בננות - בלוגים / / פאמיליה
רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

פאמיליה

 

 

המשפחה היתה  כמעט  ה"פאמיליה" אבל ה"פאמיליה" לא היתה המשפחה, הודות לאותם מסדרונות מפותלים ועמומים, דו-סיטריים, שעוברים בין שפה לשפה. "המשפחה" נשארה תמיד מין תותב שחובר לגוף, במקום האיבר החסר, שגם השימוש המיומן, הכמעט טבעי שלמדה לעשות בו, לא ביטל את זרותו,  את חיוכו העקום, ממש כמו שמה הפרטי המעוברת (שמה היה לוּסֶט. כשהגיעה לארץ אמרו לה: את לבנה. שנים תרה סביבה, מחפשת את זו שהתכוונו אליה כשקראו "לבנה.")  כשאמרה "המשפחה" במקום ה"פאמיליה" כאילו פרשה מעצמה, מביטה מהצד, נהייתה לזמן מה "המוסדות".

לא היו בזה שום מרירות או רגש חמוץ, רק מראית-עין לבבית של שיתוף פעולה.  בזה הצטיינה: במראית- העין הלבבית של שיתוף פעולה שלא היתה הצגה אלא הדבר עצמו, היא עצמה, אמת עמוקה של הדבר עצמו, שלה עצמה. זו היתה בין השאר "המנטליות": "אנחנו יש לנו את המנטליות הזאתי," אמרה במין אנחת גאווה וקבלת הדין כאחת.

"המנטליות" היתה בין השאר הענין של מראית-העין, הפרצוף שמעניק האדם לעולם, שאיננו דבר של מה בכך. היא אמרה: "אוכלים מהעינים." או: "הבנאדם קודם-כל אוכל מהעינים." זאת בין השאר היתה "המנטליות": היא באה מתרבות של מבט, מרכזיות ואפילו גורליות המבט.

משונה להזכר איך, עם כל העניין הזה סביב המבט, היתה מוקפת כל חייה במקרי-עין:

אביה, סבא איזק, לקה בעיניו בגיל צעיר יחסית, ארבעים או משהו, בגלל סכרת חמורה.

אמה, נונה אסתר, איבדה למעלה משמונים אחוז מכוח ראייתה והיתה כמעט עיוורת לגמרי.

בעלה הראשון, אביו של אחי הבכור, איבד את עינו השמאלית ממחלה או תאונת עבודה, לא ברור.

אחי סמי חלה בהרפס בילדותו והתעוור בעינו השמאלית בגלל טיפול רפואי רשלני.

היא עצמה, בשנות השישים לחייה, לקתה בשיתוק שאיבן את מחצית פניה, השמאלית. העין השמאלית נפגעה. 

תולדות ה"פאמיליה" ומקומה בתוכן ניטוו סביב חורים, בורות של שקט כבד, דו-משמעי: הבורות האלה היו מקרי העיניים, העיוורונות החלקיים, הפגמים, אזורי הרגישות המועצמת בחיים, בגוף.

 ילדותי היתה מלאה בגיגיות פלסטיק קטנות, מלאות במים פושרים וכהים ששקיקי תה, שלושה או ארבעה, רבצו בתוכם,  ובפיסות צמר גפן כבדות ונוטפות שמישהו – היא, או אחי, או סבתי – הניחו על עפעפיהם, שרועים למחצה, מושיטים צוואר עם פיקה בולטת כמו לפני שוחט, מנגבים בקצה המגבת את קילוחי הנוזל שזלגו על שיפתותיהם וסנטרם. הם כמעט ולא זזו, הידקו את הרטיות לעפעפיהם, מחכים להטבה בפנים שטופות בקילוחים החומים: זה היה בכי חסר עינים שנבע כאילו מהמצח, חרישי,  בוצי, בכיים של אלים או סלעים, לא בני-אדם.

 שעה ארוכה ישבתי על השטיח למרגלותיהם, כל אחד בתורו עם רטיות התה הנוטפות, ועקבתי בציפיה דרוכה אחר השקט, הנייחות המוחלטת שלהם – נייחות של חיות גדולות מאד, פראיות, שמשהו או מישהו הכריעו אותם לרגע.  כשפקחו את עיניהם בסוף במאמץ, ממצמצים מול האור, הן היו מוקפות בצלחות  של עיגולים קודרים, כאילו הוכו נמרצות או לא ישנו לילות ארוכים, בעיקר כשקמו על רגליהם, מתנודדים, מסוחררים מהשכיבה הממושכת, עצימת העינים הכפויה.  לא היתה בחזות המעונה הזו אפילו מראית עין של בריאות, אבל היא, בקוצר-הרוח החפוז שלה ששעט הלאה היתה ממהרת ומסכמת "יותר טוב" או: "עכשיו יותר טוב," או, ברגעים של רוחב לב מיוחד, מבטל מראש כל תשובה: "יותר טוב?"

 

5 תגובות

  1. תמונה משפחתית קולחת וגם מצמרררררת

  2. איזה יופי חי ושופע.

  3. טובה גרטנר

    היי רונית
    "מיקרה עין"
    זה כל כך נשמע טיבעי כשאת כותבת על זה.
    משפחה רגילה עם מקרה עין.

    פשטות זורמת פה
    להתראות טובה

  4. בכי חסר עיניים

© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com