בננות - בלוגים / / ראיון עם רוד ון אלק
צרת רבים
  • עינת יקיר

    ילידת 77, חיפה. זוכת תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת 2000. ספר ביכורים, "עסקי תיווך", יצא ב-2002; ספר ילדים (תרגום מרוסית), "זבובה זמזומובה", יצא ב-2006; רומן, "מרכז בעלי מלאכה", יצא ב-2007. עורכת בהוצאת מפה. מנחה סדנאות כתיבה. כותבת רשימות ספרות ל"TIMEOUT" תל אביב  

ראיון עם רוד ון אלק

 

 
 
This is the awakening, this is the great knowing, voidness, so live, travel ,adventure, bless & don't be sorry.
ג'ק קרואק.
 
גם בעולם שבו המילה הכתובה מתחרה לשווא עם הדימוי המרצד, המתעבה, הנפתח אל אינספור דימויים אחרים. גם בעולם שבו המילה הכתובה מתחרה בעצמה, באינפלציית הקיום והריבוי שלה. גם בעולם כזה מתקיימות עדיין חנויות הספרים יד שנייה, כאופציה קוטבית אפילו יותר, כאופציה של על אחת כמה וכמה. מי שרוצה בתוך מערך הולך ומואץ כזה ללכת אחורה, לבחור ספר אחד ולא ארבע ב-, לתור אחריו, לפעמים בין חנות לחנות; מי שרוצה בתוך הזמן הזה לצאת למסע אחר בזמן – מגיע אל חנויות כאלה. זה אתר של תום שמתעקשים עליו. מתעקשים עליו הפוקדים והמוכרים. אלא שלעתים גם אלה האחרונים נאלצים להתפכח מחלומם ולגלות שאפילו הוא תמים מדי לארץ הזו שלנו. כזה הוא גם רוד ון-אלק, 43, יליד האג, שחי בארץ הזו 16 שנה, ו-11 מתוכן בתל אביב, ומתוכן מחזיק בחנותו "בוק ג'אנקי" שש שנים וכעת הוא סוגר הכל וחוזר לשם, להולנד.
רגע לפני שיורד המסך על עוד חלון ראווה שהוא גם לשוני, חלון ראווה שנדחק בסמטה ארוכה שעל דיזינגוף בין בן-גוריון לגורדון, ומסתיים בחנות קטנה, דחוסה, וחמימה. רגע לפני שההתעקשות הזו על יחס אחר למילה יתעמעם אפילו כזיכרון, יושב רוד בפינתו הדחוקה בין ספרים הממלאים ארבעה קירות וטוען בפניי שהוא חש איך החנות הולכת ומתמעטת – הכל נמכר עכשיו במכירת חיסול, "אחרים בחוץ עוד לא רואים את זה, אבל אני מרגיש", הוא אומר. כל רגע בהתמעטות החנות מצמצם בעבורו את המרחק בין תל אביב להאג, לשם ישוב בקרוב, ומעצים אצלנו את המרחק האלים שבין יצירה למוצר.
נסיבות הסגירה-עזיבה הן בנאליות כמעט – העלאת הארנונה של החנות בממדים שערורייתיים, בלי שום התחשבות באופייה וביכולת המכירה הלא-גבוהה שלה מעצם טבעה, על אחת כמה וכמה נוכח המחירים הסבירים שהיא מציעה – שלא לדבר על הערך התרבותי המשמעותי של הרחוב בזכות מקומות כאלה, שציונו הופך את כותבת שורות אלה למטיפה מגוחכת כמעט. מה לעשות שמי שמלין היום על דברים כאלה נאשם בדידקטיות.
ון-אלק נפרד אט-אט מארבעים-חמישים לקוחותיו הקבועים, שקונים ספרים בעברית ובשפות אחרות, שקונים וקוראים ומוכרים את הספר שקנו לון-אלק שוב, והא אדיב ונדיב מספיק לקנות אותם מהם שוב, ולמכור תמורתם ספרים אחרים. "כישלונה של החנות" קשור ביכולת המפוארת הזו, של תן-וקח קומונלי, שרוד עצמו נחשף אליו בשנות ההתנדבות הראשונות שלו בארץ, ושבעטיו בכלל הגיע לכאן.
הכל כאמור התחיל בתום ובתום נגמר. ב-92' הגיע רוד לקיבוץ כמתנדב. על הקיבוץ למד בבית הספר ומצא את זה מעניין ומסעיר. הוא חשב לבוא לכמה חודשים, ונשאר, התאהב ברעיון. האהבה שלו לקיבוץ דומה לאהבה שאדם מגלה לספר. מי שמתחיל באמת לקרוא – לא יכול להפסיק. המעבר מקיבוץ אל חנות ספרים עירונית הוא מעבר שנתפש לכאורה כהפניית גב, והרי כולו המשך ישיר של עכבר הכפר שלמד להיות עכבר כפר דווקא בתוך עיר. אין דבר קומונלי יותר מחנות ספרים יד שנייה. יש איזו שותפות גורל של מי שנקרא – או עבר יד, ומתוך המגע הזה נוצר חום, שעתה נאלץ רוד להתפכח ממנו, ממש כשם שהחברה התפכחה מן הרעיון של הקיבוץ.
אהבתו של רוד אף היא קיבוצניקית לשעבר. יחד עקרו לתל אביב – עיר התרבות – והקימו בית וילדים. יחד התפרנסו. רוד, שלא היה דובר עברית בתחילה, חיפש עבודות שאין בהן צורך בשפה, עשה "כל מיני דברים. בעיקר במטבח". מחלקה האחורי של השפה – מן המטבח, התגלגל אל חלקה הקדמי. דווקא הוא מצא עצמו מוכר ספרים, בעיקר בעברית. העברית עדיין זרה לו, יש לו מבטא, ושגיאות. נוח לו יותר באנגלית. אבל אין זה פוגם ולו במעט בנוכחותם של הספרים. להפך. יש איזה ערך, תת-קרקעי, שהוא מעבר לשפה. תחילה היתה החנות בבעלות ירושלמי להוט. רוד עבד שם שעות מעטות בלבד. החנות, כמו הירושלמי, היתה סתורה וסעורה, ורוד סידר את הבלגן. לבסוף נכשל המסע הזה מירושלים לתל אביב, ורוד רכש את התכולה מידי הירושלמי. מסתבר שהפער בין האג לתל אביב, על אף הלשון, קטן בהרבה מזה שבין ירושלים לתל אביב. מפברואר 2006 נשאה החנות את השם "בוק ג'אנקי" ואת אופיו של בחור עדין, נינוח, מפוכח ותמים, שאינו יכול ואינו רוצה לשחק יותר את המשחק שנקלע אליו בעל כורחו. אל חנותו הביא אט-אט גם תקליטים ודיסקים, אך לא דברים נדירים בהכרח או איכותיים בהכרח – פשוט דברים שיש בבתים של אחרים. הנגישות השיתופית קיימת כאן אפילו יותר מאשר בחנויות יד שנייה אחרות, שבהן טעמו של בעל החנות ניכר בכל פינה. ייחודה של "בוק ג'אנקי" היא דווקא בזה. רוד הביא לתל אביב ג'אנקיות מתורבתת, המושתתת על תרבות שיתופית אמיתית, של דברים שערכם הצטבר גם מעצם נוכחותם בבתים של אחרים. אין הרבה מקומות כאלה.
עם עברית לא מהוקצעת, שלמד בעיקר מהרחוב, ומהטלוויזיה, בתוך שוק ספרים גווע, המאוים מן המכירות הזולות של הרשתות מכאן ומן האינטרנט מכאן, הוא שב עתה להולנד. שם, הוא מאמין, יזכה להיות יותר עם ילדיו. היו לו ילדים – ספרים – שהמציאות האכזרית הדפה אותו "להיכשל" עימם. עתה הוא מוכר אותם ליתמותם, ואולי יבוא אב אחד מתקן ויציל פיסה נפשית ופיזית במרחב המתהדר לקרוא לעצמו "תרבותי", ובד בבד מוחק כל מעשה שוליים שאין מאחוריו הון ממשי. גמרנו עם ההון הסימבולי.
גם בלי שפה של ממש הפך רוד להיות מוכר של ממש: "אני טוב עם תמונות", הוא אומר. "אם מישהו בא אחרי כמה שנים אני זוכר אותו, אני יודע מה הוא חיפש. גם עם ספר, אם מישהו אומר לי שההוא מחפש ספר מסוים – אני זוכר את התמונה, בגלל שאני כל הזמן עובד עם הספרים, זה אוטומטי. אדם יכול להיכנס אחרי שנים ואני אזכור מה הוא רצה".
לא עם תמונות הוא טוב, אלא עם יכולתו לראות את האחר, לא בכדי הוא זוכר פנים, ספרים, עולמות. הישראליות שהוא מרגיש היא גם זו שנמחקת עכשיו, שדווקא הוא, כזר-חלקי, מתעקש עליה. זו ישראליות שלא היתה מוכנה למחוק חנויות כאלה, משום שהיתה מבינה את הסיפור השלם שהיא מוחקת בזה.
לא נותר לו אם כן, לרוד, אלא ללכת אל קצה אחר, זה של התמימים, הביטניקים אהובי נפשו, שדיברו שפה בינלאומית, שעיקרה אנושי, הומאני. "זה מתחיל מיפצג'רלד והמינגוויי", הוא אומר לי כשאני שואלת איפה הוא בתוך המילים, "וספרות הביט, של שנות השישים. קרואק, גינסברג. זה אנשים שהולכים אחר הלב, הם לא עושים תוכניות, הם הולכים לאן שהם רוצים. אני לא חייב ללכת, אני יכול להישאר פה. אבל זה לא מרגיש נכון”. ככל הנראה, זה נכון לו. אבל כמה זה לא נכון לנו.
 
 
 

 

3 תגובות

  1. נורית פרי

    לא הייתי מעולם בחנותו אבל לבי מתכווץ למשמע הסוף הכמעט אלים הזה של חלום תמים. חבל…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לעינת יקיר