יצאתי מרחם אימי על אפי ועל חמתי, כדי להבין שאני בכלל לא רוצה להיות פה.
כל מה שאני יודע לעשות זה לכתוב. תמיד, מאז ומעולם, לנצח.
וחוץ מזה: בן 32, גבר חייה של אימי, גבר חייהן לשעבר של כמה נשים נוספות שלא אהבו את העובדה שאימי היא עדיין גברת לבבי.
קורא, כותב, עורך, משאיל מילים, שואל מילים, גונב מילים, בורא מילים.
חי בשכירות מופרזת בעיר ללא גבולות, ערבויות והפסקה.
מגדל כלב, חתול וחתולה ועץ תות בגינה.
איזה תיאור של מחזור היחסים בטבע… צחקתי.
מי הנמענת שמופיעה לקראת הסוף ולמי מועברים העזבונות האלה?
תודה אמיר.
זה כמה נמענות. ואני מחלק את עזבונותיי. מעוניין?
עזבון – זכר. לכן אם מדובר על העזבונות צ"ל-
הולכים וחוזרים מקניטים וצולפים
מתחנחנים ובולשים חוזרים ואומרים…
למה דקדוקי עניות?
רגשות, הכול רגשות. וכך גם העזבונות. 🙂
גם רגשות הם בנים. מה לעשות… לא דקדוק. דיוק.
אבל זהו בדיוק, דקדקן יקר, הרגשות (זכר) הם הם העזבונות (זכר). לא הנשים חלילה.
או שחלילה לא הובנתי?
דקדקנית… לא דקדקן. אוקיי. הבנתי.
הכל פיסות חיים, עזבונות, לימוד מה לא לעשות, מחלקת אבדות אינה מקבלת חזרה
להתראות טובה