התינוק הישן (1)

התינוק הישן (1)

התינוק ישן בתוך עטיפות הבד הלבנות, עטיפה לבנה על עטיפה לבנה, לובן על לובן שנטמע בלובן האחר, הרחב והמדושן  של שמלת האשה שהחזיקה אותו בחיקה, בהשתפלות הבד הלבן של שביסה הלבן, הארוך, ששוליו התבדרו קצת על הלובן של השמלה. גם מה שקוראים "הרקע" היה לבן או כמעט לבן: המרחב שנפרש מאחורי האשה שהחזיקה בתינוק ושנראה כמו גן מושלג או להיפך, צחיחות מדברית שנשקה ללבן, כמעט הגשימה אותו. ואז נקטע הלבן: התצלום היה קרוע, חתכו ממנו את חציו. הוא היה ממצרים התצלום, היו לו הצבעוניות והמזג הזה של מצרים ותצלומי מצרים. היא לא חיפשה אותו האמא. היא נתקלה בו תמיד אגב חיפוש אחר של "איזה נייר" – שמרה כל נייר רשמי פשוט משום שלא היתה בטוחה מה כתוב בו, "אולי איזה משהו מהאלה, ההוצאה לפועל." 

ישבנו על הרצפה, לפני דלתות השידה הפתוחות: היא הוציאה והוציאה ניירות, "תגידי לי מה זה" ו"תגידי לי מה זה." תמיד בצבץ בסוף התינוק הישן מאיזו ערימה, חבוי מתחת לנייר כלשהו, התגלה, רצה להתגלות, השבית באחת את הרעש היומיומי, הביורוקרטי של הנפש. תמיד הסתכלה עליו כאילו לראשונה, התחילה לבכות אבל בלי קול: "זה היה זיזי." אמרה, "וזאתי שמחזיקה את זיזי, היתה המינקת של זיזי. הבאנו מינקת כי לי, לא היה לי חלב בשבילו." 

היא לא ידעה מי נקרע מהתצלום, מה קרעו ממנו ולמה. בפעם אחרת ידעה, או האמינה שידעה: "זה מוריס הצטלם איתו ועם המינקת באותו יום לפני שמת," אמרה. היא לא זכרה מי קרע את מוריס מהתצלום: "נקרע. מה את שואלת אותי שאלות מההיסטוריה למה נקרע? נקרע."

הסיפור נולד לשיעורין, חלקים חלקים, בכל פעם איבר אחר השתלשל להחוצה שהיה אגם הסיפורים. שנים הפרידו בין חלק לחלק, מרחבים לבנים. "הוא מת בגיל שלושה חודשים, זיזי, בגלל מוריס," אמרה פעם ודווקא לא לנוכח התצלום, דווקא מול היעדרו, אחרי שאבד ולא התגלה יותר בין הניירות: "מוריס שחשב את עצמו "אדוני," לא רצה שניקח אותו לבית חולים, את זיזי. לבית חולים הלכו רק השכבה הנמוכה מה שהיית אומרת. מוריס התעקש. מת התינוק בבית מההתעקשות, בידיים של המינקת."