצריך לברוח ממנו אלה להמסר לו ואל טיבו ראי תגובתי לענת שעוד מאוד אכתוב.
גיורא היקר,
עדין אני חלושס לחלוטין, אלו הם חילופי מזג האויר.
לא נותר לי אלא להודות לך על התמיכה כאן ושם.
אנחנו בפתח שנה חדשה, אני מאוד מקווה לשינוי מדיניות בכל תחומי החיים, שאזי אולי נחוש שמאומה מכל אלה לא היה לשווא.
אם בכך יש נחמה פורתא.
נראה לי שהדיון עוד הולך ומרחיק ומפליג אבל לדעתי הענייה ההיקו שלך היה מדוייק.
אתה יודע יש כאן יצירות שמועלות ומיד בא לי לשבת ולתקן אותן, ויש כאלו בעיני שהן די מוגמרות, סופיות ולא הייתי נוגעת בהן מבלי לפגוע באף אחת מן הבנות.
השירה שלך היא כולך אתה, היא מגיעה ממקומות מאוד מיוחדים לטעמי ולדעתי. ולא הייתי מתקנת בה כלום.
והיום הולך וכלה, – גם זה שם של ספר.
חוה
הייקו ארצי, מדויק ועצוב.
שנה טובה יותר לך ולשלך, בין השמש לליל, ממני
רות
אז זהו שעם כל הרצון לא אוכל לוותר על שירה. פשוט לא אוכל. ארצה בחיים הטובים, בשמחה, בשפע, אבקש אותם ולא אוכל לשלם את המחיר. לא אשרוד רגע בלי יכולת לכתוב, אני לא יודעת מה יקרה לי, אולי אפול מתה בן רגע, או שאדעך לאט או שאתאבד, אבל אלה לא יהיו חיים והכרה לא קשורה לכך. לא אוכל בלי הכתיבה עצמה. חוץ מזה, המצב שאת מתארת (פרס נובל וחיים בזבל) יש לי כבר עכשיו. אומנם לא באמת קיבלתי פרס נובל ואפילו לא הוצאתי ספר, אבל תחושתי כשאני כותבת זהה בהחלט להנאה מהפרס.
אני פותחת שרשור תגובות חדש כי התגובה נעלמה לי, כנראה שהשרשור הקודם הגיע לסופו.
עם כל הרצון, ענת לא אוכל לוותר על שירה. פשוט לא אוכל. גם אם ארצה, גם אם ארעב ואתייסר ואבקש קצת אושר, עושר, שמחה וכו', לא אוכל לשלם את המחיר. אין לי שום חופש בחירה. אני פשוט מולחמת לשירה בלי יכולת להתנתק. בלעדיה יחסר לי חמצן ואמות בן רגע. וזה לא קשור בכלל להכרה. לא אוכל בלי הכתיבה עצמה. המצב שאת מתארת (פרס נובל וחיים בזבל) יש לי כבר עכשיו. אומנם לא באמת קיבלתי פרס נובל אבל תחושתי כשאני כותבת זהה להנאה מהפרס לחלוטין.
הייקו מעניין גיורא
והשיח מרתק
אני חשה קרבה לגרסה הראשונה
העיתון לוקח אותי אל האין בית
בפונט הזה הה' נראית כמו ח'
וכך קראתי את השיר בפעם הראשונה
חשבתי אולי (אם מותר לי להעז)אולי להפריד בין הפנים והחיים
באותו משפט.
גיורא אתה "משתפר". אתה יודע למה, לתחושתי? כי הכי הכי קשה לצקת במעט מילים עומק, רב רבדיות סמויה. ולתחושתי, אתה מיטיב לצלול. לאט לאט. נראה לאן עוד נגיע.
שמתי את המשתפר במרכאות לא בבחינת איפכא מסתברא, אלא כדי להבליט את העובדה שאין מדובר כאן בחלוקת ציון, חלילה, כי אם בהערכה בינאישית כנה.
היי ענת
הנה תשובתי (אני חייב לך מאתמול).
קודם אצטט את תגובתך במלואה:
"בצהריים שיגרתי לגיורא מייל פרטי תחת הכותרת "בושה ונכלמת אני"… כינסנו מועצת חכמים קטנים והוחלט כי אפרסם את מכתבי הפרטי פומבית בעוז וגבורה.
היום הזה אבל פעם אמרת שאמא שלך אמרה …
והרי אתה יודע עד כמה אני אוהבת את שירתך
שיר העיתון, גיורא
על גרסאותיו המשתנות
פשטני לעילא
יום הכיפורים בפתח
סליחה ומחילה
אני מעזה לכתוב זאת
בגלל שלל התגובות הנלהבות "
לפחות פעמיים לקית בהבנת הנקרא:
1. תגובות הקוראים: התגובות לא היו כלל "נלהבות".בתגובות הראשונות הייתה ביקורת ,ואלו שאחריהן הציעו הצעות לשיפור. נכון, שהפוסט עורר עניין רב (לפי מספר הכניסות) בעיקר בגלל המשחקיות והאתגר שהוא ממציא, עם הכללים הנוקשים של ההייקו.
2.בשיר על אמי והזבל
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=236&itemID=21026#post21026
אמי לא טענה (בשיר) שהשירה שלי "זבל" כפי שרמזת על ההייקו הזה, אלא על הנטייה שלי להשתמש בחומרי החיים, גם אם ריחם אינו מעודן.
ועכשיו לעניינו, כבר ציינתי באחת התגובות שלי (לפני שהגבת) שאין חידוש ב"מסר". להפך, זה אחד ה"מסרים" השחוקים ביותר.
"החוכמה", כמו שציינתי, היא להאיר כל פעם מחדש ומזוית אחרת. במקרה הזה, בחרתי בצורת ההייקו שמטילה על הכותב מגבלות רבות.
החסרון הגדול של הגרסה הראשונית, וציינתי זאת בתגובותי, היא הבוטות של האנלוגיה ,כפי שבאה לידי ביטוי במילה החותמת "כמונו". לא אהבתי אותה בגלל הבוטות, אך השתמשתי בה מכיוון שידעתי שרוב הקוראים ,לא מכירים את חוקי ההייקו ולא "יודעים" שצריך לחפש במראה המזדמן, המיקרי מקבילה לחיי אדם.
באחד משיטוטי באינטרנט מצאתי את דבריו של אחד ממשוררי ההייקו הראשונים, שאמר, ששיר הייקו צריך להיות מובן שבע עשיריות בקריאה ראשונה, ועדיף-רק חמש עשיריות.
כאמור, ידעתי מהתחלה ששם נמצאת נקודת החולשה. לא במסר, ולא בדימוי, אלא בכך שהטחתי את "מוסר ההשכל" בפנים.
לאחר שהרשיתי לעצמי (מעט, אבל אני עובד על עצמי) "לאבד שליטה" על מוח ולב הקוראים. כתבתי את הגרסה הנוכחית.
חיבוק גדול
שלך
גיורא
שלום לכולם
שוחחתי עכשיו במייל עם ענת לויט, הסתבר שלא הבנתי למה המשוררת התכוונה כשכתבה על דברי אמי.
אני חשבתי שהתייחסה לשיר "על שירה וריח". מסתבר,שהיא התייחסה למשהו שאמי ז"ל אמרה לי פעם וסיפרתי לה אותובהתכותבות אישית: בני, תעלב רק ממי שהתכוון להעליב אותך.
ענת התכוונה לומר שלמרות אי שביעות רצונה ממה שפרסמתי, אל לי להעלב ממנה כי לא התכוונה להעליב.
לא היה לי ספק בכך.
שנה טובה.
ענת הוסיפה ובקשה שאפרסם את הדברים הבאים:
צטט אותי, תעתיק את דברי הבאים
לו חשבתי ששירתו של מישהו זבל בעיני, לא הייתי מגיבה כלל
אך שירתך גיורא היא הכי הכי רחוקה מלהיות כזו, בעיני
ולכן העזתי להגיב את שעם לבי והשתמשתי בחוכמת אמך
לכוונך שלא תיעלב ממני, חלילה
אנחנו לפני יום הכיפורים והבהרת עניינים כגון אלו חשובה מאוד
בין אדם לאדם קודם כול
כמה עצוב שבן אדם צריך להתנצל עשרת אלפים פעמים רק על זה שאמר את דעתו הכנה, על כך שהיה זהה לעצמו לרגע, שווה עם נפשו. האם זאת המדינה שלנו או העולם כולו? לדעתי דעות אמיתיות כמו זאת שענת הביעה, צריכות להיות תקן בינינו ולהתקבל בברכה ובאהדה. אני עצובה.
שלום שרה
סילחי לי, אבל את מפרשת את כל הסיפור בצורה עקומה לחלוטין, ומתוך פירוש זה את מוציאה מסקנות "כלליות" שאין להן שום סימוכין בהתכתבות שלי ושל ענת.
הבקשה לפרסום התכתובת באה מצד ענת ולא מצידי. ענת כתבה משהו בקשר לדברים שאמי פעם אמרה לי. אני חשבתי שהיא מתייחסת לפוסט על שירה וזבל ,והבנתי שכך היא מתייחסת למה שפרסמתי לשירה. מסתבר שהיא התכוונה למשהו אחר, ולכן כתבה לי את מה שכתבה ובקשה שאפרסם זאת.
סליחה, התבלבלתי.
אתה יכול למחוק את התגובה שלי, גיורא.
דיברתי על משהו אחר בכלל.
גיורא,
אין עתיד בהייקו, רק הווה.
לעניות דעתי המלה "ניר" מיותרת.
משהו כמו
בעיתון צהוב / מילים דהויות שמש / מנסות לומר
וכמובן גם ההכרזה על המדומה ("חיים") מנוגדת לרוח ההייקו.
לאמיר
אתה כמובן צודק
כבר ניסיתי ,ואנסה שוב. הגרסה הזו היא כבר שיפור לעומת הראשונה
אני חושב שעכשיו זה עונה על הכללים. לא רציתי לוותר לגמרי על הארמז האנושי. לטובת מי שלא בקי בהיקו,ולא ידע "מה לחפש". לכן חזרתי למילה "גוף". את החיים הפכתי ל"חייו" כך שהם מתיחסים לעיתון, אבל מרמזים לחיים באופן כללי.
האם זה "חוקי"?
תודה
גיורא
לא, גיורא, ההאנשה אינה לעניין היקו.
השאיפות שלך לטובת מי שלא בקי וכו' אינן מתאימות למטרה. ההייקו מצביע על מין ככות שבטבע, ובה מסתברת לא פעם גם מראה אנושית (אך לא תמיד).
לא נראה לי שאתה "מסכים עם זה", ואם ככה, אולי פשוט תכתוב שיר קצר עם אינטואיציות מערביות בריאות? 🙂
אתה צודק ש"אני לא מסכים עם זה", זה נוגד לאישיות שלי ,כאדם וככותב שירה.
יש בפני כמה אפשרויות:
1. להוריד את הכותרת הנלווית-"הייקו"
2. לעבוד (בעיקר על עצמי) ולשחרר
3.לקבל את מה שקראתי בכל המקומות שהגעתי אליהם, שגם ההיקו עבר שינויים, ובכלל ,יש "הקלות" כשהשיר נכתב בשפות אחרות.
יפה, אם כי מעט אבדה ההקבלה לאדם. אני מבינה שיש את עניין ההברות, אבל האמת היא שזה משעמם אותי, ההצמדות לתכתיבי ז'אנר, משעמם ופוגע, לדעתי. קצת מרגיש לי כמו פעולה לצופים של כיתה ד'. כי ממש מתבקש להמיר, מבחינת המקצב, את "גוף" ל"גופו" ולהוסיף אחריו את המילה "כי".
זה מה שאני הייתי עושה:
עיתון בשמש
פניו דוהים, גופו בלוי כי
ליל
בא יומו.
חג שמח גיורא יקר, ושנה הכי הכי טובה וברוכה.
היי איריס
חלק מהכיף הוא דווקא לנסות ולהתאים את המסר לז'אנר. החוכמה היא לעשות את זה טוב. אני עוד משחק עם זה. אחת הבעיות היא באמת שהמסר ,כלומר ההקבלה לאדם אסור לה להיות ברורה ,אם בכלל. ועל זה קשה לי לוותר. קראי את דברי אמיר אור, שהוא מומחה בתחום ואת תשובתי.
בכל מקרה, הרווחנו כי השתעשנו, חוץ מזה ,ידידה שלי שלא הכירה את הז'אנר הזה ,כתבה האיקו כל כך נפלא לראש השנה (אני מקווה שיעמוד בקריטריונים המחמירים של אמיר-:) ,אני מתכוון לפרסמו בקרוב.
שנה טובה וחיבוק
גיורא
ואני לא יעזור אוהבת את גירסתו הראשונה המשופצת הגירסה שהצגת עם הבלוי לא מדברת אלי האם עיתון בשמש לא מרמז על הבליה שלו ? הכברת מילים מיותרת בעיני
אבל
זה השיר שלך עשה בו כרצונך
שנה
רעננה
וכוחות רעננים ליצירה
אמן
היי חנה, גם אני לא מרוצה. למען האמת, אני צריך להחליט שאני מוריד את כותרת ההאיקו. כי אני לא מסוגל כנראה להתגבר על הלך הרוח "המערבי" שלי, כפי שמכנה זאת אמיר ,ומוכרח להכניס את האנושי. בקיצור, אני לא יכול לחשוב "נכון". אבל אני עוד מנסה-:)
יהיה בטח עוד המשך
חיבוק
גיורא
תיקנתי
צודק ,מזדהה עם מה שכתבה איריס על הכללים הנוקשים שמזכירים את הפעולות בתנועות הנוער – "כתוב חמשיר בכך וכך מילים" או קפוץ על רגל אחת בלי להזיז את הרגל:) טוב עשית
ההייקו טובים למי שהמציא אותם לאורח החיים ולמשמעת הנוקשה שהם מורגלים אליה
שנה טובה מלאה אוריצירה ,שמחה
ומעל לכל ב…רי…אות!!!!!
עיתון בשמש
דהוי על
המדרכת
באה עיתו
אחרון ויאללה,ולא רוצה לקרוא עיתונים יותר:)
הסירים שלי נשרפים!!!