בעין החתול

בקצה באר שבע החדשה, בעיר הטורקית הישנה, בשטח ההפקר של דרום מזרח היישוב, מסתובבים חסרי בית, קדושים, אנשים בודדים וחיות שכוחות. זאת הפריפריה. מצב החיה ומצב האדם מתערבבים שם זה בזה ומספרים סיפור נדיר בייחודו. סיפור היסטורי, פואטי, מוסרי, על קיום צל.

"בעין החתול", ספר הפרוזה הראשון של המשוררת חביבה פדיה, הוא ספר שחובה לעצור עליו, להשתאות, שאם לא כן הוא עשוי לחמוק תחת היד. יש איזה מנגנון המפעיל את הספר יוצא הדופן הזה, שכמו פועל נגד עצמו: פדיה מבקשת להתבונן בנסתר מן העין, במה שאי אפשר להתבונן בו. והעין אינה מורגלת בסתירה הזו, בין העין והאין, העומדת בבסיס הספר. היא אינה מורגלת לזהות דווקא שם את האתרים הפועמים של היש, אתרים, שלאחר הקריאה בספר, לא נותר אלא להבין כי הם-הם המקיימים אותו.

מתוך מנגנון הגילוי-כיסוי, בלשון כמו בעולם, הפועל בספר הזה – פדיה הפכה את הבגד. עתה, כשהוא הפוך, היא מבקשת להתבונן בו מן התפרים, מן המקום שבו הבד מתכסה בעצמו, מתכסה בגוף, ולמקום הזה היא נותנת שם, והשם נולד מן המבט: בעין החתול. זוהי דרישה תובענית, אנטי-אוטומטית, המפרקת את מושג ההתבוננות ומולידה כתיבה מאלפת ביופייה ומהממת בעוצמת גילוייה, שכוחה בעיצובה:

פדיה יוצרת דימוי חי, שהוא באותה מידה לא-דימוי, לדבר הזה שהיא מתעקשת עליו ומכוונת אליו בדבקות. האובייקט-סובייקט שאליו האין-עין פעור-פעורה הוא החתול. החתול, כמייצגו העמוק של הפער הפיזי והנפשי שבין היש והאין. החתול, כמקום גילויה של הוויה וכמקום שבו היא גם חומקת. החתול, כמקום של התמסרות החומר, של אטצ'מנט טוטאלי, של נוכחות מקסימלית של הגוף, ולצד זה – זליגה מתמדת אל האין. רגע אחד הוא נראה – וברגע אחר נמוג, ממש כמו החתול של לואיס קרול אצל אליס. מי שפגש ולו לרגע חתול, מי שנתן עיניו בעיניו, מי שנחשף אל העולם החייתי-רוחני שלו, יודע עד כמה פדיה מדייקת בראותה אותו כך. החתול הוא ישות רוחנית, ובה בעת נזקקת, ישות הצמאה למגע כשם שהיא עצמאית. החתול אצל פדיה הוא שם ההוויה החומקת, הנעדרת נוכחות, הוא המבקש פקיחה שנייה של העין, מבט, שאחרי הספר הזה לעולם לא יהיה עוד כפי שהיה, ולא משום יומרנותו (בספר הזה אין יומרה, ועל אף הפרויקט הגדול שלו – הוא אחד הספרים הצנועים שנראו כאן), אלא משום הפניית הקשב הדרוכה, הערנית, אל מקום, שלאחר זמן מה ניכרים החיים הפועמים בו. ובלשונה של פדיה: "והנה, מאז אותו רגע ארוך של ראיית החיה פנים אל פנים התחלתי לראות חיות בכל מקום. ובכל מקום שבו היה נדמה לי ברפרוף שאולי עבר שם חתול אחד גיליתי עשרה, ובכל דממה של רעש העיר הבלתי פוסק התחלתי לשמוע צוויחות גורים קטנים, ובכל בית קפה או מסעדה גיליתי את מעמד התת-פועלים, חתולים חרוצים המשוחחים בדרכם עם הסועדים בנסותם להרוויח משהו לעצמם מן הארוחה הנאכלת לעיניהם. בכל שוק ראיתי אותם משוטטים שוקדים על איסוף מזונם. התחלתי לראות חתולים כפרטים, להבדיל ביניהם, ולקרוא אותם בשם. לא חשבתי שאי פעם אכתוב עליהם או שיהיה לי דיבור איתם. תחילה לא הבנתי שעיני נפקחות אליהם. היו הם כניצוצות הרחוקים של ההילה שנלוותה לשחורה שלאט-לאט הרחיבה את שדה הראייה שלי. התבוננתי בה בתמיהה ובהשתאות. מעולם לא צילמתי אותה. היא נשארה בתחום האגדה. סמויה בלתי מתועדת פקחה עיני לראות את הנעלם".

כמו תמונות הדו-ממד, שבהתבוננות ממושכת בהן, בהתמסרות אל הווייתן המופשטת, הן מולידות בתלת-ממד פיל או דינוזאור או כדור פורח, כך מולידה השתאות המספרת על "שחורה", אותה חתולה מופלאה, את התלת-ממד הקיומי. אלא שאם תמונות הדו-ממד–תלת-ממד נושאות עימן אפקט זול, פתייני, מפנק, וככזה גם מחליא, המעבר ההכרתי בין הממדים אצל פדיה הוא מעבר מתגמל וחכם מעין כמותו.

ככזה, "בעין חתול" הוא רומן-סיפורים-בדיה-אוטוביוגרפיה-מונוגרפיה המסרב לכל הגדרה ז'אנרית שהיא. הוא נע בין תחומים. כך, חתולה ממשית "נשארה בתחום אגדה". כך, אגדה על חתול וכלב שזורה בין דיוקנאות שובי לב של אנשים לכאורה שכוחי אל (ובעצם – זכורים למדי על ידה) ודיוקנאות מכמירי לב של עיר שוקעת.

בצומת שבו "מעמד התת-פועלים", על חתוליו ואנשיו, ובאר שבע כולה כגילום מרחבי של המעמד הזה, פוגשים את פדיה – נולדת חובה מוסרית נדירה וחיה מעין כמותה. ניגודים בינאריים, המהודקים זה אל זה באופן שבו כבר אבד המגע החי האותנטי איתם (מרכז-פריפריה, צפון-דרום, ערבי-יהודי, מזרחי-אשכנזי וכן הלאה והלאה), ובאופן שבו הם נהגים יותר כסיסמאות (וכך, באופן אבסורדי, מתאפשר דווקא המשך קיומם), ניגודים אלה נפרמים כאן ונתפרים מחדש לאופנים מורכבים ומחויבים הרבה יותר. והפרימה היא קודם כל לשונית.

השפה של פדיה ערנית לכל אוטומטיות האורבת בקצה השורה, כי גם השפה היא חתול שיש לנער את המבט המבקש להיסגר עליו. פדיה נותנת נוכחות, שם, וקול, לשטחי ההפקר בתודעה החברתית-מעמדית-כלכלית-תרבותית שלנו, היא מערערת את האוטומטיות השבעה של אלה "היודעים". בענווה, מתוך חובה גדולה, ומתוך עוצמה פיוטית שכבר נחוותה בשירתה של פדיה ונוכחת גם כאן ביופי רב ובכושר הבחנה והמצאה, היא מבקשת להאיר את צלה הכבד של הפריפריה ולפזר אותו על הארץ, כי הפריפריה היא אנחנו עצמנו – היא העולם שיצרנו, שמחובתנו להכיר בו, שבכוחנו לראות את עוצמתו, שבידנו לפעול למענו.

בעין החתול | חביבה פדיה | הוצאת עם עובד | 367 עמ' .

פורסם במגזין "טיים אאוט"