על "חליל המרזבים" של מיאקובסקי

קשה להעלות היום אפילו על הדעת להט שכזה, תשוקה עמוקה כל כך להרוס, להקים, להקים ושוב להרוס. אל המהפכה הבולשביקית שהביאה איתה שנת 1917 ברוסיה נולדו "משוררים ארכיטקטים", כאלה ששירתם היתה לא רק קול חזק ודומיננטי, אלא גם כביש רחב שהם סוללים בדרך אל התמורות. ומי אם לא המשורר הרוסי ולדימיר מיאקובסקי (1930-1893) הפך להיות, בכורחו ובעל כורחו, גם ברבות השנים, שופרה של שירת המהפכה הזו?

"חליל המרזבים", ספר יפהפה שיצא לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות, ביוזמתו, בכתיבתו ובתרגומו של עמנואל גלמן, מבקש להעמיד דיוקן של מיאקובסקי בשנותיו המוקדמות, לפני שהמשורר התגייס/ התחזה כמתגייס אל שורות תועמלני הבולשביזם. אלה השנים שבהן מיאקובסקי מעמיד פואטיקה חדשה, שונה מאד משירתם הלירית הרומנטית של "משוררי העם" פושקין ולרמונטוב, פואטיקה של חריקות, של שבירת מקצבים, של תיעוש, גם כשהוא כותב אהבה (לא. /זה לא נכון. / לא! / גם את? / אהובתי – / מה, / מה קרה?! / נו, טוב – / נהגתי לבוא, / להביא פרחים שאהבת, / הרי לא סחבתי את כפיות הכסף מן המגירה!". (מתוך: "לכל"). כך הוא מתעצב אט אט כמשורר המשמעותי, הבלתי ניתן להתעלמות, של רוסיה החדשה. אלה השנים שבהן חודר אל התודעה הלאומית הפוטוריזם הרוסי, זרם מודרניסטי אוונגרדי אמנותי שהתפתח בעשור השני של המאה ה-20, שבישר את בואו של העידן החדש, זה של המכונה והטכנולוגיה. הפוטוריזם הפך למשפיע ביותר על התרבות הרוסית ואף חצה את גבולות המדינה, ומיאקובסקי הוא הקול המוביל והבולט בזרם הזה:

"אני -. הנלעג כבדיחה ארוכת זקן, / מוקיון-השבט הבלעדי, / רואה / את הצועד מבעד להררי הזמן, / אין איש הרואה אותו מלבדי. // במקום בו העין אינה מצליחה / לראות ערב-רב רעב – / בעטרת של קוצי מהפכה / תפרוץ שנת השש-עשרה. // ואילו אני – מבשרה, / בכל מקום שכואב. / על הדמעות הזולגות / אני את עצמי צולב. / לא נותר דבר שעליו אפשר לסלוח. / צרבתי את הרוך שצרב בלבבות. / יותר קל לקחת בכוח / אלפי בסטיליות! // וכאשר / המרד / יכריז על / בוא המושיע – / ברגל / אדרוס / את נפשי / שתגדל! – / ואתננה, שותתת דם, להיות דגל!

(מתוך: "ענן במכנסיים")

משורר גדול, משורר המהפכה, תמהיל של אצולה קוזאקית ושפת אם גרוזינית יילד אדם סוער מוזג וחריף לשון, תיאטרלי עד כדי טירוף, רומנטיקן בנשמתו החותר תחת עצמו ופועל מתוך תעוזה מגלומנית. מנער שכתב קובץ שירים צנוע מצא עצמו יום אחד בלב הבוהמה, חותם על אחד המניפסטים החשובים בתולדות השירה והופך לדמות הבולטת בחיי הרוח של רוסיה. כפי שכותב עמנואל גלמן, ההופעות הפוטוריסטיות של השירה שמיאקובסקי הוביל אותן "דמו יותר למופעי קרקס מאשר לערבי שירה. סקנדלים רדפו סקנדלים, ולא פעם הופסקה קריאת השירה על ידי המשטרה או בגלל התפרעויות הקהל, שרגשותיו נפגעו כאשר הפוטוריסטים תקפו יתר על המידה את השלטון של מטה בדמות ראש המחוז או את השלטונות של מעלה בדמותם של פושקין ודוסטויבסקי".

כוחו של מיאקובסקי הוא כוח של מכלול. מיאקובסקי לא היה רק משורר, הוא היה תופעה שהתלכדו בה אש ורוח ושירה וזעם ומהפכה. במובן זה הוא היה ונותר אניגמה, שלא נפתרת גם בספר הזה. אמנם הספר מביא בפני הקוראים חלקים מרתקים שתורגמו לראשונה המעבים ומעשירים את דמותו של האיש (מבוא אישי של גלמן, תרגומי שירתו המוקדמת ובתוכם תרגום מחודש לפואמה המאלפת  "ענן במכנסיים", לקסיקון הפוטוריזם הרוסי, עם דמויות המפתח שבו, דברים שכתב על עצמו ועל אחרים כמו צ"כוב, ודברים שכתבו עליו אהובתו והשראתו לילי בריק, מובילי דורו הספרותיים בוריס פסטרנק ומרינה צווטאייבה ואחרים, ועוד), אלא שנדמה כאילו אלה רק מוסיפים למופע האניגמטי והנדיר הזה שנקרא "מיאקובסקי" עוד ועוד נדבכים. נדמה שהספר הוא יותר מכל הוכחה לתופעה שאין להסבירה, שכן היא תלוית כל מה שכתוב בספר ועוד משהו, אותו משהו שמיאקובסקי עצמו כמו ער לחוסר האפשרות שלו להתפענח, וכמו מתמסר באירוניה למשחק הזה של הפענוח העצמי:

"אז אנא מכם", הוא כותב בטקסט הפתלתל והעוקצני "על כל מיני מיאקובסקים", המבקש כביכול להאיר את דמותו, "אחרי שקיללתם את החוצפן, הציניקן, העגלון והתועמלן בן העשרים ושתיים, הכירו את המשורר הבלתי ידוע לחלוטין – את ו. מיאקובסקי". סודו של מיאקובסקי הוא בסירובו להתפענח, וככזה הוא מבקש לצבור הד הולך וגדל. וכך גם התקבל ברבות השנים. "את מיאקובסקי", כותבת צווטאייבה ברשימה היפה שלה, "יש לקרוא "כולם יחד", כמעט במקהלה (בקהילה, בהילולה) – ובכל מקרה בקול רם וכמה שיותר חזק, מה שבעצם קורה לכל קוראיו. לקרוא אותו: כל האולם יחד, כל העידן יחד".  עוצמתו הרוחנית, גאוניותו הלשונית והתעקשותו הדרמטית העמידו דמות לירית ששרדה את הזמן. מיאקובסקי הפך להיות אותו "קול רם וכמה שיותר חזק" שעליו התריעה צווטאייבה, אותו "כל העידן יחד".

אין דבר פתור בדמותו, מחייו הפרטיים שהתנהלו במשולש רומנטי קדחתני, ועד חייו הליריים, שנדו בין היחס האוהד שזכה לו בממשל הסטאלינסטי (לא מעט ביוזמת אהובתו לילי בריק), לבין האינטליגנציה האופורטוניסטית שהעריצה אותו, אך שברגע שבו התקבל על ידי המשטר הפכה אותו לשנוא נפשה והאשימה אותו בהיותו משורר מגויס. וכל מקום לא פתיר כזה רק מעצים את ההד הגדול, המלא, שזכה לו.

וזוהי גם עוצמתה של שירתו. לשירתו ולפרסונה המחייבת שמיאקובסקי טבע לעצמו אין היום שיעור. מעניין כל כך לקרוא בספר הזה עכשיו כי בעידן הזה, ובמחשבה על התהליכים שעברה רוסיה לאורך השנים, יש משהו בטוטאליות של מיאקובסקי שנראה כמעט מופרך. זו טוטאליות שמזכירה אצלנו יותר מכל את שירת אורי צבי גרינברג בתוכחתה, בנבואתה, באקספרסיביות שלה. כשקוראים היום בספר כדאי לדמיין אותו מתוך הנחייתה של צוואטייבה. זו קריאה בקול, ובקול ההמון, בתעצומות אכזריות לפרקים, עזות, חודרות. זו שירה של דריסת רגל גסה, לפעמים כמעט מכוערת, של נשימה קשה, רדופה, של דימויים ערופים, מטלטלים, "כמו ראש כרות מגרדום / נופלת שעת החצות". לקרוא מתוך ההנחיה ההיא ולחשוב על הזמן הזה, על האפשרות, אם בכלל, של צמיחת משורר כזה היום, כחליל מרזבים.

חליל המרזבים | הוצאת ידיעות אחרונות (ספרי עליית גג) | 118 ש"ח