"צו גיוס על המקרר" של חנה ליבנה ,מחזיר אותי להיות סבינה ואמא, אמא לחייל שהלך על המקסימום
נִיוּוּט
עַכְשָׁו יַלְדִּי הוֹלֵךְ בַּחֹשֶׁךְ אֶת הָאָרֶץ
מִתְאַמֵּן לַגָּרוּעַ מִכָּל .
יַלְדִּי הָרַךְ , נָסִיךְ שָׁמוּר מִן הָעוֹלָם הַזּוֹל
בְּתוֹךְ תֵּבַת-הַתַּכְשִׁיטִים הַמַּפְלִיגָה
עַל פְּנֵי מַבּוּל תְּמִידִי
יַלְדִּי, שֶׁלֹּא סִפַּרְתִּי לוֹ אֶת כִּפָּה אֲדֻמָּה
שֶׁלֹּא לְהַבְהִילוֹ בְּבֶטֶן חֲתוּכָה,
בְּצַּיָּדִים
חוֹתֵךְ דַּרְכּוֹ בַּסְּבַךְ
כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ
לוֹמֵד לִהְיוֹת
זְאֵב.
סבינה, מצמררררררררר
אוי סבינה, מה עשית לי? אי בוכה {הבן שלי לא הסכים אף פעם לשמוע את כיפה אדומה, גם אני לא, אבל בגלל מה שעשו לזאב…}
הבעיה איך ללמד את הילדים הטובים יפי הנפש האלה להיות מספיק אגרסיבים כדי להילחם?
בכל אופן בני סיים בשלום וההתמודדויות והחברה הטובה פיתחו אותו. או כך לפחות זה נראה.
סבינה, כמה קשה להיות כאן אמא. כתבתי על-כך רומן שלם, והשיר שלך מביע את זה בכמה מילים.
תודה, אסתי. יום אחד אקח נשימה ארוכה ואשב לקרוא את ה"הרבה מלים" שלך
סבינה, שיר חזק מאד, ומבטא גם אותי, לא סיפרתי סיפורי אגדות של האחים גרים, לא כיפה אדומה ולא שילגיה וכל יתר הזוועות כדי לשמור על נפשם, והאמת שחשתי שבני לא ממש מתאים להלחם, אף שהיה ועדין בקרבי. גם היום אני חושבת שרוב הילדים שלנו נאלצים לעשות את מה שנידרשים. אני זוכרת שקראתי את הזמן הצהוב של דוד גרוסמן ואז בני עוד היה פיצפון, ונדתי לגורל הילדים ולנפשם, כי כל חייל הוא ילד בסופו של דבר.ישנם שמצליחים למצוא כוחות להתחייל ישנם שלא.
אני מסכימה עם אמיר לחלוטין!!!!!!!!
זה נורא. המחיר הישראלי.
הילד גדל במושב של ניצולי אושוויץ, לא חשבנו שזה נורא שיש לנו צבא וצריך לשרת, אני ואהרון אפילו נפגשנו בצבא!
סבינה, שיר חזק של אימא ומשררת נהדרת. אימא משוררת- זה לא פשוט גם לילד (שגדל בינתיים) לא פשוט. ודווקא הם יוצאים ליער, לאוקיינוס, לחרבות המחודדות של החיים. אם הם גדלו על כיפות אדומות או לא, היא תמיד נמצאת בתוכם…
איריס
על זה צריך לדבר: על המבחנים הקשים שעלינו לעבור, גם אם לא היה צבא.
סבינה, הניווט הוא גם שלנו, ההורים, כמו בשירים הקודמים שלך, להביט על יופיו של העולם- ממילא יהיה אחר כך הכל גלוי, גם הכיעור. ולפעמים שאלתי את עצמי האם לא גידלתי את ילדי כמו בשמורת-טבע… אולי יכולתי להכין אותם יותר טוב לבטן החתוכה, לזאבים?!
כן, גם אני שואלת את עצמי שאלות כאלה. אבל אני חושבת שבכל זאת טוב לעזור לילד לפתח אמון כלפי העולם והחיים, ולהבליט את הטוב.
סבינה, את צודקת שלהבליט את הטוב בכל דבר זה מחזק את הנפש, אבל כמוך שיקשקתי בפחד כשידעתי ששני הבנים מתרוצצים על הג"בלאות לא כדי לאסוף פרפרים.
תמי, הצבא הוא לפחות הכרחי ומחשל. יש כל כך הרבה סכנות אחרות סתמיות.
אוי..כמה נכון.
סבינה יקרה, אני מתוודה, אני בעיקר גיליתי אותך כאן. את משורת גדולה.
נוגע בשורשים החשופים
משוררת גדולה, כמובן.
שולמית, תודה. יש לי הרבה שירים כאלה. אני בוחרת לא לפרסם אותם. אני רוצה לנחם ולהרגיע
חזק.
היי סבינה
שיר שמעורר מחשבות, האם צריך להיות זאבים? מתי צריך להכיר את הזאב שבנו, ואני לא מדברת רק על מלחמות- אלה היום יום.
הקונטציה של השיר שלך עם המציאות אחד לאחד – מהדהדת באוזניי- נסיך שמור בתוך תיבת אוצרות, צידים… זה מענין ליראות איך הספרות והחיים אחד הם
להתראות טובה
שיר לפני גיוס הבן?
חזק ביותר, מביע כה הרבה בכה מעט.
הילדים שלי בכו בנילס הולגרסון שרצו לשחוט את מולי האווז. עד היום אני זכור. ובמרקו כמובן מהלב.
כמה אהבנו לשמוע את נילס ברדיו…
סבינה למה את מתכוונת, הלך על המקסימום. השיר הזה משקף כל כך את החרדות שלי והמחשבות המסויטות שלי על בני החייל.
קראתי את "אשה בורחת מבשורה" ואני יכול לומר עכשיו ובעקבות השיר שלך שזה קורה גם לאבות
משה, אני מתכוונת שהלך ליחידה מובחרת. אבל הוא רצה את זה בעיקר בגלל סוג החברה.
סבינה היקרה, אני קוראת את השיר שלך הכתוב בצורה כה יפה וכה נוגעת.
וחושבת לעצמי. זה נכון.
אי אפשר להבין את זה באמת מה אנו מחוללים בלב הורינו,
כמה כאב,
פחד,
אנחנו נוטעים בהם בלי לשים לב אפילו.
זה נכון.
ועדיין, אין דבר בעולם שיחליף את האושר שבלהיות אמא של מישהו.
עדי, הכי מעניין הוא שאני מאד גאה שבני שרת ביחידה מובחרת ואני מזכירה את זה כזה שייך וגם כשלא
זה יפה ונוגע ללב. ומוּכָּר.
השורות שאני הכי אהבתי הן הראשונה, וארבע האחרונות.
עדה, השורה הראשונה שמעתי אותה מליבי כשהיייתי במין חופשת כתיבה במנזר בעין כרם, כלומר מוגנת
ומרופדת ומתפנקת ,ותפשתי שעכשו… עכשו… נמרוד הולך החושך
מצמרר ומרגש. תמיד תהיתי איך אמהות מרגישות כשהבן מתגייס והופך ברגע מילד לגבר.
שירי, ההרגשה היא שזה לא לטובת הבן להפוך אותו לרכרוכי ומוגן מדי וטוב שילך לצבא ויהפוך לגבר.
אבל הרגע שבו הייתי צריכה לוותר על הבן המתוק והקשור אלי מאד היה עוד בגיל ההתבגרות. פתאם הוא כבר לא שיתף אותי ושמר מרחק.
שיר מצויין
בכוונתי להפוך אותו לדוגמה לקריאת שיר בתיכון
והייתי רוצה לשמוע את דעתך על הבית השני – האם התמונה של הנסיך השמור בתוך תיבת התכשיטים על פני המבול
היא אסוציאטיבית לחלוטין ומורכבת מסיפורים שונים ( חשבתי על משה בתבה או סיפור המבול במקרא) או שראית כאן לנגד עינייך סיפור ספציפי יותר (אגדה, מיתוס וכדומה) שאיני מעלה על דעתי