אותה הבעה מתוקה, מתמסרת

בקניון ראיתי הומלסית, לא מבוגרת מדי אך שערה כבר מלבין, לבושה בבגדים של הומלסים, תערובת בלתי אפשרית של מלבושים שקיבלה או מצאה בפחים, ובעיקר, מצחינה, כל כך מצחינה. מי מוכן לדבר איתה. מי מתקרב אליה. מי מוכן לעמוד לידה.

שעתיים ישבתי בקפה. בעת הזו היא חלפה שם כמה פעמים, לא קיבצה נדבות, סתם חלפה לה, מבטה מטומטם ובוהה. שתי נערות עשו לה "בוּ" כדי להפחידה, והיא כאילו לא ראתה אותן. עיוורת לנעשה סביבה, את שיירי תודעתה מייחדת לאיתור שיירים בפחים. הוציאה מאחד מהם חצי סנדוויץ", אכלה אותו. הרבה דברים זורקים האנשים בקניון. היא נמצאת שם כדי לקחת אותם, לנצל שאריות מהחיים.

אתמול שוב ישבתי באותו בית קפה, ושוב היא סבבה לה שם באפס מעשה. חשבתי לקנות לה עוגה וקפה, אבל פחדתי מהריח שלה. הריח הנוראי שנשאר, ממש נדבק באוויר גם דקות ארוכות אחרי שהיא מתרחקת משם. איש נוראי אני, חשבתי לי, אני מפקיר את ההומלסית לרעב, ואם לא לרעב, אז לסנדוויצ"ים חצי אכולים מהפח, ומי יודע איזה מיקרובים שורצים עליהם, מי יודע במה היא חולה או אפילו מסתכנת בחייה.

בשעה הבאה היא הופיעה שוב, תלויה על זרועו של גבר צעיר. הוא חיבק את כתפה והיא נשענה עליו. הוא כל הזמן דיבר אליה בשקט, אי אפשר היה לשמוע על מה, ועל פניה הייתה הבעה של ילדה, כנועה כמו שיה בעדר. מה הוא אומר לה, שאלתי את עצמי, איך הוא סובל את הריח שלה. מה הוא אומר לה, ששינה את הטמטום של פניה להבעה מתוקה, מתמסרת.