באבל – כל הסיפורים

קשה להאמין עד כמה כואבים סיפוריו של הסופר היהודי איסאק באבל (1940-1894). כל סיפור מעצים את סף הכאב. כל פגישה מחודשת עם סיפוריו מכאיבה. השוֹט של באבל שמור למילה האחרונה, לא כפואנטה, כמלאכת מחשבת של סיפור, שבה יש הצדקה לכל משפט, לכל תנודה עלילתית, לכל תיאור, לכל השהיה, לכל שיבה. לקרוא את סיפוריו של באבל פירושו לקרוא אגרטל זכוכית מנופץ לאלפי רסיסים. כל סיפור אינו יותר מרסיס – רגע פוצע שהוא מהות הכל, רגע שבו לומדים גיבוריו, על הצד הקשה ביותר, אכזריות מהי, תהא זו אכזריות הזולת או אכזריותם שלהם.

יש הרבה יופי בסיפוריו של באבל, יופי הנפלט למרחב ומשוֹטט בו, תר אחר בית, אך מפגשו עם המרחב גם מעוות אותו. משפטים כמו: "שמש כתומה מתגלגלת על פני השמים כראש ערוף" ("מעבר הזְּבְּרוּץ'"); "זיעה ורודה כדם, ורודה כמו קצף של כלב משוגע, הציפה את החזות הללו שהצטמחו בבשר אדם נודף צחנה מתוקה"("המלך"); "העובש הטחוב של החורבות פָּרַח כְּשיִש על ספסל אוֹפֶּרָה" ("השמש של איטליה") הם לחם חוקו של באבל, הם תולדה של המפגש הויטלי, המזעזע, בין החי למת. בסיפוריו יש תמיד התכוונות תַּמָּה, הם מתחילים משם, הם היו רוצים לעבור את הסף הזה שנקרא "אודסה" או "חיל הפרשים" או "ילדות" באותו האופן שבו הם באו אליו – בשלום, אבל לחציית הסף יש מחיר אנושי, מוסרי, והוא כמעט תמיד אכזרי.

באבל הוא סופר יהודי שיהדותו העסיקה אותו במורכבות ולעומק, לעתים במובלע, אך כפי שכותבת באחרית הדבר המשוררת והמתרגמת חמוטל בר יוסף, בכרך המופלא הזה של סיפורי באבל שהיא תרגמה ברגישות ובעוצמה: "המוצא היהודי הוא לעתים המפתח הבלבדי להבנת המרקם הנפשי הסבוך, הפרדקוסלי של גיבוריו, אך השורשים היהודיים שלו נראו לו רקובים, חסרי תקווה, חולים, אם כי לעתים אקזוטיים ונוגעים ללב באומללותם. כשבאבל משרטט את דיוקנה ההיסטורי של יהדות פולין הוא שופך חומר ניקוי חריף על הנוסטלגיה הרומנטית".

היהדות של באבל איננה יהדות סנטימנטלית, מטשטשת, מתרפקת – זוהי יהדות שעומדת כל הזמן למבחן, זוהי יהדות שנרמסת ומולידה את עצמה מחדש ברוח חתרנית, לעתים כקורבן, לעתים כמקרבן, לעתים כמתקרבן. ככזו, זוהי יהדות מרתקת, רלוונטית מתמיד. זוהי היהדות של באבל הילד בסיפור קורע הלב "הסיפור על השובך שלי", שם אחי סבו שוֹיל (שאול) מוּצא להורג באכזריות על ידי חבורת בריונים; וזוהי גם היהדות של בֶּנְיָה קְרִיק, דמות אגדית ושובת לב בסדרת "סיפורי אודסה", אך אכזרית עד עצם – מעין דון קורליאונה היהודי של אודסה בשנות העשרים. באבל, שנולד באודסה, כותב אודסה אחרת, לא זו של ביאליק, רבניצקי וטשרניחובסקי, לא זו של מוסדות תרבות עבריים, של תחיית השפה העברית – זו אודסה של היהודי הקטן, הנרמס, או להבדיל – המושחת, העושק, הפורע, המאיים והנוקם. בסיפורים קצרים, בני 5-2 עמודים, הוא משרטט את תמונת הצל של יהדות אודסה, הוא מעמיד דיוקנאות אכזריים כל כך בדיוקם עד כי נדמה שהדופק נשמע מבעדם, הוא חורץ פנים ונוכחות שלא ניתן למחות מעיני הדמיון, כמו אלה של נפתולֶה המוהל: "נפתולה היה באודסה מין נכס עירוני, כמו האנדרטה של הדוכס דה רישליה […] הוא היה ג'ינג'י, נפתולה, כמו האדם הג'ינג'י הראשון עלי אדמות. כשהיה חותך את החלק שנועד לכך הוא לא היה שואב את הדם דרך שפופרת זכוכית, אלא היה שואב אותו בשפתיו המופשלות. הדם נמרח על זקנו המדובלל. הוא היה יוצא אל האורחים מבוסם. עיני הדוב שלו זרחו בשמחה מטורפת […] ביד אחת הפך נפתולה את הוודקה אל בור פיו השעיר, המעוקם, הפולט אש, וביד השנייה החזיק צלחת שעליה תער משוח בדם התינוק ופיסת גָזָה. כשאסף את הכסף היה נפתולה מסתובב עם הצלחת הזאת סביב האורחים. הוא היה נדחף בין הנשים, צונח עליהן, תופס בשדיהן ושואג בקול שנשמע בכל הרחוב: 'אימהות שמנות', היה הזקן שואג ומנצנץ בעיני אלמוגים, 'תשכפלו ילדים בשביל נפתולה, תדושו זרעים על הבטן שלכן, תתאמצו בשביל נפתולה האדום… תשכפלו ילדים, אימהות שמנות…'" ("קארל יאנקל").

באבל כותב בסכין, והסכין פועל את פעולתו. בסיפורים האלה פועמת יבבה כמעין פיסקה ריקה, עמוד ריק הנוסף לכל סיפור וסיפור. התחושה המצטברת מקריאת סיפוריו של באבל איננה של גועל או מיאוס, אלא של קינה הולכת ונמשכת, הולכת וגואה, קינה עמוקה ההופכת למעין הד לדפים, פס הקול שלהם.

בחייו הקצרים כל כך של באבל לכשעצמם (בהם שירת בין השאר בשנות העשרים ככתב צבאי בחיל הפרשים הראשון תחת שם בדוי, והוצא להורג ב-1940 באשמת התנגדות למשטר סטלין), שהוא היטיב לתארם בסיפוריו, הופך מעשה הכתיבה של הסופר הגאון הזה לאקט של קינה ואבל, בה בשעה שהקריאה פוערת עוד פצע מושחז, קורצת בעוד עין מצולקת.

"אפרים זיכר, ששלושים שנה אסף את כתביו של באבל בארכיונים ובספריות, בחר לפנות אלי כדי לתקן את העוול שנעשה לדבריו לבאבל: איך ייתכן שבתרגום לאנגלית, גרמנית, סרבית והולנדית הופיעו כבר כל כתביו, ואילו בעברית – רק חלקים?", מספרת בר יוסף באחרית הדבר. לאחר שנחשף הקורא העברי לחלק מסיפורי באבל (ובהם למשל "חיל הפרשים ועוד סיפורים" שתורגמו ביד האמן של נילי מירסקי, וסיפורים שתורגמו בידי אברהם שלונסקי), הוא זוכה סוף-סוף לשני כרכי "כל כתבי באבל", הערוכים עריכה מדעית על ידי פרופ' אפרים זיכר. הכרך הראשון, שיצא לאחרונה, מכיל את כל סיפוריו, ובהם סיפורים הרואים לראשונה אור בעברית. הכרך השני, העומד לצאת לאור, יכלול מסות, כתבי זיכרונות, מחזות, תסריטים וכן את יומנו של באבל מימי המלחמה. 

קריאה בסיפוריו של באבל היא תהליך התבגרות צורב שאדם חייב לעצמו, הוא גדילה מצמררת הנפרשת במקרה זה על פני כ-400 עמודים, ומזכירה גם, בד בבד, עד כמה הסיפור הקצר הוא אמנות שאין למעלה ממנה.

איסאק באבל | כל הכתבים: כרך ראשון – הסיפורים | מרוסית: חמוטל בר יוסף | הוצאת כרמל | 428 עמ' | 114 ש"ח

פורסם במגזין "טיים אאוט"