צרת רבים כותבת
כשפשפשה בארנקה, אולי תמצא שקל נוסף, ולא תצטרך לפרוע שטר של מאה, חשבה שהיא תמיד פורעת במקומות הלא נכונים, ודווקא בהזדמנויות הכרחיות, של מכונות וטלפונים של שקלים, חסר לה ההפך, מטבעות של עשר אגורות וכולי. אך הנה עומד המוכר מעליה, שזוף ואדיש, וכמה היא מגושמת כנראה בעיניו, עם החולצה הארוכה המכופתרת ומשקפי הקריאה הקשורות אליה בשרשרת, ובכל זאת היא מתעקשת, מרקידה את הארנק ימינה ושמאלה, המטבעות מתגלגלים שם ולא מגלים כסוף אחד, וכל הזהובים אינם מצטברים לשקל, והכל כל כך מגוחך לה פתאם, ולמה מתעקשת במקומות הלא נכונים, ובכל זאת לא תוותר, מצת של שישה שקלים ושטר של מאה, זה הרי לא הגיוני, כשם שלא הגיוני לה לאבד מדי יום את האש ובכל זאת מאבדת, ובכל זאת מתעקשת אחר כך, זורחת במזרח ושוקעת במערב או להפך, והיא מעכבת אנשים מאחריה ומוכר מלפניה פניו תלויות במרקע הגובה שירים מתחלפים, והוא רוקע ברגלו, והיא חושבת, על הקלות הזו שבה הוא חי, ומאיפה מסיקה את זה, ובכל זאת מוציא אותה מדעתה, הקלות הזו, תשומת ליבו צריכה להיות נתונה עכשיו לה, למאמץ שלה, למצוא ולשחרר את כולם מן הסיוט, כי היא רוצה למנוע את העודף הזה, הגדול, נדמה לה תמיד רב יותר ממה שהיה לה מלכתחילה, וכל עמידתה כאן מיותרת, אך דברים אובדים לה, כל הזמן, והיא אינה יכלה להיאבק בזה יותר, מצתים וכרטיסיות ושעונים של יד, קונה אותם מדי חודש והם אינם דבקים בה, מתעמרים בה, נותרת עירומה מכל זה וסופו של דבר שתבחין בכך ותרוץ למלא. מה הוא רואה שם במרקע, נערה מתפתלת על מזרן ורוד, שלושה בחורים דבוקי שיער דוהרים במכונית פתוחה לעבר השמיים נעים מעליהם תנועה מטורפת למצבי אור ועננות משתנים שם הבלחים לא ניתן לעכל, וכל החטיפים נדמים פתאם מפלסטיק ומתקן הסיגריות מכונת מזל תפיל ארצה עשרות קופסאות בצלצול עז, אם רק יעלה בגורלה לבחור את הסוג הנכון, והיא עוברת את הקופסאות, אחת אחת.
אחר כך, מסיטה ראשה איטית, כאילו אינה מעכבת יותר, ואז היא רואה אותה.
יושבת בקפה ממול ומגרשת זבובים.
אצבעותיה נותרות בתוך הארנק השחור בהלה איומה, ולאט מגלה, על אף שעניין של שניות, איך זיעה שעצרה מעצמה עד עכשיו מצטברת במצח לנוכח ההיא. אותה סיגריה איומה, ארוכה, שטעמה בלתי מורגש כי ניסתה (פעם היו חברות), ואותן אצבעות ארוכות מתוחות ציפייה שקנאה באורכן, מתארכות לנגד עיניה יותר כשהיו מעשנות, והאף המחודד כמו משלים את הציפוריות הגאה. חווה (אם כל חי קראה לה, וזו קראה לה אם המושבות, ולמה קראה לה אם המושבות משום שקראה לה אמה, ולמה אמה, משום ששמה עמליה, ועמליה לא אהבה, וקיצרו לעמה, וזה היה חסר שמעות בעיניהן, והחליפו עין באלף , ומכאן אמה, ושמחה בשם הזה, משום שיש בו כמיהה למקומות רחוקים וריח זרות מלטף את כל החלומות שחלמו יחד, עוד בטרם הכירו, וביום שהכירו, שניסחו אותו דיעבד מיסטיות מתוקה של גשם פתאומי באמצע קיץ, ושל תנועת מטוסים מטורפת חלפה אותו יום בשמיים, כי השמיים היו מוזרים בשמיים, והליכו אותן זו אל זו על הארץ, ככה זכרו את זה, את המפגש הראשון, אמה וחווה, וככה גדלו וידעו, כאמה וחווה, חווה אחראית על החי ואמה על המושב, היא הקרקע עליו תרחף חווה בלהט כזה, כמו שהיה לה בחוץ, עולמות שהיו ועולמות שלא היו, הכל ושום דבר), אל סליחה מהוססת של המוכר החולמני והיא מוסרת בכניעה את השטר, פניה גם כך מוסטות עכשיו אל חווה ממול, בכובעה הרחב המגושם, בחולצה הלבנה שסוגרת על הצוואר היא נושפת את העשן ממנה, כמו לא שייך לה, נטל.
העודף מתקבל, ונושר מידיה אל הרצפה, אנשים מתכופפים להרים, משום שהיא אינה מתכופפת, התכופפות היא ממנה והלאה עכשיו, אל מקום שבו זו יושבת,.שברירית ועם זאת שלמה כל כך, נושפת את העשן ממנה ציפייה ארוכה. האם מחכה למישהו, האם מחכה לו, ודאי מחכה לו, יהיה זה משונה לראות את שניהם עכשיו, משונה ומעורר כל כך, הזמן שעבר לא ימחק תנועות אחרונות שראתה מתגבשות לנגד עיניה, והיא בשתיקה עמומה, מקבלת אותן גזירת גורל, בלתי נמנע שיקרה לה, כי בלתי נמנע היה תמיד, כל מה שקרה לה, וגם זה היה בלתי נמנע, חלקיקים שקופים שראתה בנעוריה מבלי שבקשה מבעד למיקרוסקופ, חלקיקים כאלה היו פוגשים זה בזה ונפרדים למפגשים חדשים, ואם הדבר מתרחש שם היא חושבת הלא יתרחש גם כאן, ומה עוד שגיבשו תפקידים כאלה, עוד בטרם, כי היא המצע שעליו תהלך חווה צעדים בטוחים.
כמו נדחקת החוצה מן הקיוסק כל גופה הופך מקום של עיניים, והעיניים נתונות אל מה שמעבר לכביש, שם בית הקפה, ושם יושבים האנשים להמיר לחצים של בית בלחצים של רחוב, היא מכירה את זה , היא יודעת את ההווי הזה, והוא לא מתקתק בעיניה, לא לא, היא עושה את זה בעצמה, כל שנותיה, את בית הקפה, והיא יודעת כמה כאב יש בזה, וכמה סבל, להקשיב לשיחות זרים בסלידה שהיא משיכה אחת הגדולות שיש לה בבטן, בטרם יתעורר בה רעב שגרתי יותר.
אבל עכשיו חווה, בכל שלוותה המתוחה, כמו מבטלת אותה לחלוטין, תנועותיה מדודות כל כך כמו ערה להן, וכל מה שהיא יודעת לעשות בקפה עושה חווה טוב יותר, נכון יותר, האם יש דבר שהוא נכון יותר, כן, יש, אצל חווה, כי ממנה למדה הכל, את לגימות הקפה ואת גלגולי האישונים ואת העישון למדה בנעוריה ושיפרה עם השנים ועכשיו עושה את זה לבדה במקומות שונים, ומורתה מולידתה יושבת שם עכשיו להראות לה שלא עושה נכון, מה לא עושה נכון, עדיין נותרה בה העצבנות הזו, כאילו משחקת משחק של אחרים, וגם היום אם יבוא מישהו וינער אותה, יטלטל אותה ככה, מכתפיה ומטה, ינשרו התוספות האלה, אחת אחת, אל הרצפה, כמו מכיסים מחוררים, כי לא שלה, כי לא דבקו בה הדברים, היו של חווה ולתמיד ורצתה אותם לעצמה. זיעת המצח, הניגרת לאט משני צדי הרכות, ממיסה את איפור הליצן הגס, וזה היא חושבת, קורה לה עוד בעמדה ממרחק, ומה יהיה עליה כשתקרב, כביש סואן מפריד ביניהן, מפריד עמידה מתוחה מישיבה נינוחה שהמתיחות היא בה ופנימה, ואיך ידעה תמיד להפריד רגש ממראה, מעולם לה הסמיקה לא החווירה לא בכתה, פניה מסכה, ואיך ידעה תמיד להפוך פנים לרווח. כובעה המצל ששוליו רחבים ונוקשים כל כך מושכים אל פני הציפור שפנימה כמו קן, ותמיד הסתתרה מאחורי דברים שמתוכם בלטה יותר, בדים צבעוניים כיסו על גופה הדק וכובעים רחבי שוליים.
ואם מחכה לו, לא מתאים לה שתחכה לו, תמיד חיכו לה, ולה היתה הרשות לאחר ולהופיע פטרייה שצמחה בשממה הציפייה, נסערת תמיד, אבל סערה יבשה, שאת הרטיבות הביאו אחרים כלפיה, סקרנות שלא היה לה די, דברים רבים קרו לחווה והיא רצתה לדעת. אבל מה בהמתנתה עכשיו, האם גם אצלה נולדה היכולת לחכות, והאם דברים השתנו מאז, ואם השתנו היא רוצה לדעת, לא תיתן שישתנו בלעדיה, דברים ודאי השתנו, היא מקדמת צעד אל עבר המדרכה, תפתיע אותה עכשיו מתוך המתנתה ואלי תשנה הרוח את כוונה ותנשב סוף סוף עליה, ובשביל רגע כזה היה שווה לחיות, היא חשה, רגע כזה יסמן לה שעוד לא נגמר, קיימות אפשרויות של חיים על כוכב אחר, חיים שניים, חיי נצח אפילו, וכאלה כדאיים אם טומנים בחובם שינויים גדולים, ועד עתה נראו לה לכן לא כדאיים ואילו עכשיו…
תשב שם, היא מדמיינת, שלושה כיסאות מקיפים את חווה במרחב מיושב נקודות נקודות לא צפופות של אנשים, והיא מתבלטת מתוכם ורד מסבך צמחי פרא, אך היא תשב מולה, כמו משקולת עבה תטיל מולה את כל גופה הכבד ותחל השיחה, תחילה מהוססת וודאי ואולי תיוותר כך, אי הנוחות שתשרה על חווה מסבה לה נחת רוח, הלב מפמפם פמפומים, ומעולם לא נראו לה קצות החבל הוגנים כל כך, עבים משני צדדיהם עובי שווה, אבל היא יודעת, היתה צריכה לצאת מחייה כדי שיהיה כך, כדי שתוכל לשבת מולה ולצפות שינויים של כווני רוח, ועולה הביטחון הזה, סרט אדום ורחב כגלימה, ומציף אותה עד סחרחורת עוטפת אותה במלואה, בכל עמידתה בשמש לא חשה בזה, אך ברגע אחד התחושה המרירה והבחילה הצהובה, משום שהיא זוכרת איך דברים קרו, משום שלא יצאה חווה מחייה, אלא שהיא הוצאה מחייה של חווה.
ועכשיו תמצא דרך לשוב ורק כדי לסמן שלא עוד, אך איך תחתור אליה בין הכסאות, אנשים קטנים במידתם חשים נוח יותר בעולם, הם אינם נתקלים בדברים, גופם נוח במקומות של צפיפות ובמקומות של מרחב, במקומות של צפיפות הם סיכה החולפת מבעד לחריצים מבלי להותיר שריטה ובמקומות של מרחב הם חלק מהרוח, אינם עוצרים את התנועה, וככה היתה חווה תמיד, העולם תאם את מידותיה ובמקומות שלא תאם היה מתאים עצמו. שתיקותיה נמלאו תמיד תוכן שבא מבחוץ, אנשים היו מגיבים ליופייה הנזירי, המכווץ, כמו גלומה בו צניעות כובשת, וגם בימיה הצבעוניים, וכאלה היו הרבה, נראתה הצבעוניות לבלוב על פני החדרים, שלא כמוה, שאם עטתה כתום סגרה עליו בידיה, הבושה מגופה המלא, כיצד הכתום מבקש לפלוש בחוצפה אל חדרים אחרים, כיצד מותיר עכבות מכוערות בכל מקום שדרכה. במקומות של שחור נראתה לעצמה משעממת ובמקומות של כתום עצומה וחצופה, ומעולם לא הצליחה לשוות לעצמה את הצניעות הזו, הכובשת, והנה גם עכשיו בחולצה המכופתרת אינה מעוררת דבר, ולצד חווה נראתה תמיד משהו, ערך מוסף, שיערה יכול היה לפרוח פתע ואישוניה לגדול ולעתים נמלאו שפתיה אודם רענן כזה שנשכה אותן בעצמה. שנים במחיצת חווה הניחה בנעוריה ותהיה יפה כמוה, מכווצת כמוה בתנועתה השובה, כי אחרי זה נגרה אחריה, ברחובות הלילה, והיו עושות מה שקראו לזה אז דברים משוגעים, להפשיל מכנסיים ולגלות את הישבן היתה שכרות מרגשת שחווה היתה מניחה אחריה מייד רגע שעשתה, ואילו היא לא יכלה לשכוח עוד ימים ארוכים, וזה היה סוד הקסם, רגע גדול של אחת ומשך גדול של אחרת, אם כל חי ואם המושבות מתפרעות, מתפרעות, מתפרעות עולה על שפתיה כשהיא חוצה את הכביש הסואן לעברה ואינה מבחינה שסואן, ובאמצעו עוצרת. לא תקרב עוד. הוא הגיע.
גבוה מכפי שזכרה אותו, חותר בין הכיסאות אליה, המכוניות צופרות והיא נסוגה חזרה אל קצה המדרכה. נהגים עושים לה תנועות אינפנטיליות אך היא תעמוד בזה, רגילה לכך כבר ואינה מתרגשת, מחמיא לה אפילו, להיות אינפנטילית, אך משום מה לא בא הדבר מהאנשים הנכונים. בעיני רבים, ודווקא בעיני אלה שבקשה את קירבתם היתה שקולה מדי, צפויה מדי, שנים עמדה ובחנה את חווה ללמוד את ההפתעה שבקיום הנשי ולא הצליחה, היד הרועדת כשהיא אוחזת את צוואר הבקבוק ולוגמת פנימה גסות גברית כמעט את הבירה וחווה היתה לוגמת לאט, כמו מתחשבת, ידעה שאמה רצתה ללמוד ולא עולה בידה.
חותר בין הכיסאות גלים לשבת ליד חווה, גופו מופנה אליה ומכופף את ראשו כלפיה וידיו אוחזות באצבעותיה פסוקות על השולחן ואינן נעות, נושק ללחייה תחת מעטפת הצל, והיא אינה משה, רק ניעת ראש קלה קדימה ואחורה מכילה את כל התנצלויותיו, כמה הוא מתכוון אליה, והיא מניחה הכל מאחריה מעיל מאחרי הכסא, בטוחה כל כך להחליף שילובים של רגל ברגל, והוא יגלה סבלנות כלפי כל ניע שלה, כי כך היתה סקרנותו כלפיה עוד בטרם חברו, עוד כשהיה שלה והיתה חווה באה אליה חברה פצועה לספר פגיעות אחרונות, והיו יושבים על הספה, ולחווה כורסת הבד שהתפתלה עליה חתול ובעיניה נקוות הדמעות שלא זלגו מעולם ותמיד על סף, נכונה לפרץ ואינה פורצת כראוי לשחקנית מוכשרת, בתוכה אצורים כל היסודות לדרמה טובה, אך לא תהפוך אותם למלודרמה, לא תתפתה לשחרר הכל, שומרת לעצמה מרחב אחרון של דריסת רגל, ובכל זאת תעורר אותם רגשות של חיבה עוטפת, כי גם ממקום מושבו אז, כשידו היתה מונחת על אמה, גופו היה נתון לחווה, ואט אט, הפכה היד על הכתף קפואה ויבשה כמו לא קורצה מגוף קורצה מאבן, כי המקום החי, המרטיב, עבר אל אישוניו נעוצים בשיער הקצוץ לחווה, מבליט תווי פנים מחודדים עד דק, עד חוט, מעשה מחט היתה חווה, עבודת יד, לא פס הייצור של אמה, על זרועותיה הרחבות מדי והמותניים המקיפות רחובות שלמים. ושם היו יושבים שלושתם, לפחות אחת לשבוע, וחווה היתה מגיעה רק כאשר היה גם הוא שם, והיום היא יודעת היה מחושב, אך גם אז ידעה – היה מחושב, ונתנה למחושב לקרות עליה ועל ראשה המדובלל. ובימים שהיה בחדר אחר, יושב וכותב את עבודותיו, קראה לו שישב עימם, סטודנט למתמטיקה צריך שיפגוש סתירות כדי שיוכל ליישבן, והיא וחווה היו סתירה נפלאה ביותר, והיה רץ, במכנסיו הדהויים, ומתיישב בין שתיהן, שומע גברים שזרקו וגברים שדפקו וגברים ששרקו וגברים שירקו, ולו היה הכוח האחד, המשוך מן הצוואר ומעלה, משום שלא עשה את כל אלה, וקראה לו לפני חווה משום שרצתה להתהדר במה שלחווה לא היה מעולם לא יהיה לעולם היא הניחה, אלא ברגעים כאלה, כשהיו שלושתם, יכלה לחוש שיש לחווה גם מזה, משום שכבשה אותו בבדידותה, משום שהלכה שבי אחרי קסמים. ואחר כך היו מתיישבים צהריים במרפסת השמש, וחווה בלעה שתי קמיצות רעב מטורף והכריזה על שובע, ואמה היתה אוכלת הכל בלי חשבון, ואחר כך היתה חווה שולחת חכת מזלג אל כל הקערות, מעלה מתוכם פיתיונות קטנים של תותים ושל חסה אל הפה המנקר בניקיון כמו מעולם לא טעמה, כי היתה לה היכולת הזו המופלאה לעשות מעשה ולמחוק עכבות בו ברגע, דברים שאכלה לא ניכרו בגופה הדק, גברים שטרפה לא הותירו צלקות ממושכות, כובעים שעטתה לא הותירו סימנים על הראש הקצוץ, ניזונה לא ניזונה, ואצל אמה היה הכל שוקע מן המותניים והלאה, ובכל זאת היה לשתיהן הצחוק המטורף האווילי על מה שידעו רק שתיהן מנעורים, פעם היה לזה תוכן ומאז נותר רק הצחוק, מתמלא כל עת תכנים חדשים נמוגים בו ברגע והוא ניסה לנחש, חווה מכסה בידה על הפרץ הזה וכל הצחוק ניכר בעיניה דומעות על סף, ואילו אצל אמה הצחוק מתגלגל סוס רוקע, ואחר כך נבוכה מהגילוי הגס של הקול, והוא יושב ביניהן ובוחר לו אחת.
אחר כך, כששכב עמה, לא ידעה עם מי שוכב, נוגע בה כמו שנוגעים ברזות, חשבה, וניסתה לצמצם את קולה לציוץ של חווה, לומדת ממנה בצהרים תנועות שלה ועושה אותן בלילה, אותם רגעים מלאה בה הרוח וניפחה אותה מכל הכיוונים, בחשכה יכלה להיות קו אחד, דק, של נייר, נקרע ומתפרק, שקית מתנפחת ממה שעשה לה, על מה חשב כשהתבונן בה מתך העלטה, מה הן הידיים האלה שעוברות על גופה, את מי ליטפו, אבל אחר כך שנאה את עצמה כמו שלא שנאה מעולם, על שום מה מתקפלת כאילו אין לה גוף, ואיך מצליחה להחביא את כל הניירות שמפזרת מדי בוקר על שולחן האוכל, תשלום של חשבונות, כל הלכלוך היה שם, כל הדברים התפלים, פירורים שלא הצליחה לאסוף מן השולחן בתום אורחת הבוקר, ואחר כך אל העבודה, המסמכים אל תוך הקלסרים של משרד עורכי הדין ערמוני ושות' מתגרים בה, בישבנה הגדל, ליידי לייזי קוראים לה, ליידי לייזי, היא מזיעה, טלפונים מנדנדים לה והיא מעבירה אותם עצבנית, ארוחת צהריים היא תשוקה אדירה נדחית כל הזמן משום התכיפות והתכיפות היא אינסופית, הכל תכוף, שיחות הטלפון, אנשים בלתי מושגים שיש להשיג בו ברגע, מסמכים שיש להעביר לשליחים מופיעים בשניה ונעלמים באחרת, ושתי מזכירות נוספות משני העברים משוות כל העת את צורתן, אחת הרה ואחת מתכוננת, לומדת מן השניה סודות שינה ואכילה ועם הזמן כל חלומות העולם שהיו בה מתנקזים אל חווה, ובזה היתה מנופפת לאהוד כאילו שלה, כל כך רצתה, כל כך רצתה להיות אחרת, חולמת ביום ועושה בלילה ובמקום זה היתה חולמת בלילה ועושה ביום. וחווה התעוררה לחיים בין תשע בערב ועד חמש לפנות בוקר, ושעות הצהריים שהקדישה להם היו רק קצה ציפורן של התעוררות, ובכל זאת מעוררת מספיק בשביל אהוד כדי לטלטל אותו עד אפר, כדי להשכיבו על השטיח ולהפוך אותו חסר אונים, נתון למרותה האחת, המתמדת, שאמה היתה שם אף היא כל השנים וצריך גם הוא שיטעם קצת, אחרת לא ידע איך קוראים לה באמת, מה התמיהה אם כך שהיא תמהה עכשיו כשרואה אותם יחד, ומה מקורה השרוף כל כך של הפגיעה, משום שכשקשרה אותו אליה ידעה שלא תוכל להתיר, ובכל זאת קשרה, ובכל זאת זעמה כל כך וזעמה היה מטורף, על אף שצחקה מאד אותו יום כשחווה, בשלווה ובבטיחות מצצה מן המזלג את הדייג הזעיר של קערות התותים והחסה, כפי שעשתה מדי צהריים של שבת, ואחר כך עברה עם המזלג הזה, משוך ברעל שלה, וגרדה את זרועותיו החשופות של אהוד, תחילה רק לאורך הידיים החשופות ואחר כך אל החזה, ירדה אל הבטן, אהוד צוחק ומסרב ומתקרב אליה עוד, מפנה אליה את גופו, חווה סוגרת בידה את הצחוק המכשף ואמה מתבוננת בשתיקה מבוהלת, סתומה, פולטת קולות סוס איומים, גאיות של צחוק ואימה, כשזו ממששת אותו עם המזלג, ואחר כך קם, ורץ אל הסלון, וחווה אחריו, מתנפלת מאחוריו, והוא נופל על בטנו והיא דוקרת בישבן של מכנסיים קצרים, והוא גונח, והיא רוכבת עליו נמלה על פיל והוא גונח, מותח את צווארו ומרפה, ואמה מציצה מן הסף במעשה הילדים ואחר סוגרת את הדלת ומחכה במרפסת שיעבור, מה יעבור, יעבור מה שהתחיל בזה הרגע חד וברור כל כך, יושבת ומחכה עד ערב, שייגמר, המשכב הראשון שלאחריו תמצא עצמה מעבר שני של הרחוב, עומדת וצופה בהם כשהוא, גם שם, בתוך ההמון הממלמל, מבקש אותה ילד, והיא בנידת ראש קטנה, בלתי מורגשת, שרק אמה יודעת כמה היא גדולה, יודעת שהוא שלה, יודעת שתמיד יהיה שלה.
ובכל זאת חוצה את הכביש לעברם, כמו נדחפת מגבה, משהו מושך אותה לעמוד, גם עכשיו, מולם, ולדרוש את מה שלא יודעת.
כשקרה אז מה שקרה אז לא התנצלו, הדבר היה גדול מכדי שיתנצלו, התנצלות היתה דבר בלתי אפשרי, וכשעמדה אחר כך בגבה בגפה בדירה הריקה מחצית וקשקשה לעצמה את הביצה, חשבה שאם תבוא התנצלות כזו עכשיו מצדם, תיסוב כלפיהם ותטיח את הביצה בפניהם, שתי ביצים, ביצה לכל אחד, הכעס היה בה רחב ולבן ואישוני העיניים היו חלמונים של שטן.
בתקופה ראשונה לפרידה הרבתה לראות סרטי אימה ולהפחיד את עצמה, נועצת אצבעות בריפוד התכלכל הפך כל הגוף פחד. אנשים הופכים את עורם ומגלים את המגל מתוך גלימתם, זחלים הגדלים לממדי ענק וטורפים עיר שלמה על בניניה, מכוניות דוהרות ללא נהג אל עבר רגליים תמות חוצות דרכים, האימה היתה בחוץ ובכל מקום שדרכה בו. אהוד ניתק ממנה וכמוהו ניתק ממנה העולם, נסוג אחורה צעדים איטיים, מהוססים, וככל שאהוד לא היה יותר כן ראתה יותר איך העיר מבקשת צמדים, ובכל מקום, כמו לא תוכננה לפרט, ספסלים בחוץ או באוטובוס, בתי קפה נעדרים שולחנות עם כסא אחד, כוסות היין נמכרות בזוגות ובשישיות, יוגורטים באים בצמדים ומיטות יחידות נושאות צבעי ילדות ומוליכות תמיד אל הזוגית, לכל היותר מבצעים של שניים פלוס אחד, זוג ופרט, שתי קופסאות של טונה והשלישית חינם, וכמוהן מטליות רצפה, ובאמת היתה גם אצלם שלישית חינם, ובאה וטרפה אותה בחיים כדי להמשיך בלעדיה, אך העיר לא תכתיב לה את מצב רוחה, ומה זה הכעס הזה שלה, על מה כועסת, הוליכה אותו לשם, ודאי שהוליכה, לא הותירה לו ברירה ממשית, הביאה בפניו את חווה מדי סוף שבוע, ציפור שיר נדירה ביופייה, משחררת לפניו שתעוף ואחר מבקשת להשיב לכלוב, לראות ולא לגעת, לרצות ולוותר, אנשים הם אינם ילדים היא חושבת עכשיו, אינה יכולה לעורר בהם תשוקה וברגע אחד שבו זיעתו ניגרת מן השעשוע המתוק הזה לקלוט הכל בידה הפרושה, כף ידה המלאה, הורודה, לקלוט הכל, לבלוע אצלה, היא אינה יכולה לנצל כך, טיפשי לחשוב שאפשר לנצל כך, טיפשי לחשוב שתצא מזה נקייה, והנה הם עכשיו מסתרגים זה בזה שני קיסוסים על גדר, והיא עם הלכלוך, הלבלוב הנושר, את האדמה שלי כתבה לה פעם חווה בברכת יום הולדת של נעורים משותפים לא יכלו להפריד, ועכשיו הברכה היא קללה, נדרסת מרגליה הקלילות של חווה, נרמסת אל עומק אדמתה שלה, כמו בור נתחבת פנימה ופנימה, ומה היא רוצה מהם עכשיו, כעבור שנה, מול שולחנם, עומדת, והם לוחשים זה לזה את השיחה, ואינם מבחינים בה, אבל משהו מצל על חווה יותר מכובעה הרחב, והיא נושאת ראשה איטי לראות את הצל. עומדת מולה, ידיה אוחזות הדוקות את מושב הכסא מלפניה, חיוכה הסתום נעוץ בפניה ואין לה שליטה עליו, כמו בסרטי האימה, ננעץ בה חיוך המרטש רגע לפני הנפת הגרזן, וחווה עם הצמרמורת לופתת את זרועו של אהוד נושא אף הוא עיניו ומחוויר, ומשניהם מסתנן שמה אל השפתיים ונהגה לאט, שואל ומהוסס ומסרב ומופתע ומאוים ותוהה ובהול ואף לא אחד מהם, היא מתיישבת, ואהוד מקרב מושבו אל חווה ומרחיק ממנה. דקות ארוכות של בחינה הדדית מבקשת להסתתר ברעשי הסביבה, בשיחות סמוכות ובתנועת המטוטלת של המלצרים, וכמה הכרחי שיהיה החוץ ברגעים כאלה וכמה בלתי אפשרי בלעדיו. ברגעים של נועם פושט איברים חושבת, ואין רבים כאלה, אך חוותה מהם מעט, משיכה של קש, ברגעים כאלה נמהלת הסביבה אל תוך חורי האוזניים ותהיה אשר תהיה היא נמזגת אל הנועם הזה של הגוף שאוהב ורוצה בשיחה, מטפחת ראש מלטפת, היא מחדדת את פניו של מי שממול ומקרבת אותו אליה. אבל יש הרגעים ההפוכים, כמו עכשיו, אז הסביבה היא אי שלם לברוח אליו, נשבר לאלף אלפי רסיסים, קווי המתאר הממוזגים של היושבים סביב מתבהרים לפתע, זוכים כל אחד לתוקפו המלא, וכמוהם הבדלים מזעריים בין שולחן אחד למשנהו, לבושם של המלצרים והבעות פניהם, כל האנושי נמצא פתאם מחוצה לה, והיא מתנחמת בזה, וככה עושה גם עכשיו, משום המבוכה, עוקבת שיערה האסוף עד שערה של מלצרית אחוזת עבודה, עוקבת ויכוח בין שתי נשים שאין בו איום ממשי, ערך קלורי של תפוח אדמה אחד, עם ובלי הרוטב של הפטריות, ופתע זה עולה מחווה, עולה ובא, השקר הזה, הגס, שכמוהו היא חושבת לא נברא מימיה, "כל כך נחמד לראות אותך". כל כך גס בעיניה השקר הזה עד שהיא מסוגלת לפרק את המילים להברות, ואם תצעק אותן היא חושבת, יתפוצץ הספל שבידיה, שגם אהוד, נבוך מן השקר, ותולה בזוגתו מבט שואל, מאיפה הביאה, שבכל ישיבתה ובכל הבעתה אומרת שלא.
חריצי המצח קובעו והעיניים חדלות מלמצמץ, האם בזה רצתה, באימתם, בישיבתם הקפוצה הדרוכה, המבקשת להיות נינוחה בעיניה, מאיפה התאווה החולה לראות שוב את אהוד חסר אונים אל מול התופעות, גופו מופנה אל חווה כמו אז, שחקנית שלא מומשה, שתאמר את המילים הנכונות, שתחווה את התנועות הנכונות, ממנה תבוא התשובה, אך היא כושלת, טובה לו רק ברגעי הביניים וברגעים של ממש, שבהם מוכרע הדין, מתקפלת אל עצמה וזוחלת אל המחילה, אוגרים ממחילה הם מציצים בה, אך היא לא תעשה דבר, ירצו יגרשו אותה, ואם לא – תיוותר שם ותקשיב לשיחות בטלות. במשך שנה היתה אחראית על תוכנית הבידור ומגיע לה עכשיו שיבדרו אותה, והם שניים והיא אחת, והם זוג והיא פרט, כל נתוני המציאות מצביעים בעדם וראוי לכן שיוכיחו, שיוכיחו לה מה שהעיר קורצת מכל הספסלים, מי יזכה לשמש הטובה ומי לרעה, ועל אף שהיא רותחת בפנים, הכל מבעבע, שיערה האסוף מכסה על סיר לחץ של גוף, והגומייה מתפקעת את כל השיער, היא איננה יפה במיוחד, אך אין זה מפריע יותר, כוחות חדשים שמצאה בעצמה עכשיו מגרגרים את האצבעות, המובס יושב מול פני המביס, אינו מבקש דין וחשבון, אינו מבקש דבר, גם אין הוא חושף מקומו של הפצע, כמה כוח יש בשיבה שותקת, שהרעש עוטף אותה מכל העברים, שוב הראש מתרומם אופן בלתי נשלט לחשוב שאולי אשליה כל זה. הם מחפשים, היא רואה, לאן יוליכו את החרפה, כל מקום שמביטים מסתיים בה, היא חושבת, וחרפה כזו לא היתה גם לפני שנה, כשאסף את דבריו ועזב כמו עוזב מכולת, קנה מה שצריך והלך, עמדה לפניו כל הזמן הזה ובקשה התנצלות, התנצלות על מה, על כך שהוא חי, ולא באה, עמדה בדרכו ובכל זאת הצליח להגיע אל הארון ולהסיר את בגדיו מן הקולבים, את הנוסחאות המתמטיות תחב לקלסר אפור וידע שימשיך ויפתור אותן שם, בשקט, עם זו שאהב, ואולי לא בשקט, אולי בסערה הזו שבקשה אותה לעצמה, ועכשיו, בישבו, נראה לה עלוב כל כך, נתלה על סולמות של אחרים, וודאי שחווה משתגעת ממנו, שאין הוא נותן לה דבר, שוב ראשה מתרומם ואולי שוב משלה את עצמה, אבל בחיוכו, משהו רקוב כל כך, אולי שיניו, ודאי לימדה אותו לעשן ולשתות, ניכר בשיניו, ושוב אצלה הניקיון הזה, כאילו אין לה דבר עם הדברים, כיצד ניכר באחרים תמיד מחיר תאוותיה שלה, תמיד קנאה בזה, וחיוכו המסגיר של אהוד, שאין הוא בנוי להכיל גאות ושפל של חווה, העייפות בשערותיו המלאות החלו להאפיר, כשהוא שואל אותה, כמו מתגרה "אז מה השתנה?".
"הכל" היא צוחקת, מאיפה פלחה התשובה הזו במהירות תער, חוד החנית, ישר אל ליבו הקפוץ גם כך, אולי הגזימה, תשובה אחת נוספת כזו ותמצא אותו על הרצפה, אלא שחווה מתעשתת מכוח הזמן שניתן לה לאסוף עצמה אל אותה חזות עמידה, בלתי נשברת, כשהיא מפתלת בקולה "באמת, מה?" סקרנות מכוערת שיש בה ביטול מכוער עוד יותר, אך היא לא תוותר עכשיו, במשחק הזה חובה לנצח, המערכה האחרונה.
"ספרו לי מה אצלכם" היא מתעלה
מביטים זה בזה צופני סוד, כאילו עולם ומלואו
"טוב" מותחת חווה את המילה "טוב מאד". חיוכו המושפל של אהוד מסגיר רוממות גדולה, אך היא תתבונן בחווה מבט מנקר לסמן לה שלא די לה תשובות כאלה יותר, לא עוד, וחווה לא תיכנע גם לזה "אני משחקת, אהוד מצא עבודה טובה".
"אה באמת" מתבוננת באהוד,עיניו מושפלות עדיין, חיוכו גדל שם ממדי ענק, בולע את כל המילים. על עניין המשחק של חווה תפסח במתכוון, לבטל אותה כמו שהיא בטלה אותה "בתור מתמטיקאי?" היא צוחקת את הספק, מעולם לא האמינה למעשיו, ניכר בקולה הבוז והיא שמחה על כך
"מחשבים" משיבה לה חווה, המילה מתנפחת בפיה, עולם גדול ועשיר ומלא הבטחות הונח על השולחן ואיך תחלץ מזה, סטירת לחי ממש.
"אבל אתה מתמטיקאי" היא פורצת, כמעט בכעס
"הסבה" משיבה לה חווה ומשלבת בו אצבעות, ואהוד משחרר צחוק ומחזק את השילוב.
החשבון מונח על השולחן והוא שולף את ארנקו דרך אגב ומניח את הכרטיס, כמו לא שלו, למד ממנה, את התנועות החיוניות, את הקסם שבדרך אגב, את הקלות הזו, המשחררת, והיא למדה ממנו מושגים זרים ומנפחת אותן כיאה לשחקנית, טוענת אותן משמעויות הרות גורל, הסבה, שונאת אותה על הסתגלותה, הסבה, אך עוד רגע יקומו וילכו ויאבדו לה, אולי לעולם, והיא רוצה לאחוז בהם עוד קצת, עוד מעט, לא תיתן להם ללכת עכשיו, יש לה הכוחות להיחלץ והיא חייבת, בשביל עצמה, בשביל שתוכל להמשיך "תקפצו אלי עכשיו, אני גרה ממול". נימתה יצאה מתחננת, מתחה ומתחה את החבל ובסופו של דבר נפלה, הסגירה עצמה, מה שהחל בכישלון של חווה הסתיים בכישלונה שלה, ולמה תמיד מפסידה היא, מהו אורך הרוח שלא סיגלה לעצמה, מהו החוק שדילגה עליו כשהם מתבוננים זה בזה לאשר את מסכנותה ומתוך הסכמה רווית רחמים מחליאים הם אומרים יחד ומבלי שתאמו מראש "נבוא"
וכבר רוצה שלא יבואו, אך הם באים, נשרכים אחריה שלובי ידיים, מדוע גם עכשיו הם צריכים להפגין את אהבתם ומצד שני מדוע מתרגשת מכך, היא צריכה להתאדש, לעמוד מול התעלסותם בידיים משולבות ובמבט על, השמיים יעניינו אותה יותר, מפגשי עננים ופריצתם יהיו לה ארוטיים יותר מהתעלסות עלובה זו שלהם, אך לא, היא דשה בזה, בינה לבין עצמה, יום ביום היא רואה אותם מתעלסים, יום ביום תחוש מיותרת כל כך אל מול מה שעושים שם בין החדרים היא משערת, אך לא מצאה בינתיים עזר שכנגד ואיך היא מובילה אותם לראות אותה עד חרפתה האחרונה, עד בדידותה המסמרת בוילונות הרקומים הבהירים שמבטיחים יום אחד את מה שרצתה להיות בפניהם היום. אולי מוקדם מדי היה לה לחצות את הכביש, מוקדם מדי להיות אחרת, אך אסור שתחשוב דברים כאלה, שהם מכשילים, כולה תתרכז עכשיו בניצחון ויבוא לה, מתחת לרצפות יופיע, במקום שלא צפתה.
חדר המדרגות של הבניין ברחוב סמולנסקין חשוך יותר היום, יכול היה להתחשב ולהפגין מאורו את הבקרים שהיא מכירה, בהיסוס היא פותחת את דלתה בפניהם והם נכנסים, סקרנותם אמיתית עכשיו, היא מבחינה בזה, כמוה רוצים לדעת אם הכל נותר בעינו. במטבח שלה כסא אחד ועציץ לימונית יחידי פורח על אדן החלון, והאחדים האלה מכים בה מכת תוף תחוש ברכה, היא חייבת לבלוע כדור, וכאלה מפוזרים אצלה בכל החדרים, כדורי שינה וכדורי הרגעה וכדורים משככים, אבל אין בכך שום דבר היא חושבת, גם לחווה היו כאלה, וודאי יש, וודאי בולעת יותר ממנה, משום שהיא בולעת אותם גם במקום לאכול.
אהוד הולך אל הכורסה בסלון ושוקע, כל גופו אומר שהוא רוצה ללכת, אבל חווה מסתובבת ובוחנת מרימה אגרטלים קטנים ועוברת על העיטורים
"תמיד היו לך הרבה קשקושים" היא אומרת חיבה אמיתית מעוררת בה בחילה.
"כן" היא מאשרת, רק שילכו.
עיניו שלאהוד עוקבות את הקשקושים רגע אחד אוחזות בהם ובשני נפרדות מהם לתמיד.
"זה מהבית, החיבה הזו ?" נועצת בה חווה את השאלה סכין, כל מה שרצתה לדעת ולא העזה לשאול, ומאיפה באה לה השאלה המטומטמת והעמידה המרתיחה הזו, כאילו זרה לה, כאילו לא ביקרה בביתה מעולם עודן נערות, לא הבחינה במאות הגלויות בעשרות השטיחונים והמפיות והכריות והסכו"ם ופסלוני החרסינה והשאריות במקרר, בבית הזה שלה בנעוריה, שלא היה בו מטר רבוע של מרחב אמיתי, עד כמה הרע הוא רע והאיבה היא איבה והכוח הוא כוח
"את יודעת היא משיבה לה בכעס, ואסור לה, אסור לה שתכעס אסור לה שתפסיד.
"תראה אהודי, מסכה" חווה מצביעה על הקיר והוא משחרר צחוק. אחד כך מסירה אותה מן הקיר, מצמידה אל פניה ביד אחת, ובשניה עושה תנועות מגונות, הו הו הו, מפגן של משחק עלוב, מאולץ, חסר, אך אהוד צוחק שבוי, כל מחווה שלה הוא צוחק, והיא לא תצחק יותר אם לא מצחיק לה.
"מאיפה זה" עיניה בוהקות עניין מאוס
"מאינדונזיה " מסננת
"היית באינדונזיה ?" הפליאה הזו. יכלה לדחוף אותה עכשיו מבעד לחלון הפתוח, כל כך הרבה אפשרויות בחוץ, למה בחרה בזו. אין היא משיבה לה, אך חווה דורשת, דורשת דורשת
"לא תשתו משהו ?" שאלה בשאלה
"אז קיבלת את זה היא מתעקשת, כל כולה במסכה הטיפשית הזו, משום מה תלתה את זה על הקיר בכלל, אין היא מרגישה כלפיה דבר, לפתח חטאת רובץ, רק אסונות.
"כן, קיבלתי את זה, תשתו משהו ?" דורשת, מבקשת להמשיך, הלאה, אל מקום מבטחים
"ממי ?" דורשת לא פחות, ההתנצחות לא תסתיים, לה תהיה המילה האחרונה, היא חשה, חשה, איך היא מובלת אל המטווח, בתחכום, בסקרנות חולה, בשמחה לאיד, חייבת להשיב
"את לא מכירה"
קריצת העין של חווה, והיא שונאת את זה עוד יותר, העליונות שיכולה להעביר אותה על דעתה, כאילו מאפשרת לה גם כן את השובבי הזדוני, את האהבות הסוערות, את החדווה המתוקה, אך כל זה משום שהיא יודעת שזה יסתיים באפרוריות כאובה, צורבת, מבטלת, שקריצת העין רק תהיה לה מסגרת חדה יותר, מבליטה יותר, של האין. "את לא מכירה, מהמשרד" מתעקשת.
"ערמוני ושות' ?" מצחקקת חווה
"ערמוני ושות'"
"את עדיין שם ?" פליאתה חולנית
"משלמים לי טוב מאד"
"ליידי לייזי ?" מזכירה לה חווה צחקוק כמו משתתף דברים שלא שכחה. לא היתה צריכה לספר לה את זה אז, נשק של עכשיו. האמנם היא רעה כל כך, לא זכרה אותה כך.
"ליידי לייזי" מאשרת. תלך אל המטבח, לא תשאל לרצונם, תתקין להם תה בספלים היפים ביותר שלה, מחשבה רבה הושקעה בקנייתם, עוגיות החמאה הרכות שהיא בוררת בקפידה בסופר יבלעו אל תוך קיבתם הסוררת, יסתמו את התנצחותם, ישיבו גבולות למקומם הטבעי וטוב שכך, יותר ויותר היא משוכנעת כי ניסיון פריצת הגבולות שלה היה מוקדם מדי, אין הוא מופרך, לא לא, רק מוקדם מדי, דברים כאלה יש לתכנן, שרטוטי מפות ומהלכים מחושבים לטווח ארוך, מלחמה היא מלחמה, לא דבר שמתייחסים אליו בקלות ראש, המארב צריך להיבנות מתוך התחשבות בכל הנתונים, ביקור האויב בשטח שלה עשוי להיות הרסני, היה עליה לתכנן זאת בקפידה כמו העוגיות שהיא אוכלת עכשיו בסתר, שלא תאכל שם, לפניהם, מפוררת בין אצבעותיה, צובטת בקצוות הלא סימטריים ומותירה שברים, אסור שתאכל יותר מחווה, שאז תהיה התבוסה מוחלטת, צורבת, היה עליה להסיר גם את המסכה מן הקיר טרם נכנסו, וכן תמונות שאינן משרתות, כמו תמונת הפריחה בחדר השינה, ודאי תעורר צחוק עז, לא תעמוד בזה, היא לא תעמוד בזה, עליה להסיר, להסיר אותה מייד, היא רצה, אל המסדרון, אל המסדרון, אבל חווה כבר שם, ניצבת בפתח, מתבוננת בה בחיוך מריר, יודעת את נקודות התורפה ותוקפת אותן אחת אחת, מתי תחדל.
"מה זה, את מציירת ?" מפנה אליה את חיוכה
"התחלתי לצייר" משיבה לה חתימה, טריקת דלת, לאט לאט היא מאבדת, אצבעותיה נשברות ממנה אחת אחת, הסיגריה מרקדת מהן ועומדת לנשור אל הרצפה
"זה פרחים ?" היא שואלת, כמו לא ברור לה כתמי הצבע באגרטל
"זה אבסטרקט"
"איזה יופי", היא צוהלת "אהוד בוא תראה איך היא מציירת"
"לא צריך"
"בוא תראה מה נהיה ממנה מאז שהלכת" היא צועקת לו, קורצת לה, או להפך, "אולי גם אני אפטר מימך ואגלה שאני לאונרדו דה וינצ'י" אוחזת בזרועה, סוגרת בכפה על צחוק הנחש, כל גופה מתפתל ממנו ונאחה מחדש.
אהוד נרדם על מושבו, או לפחות מפגין כך, מצחו שוקע אל תוך אצבעותיו אוחזות בו כשהמרפק שעון על המושב, נדמה מכאן כמו יושב בתוך אסונו, ומן הרקע קריאותיה הצוהלות של חווה, אך אהוד ממשיך ותובע את דממתו ואמה תמשיך אל המטבח, טרם סיימה, רעל עכברים היא צריכה, רעל עכברים אל תוך הספלים שלהם, אל תוך שלוותם מוצצת הדם בלחייה, דמה כולו ניקז אל לחייה התפוחות מתנפחות עוד ומתייבשות באחת לצעקת הפתע של חווה "אה", כמו ראתה נחש, ואמה רצה חזרה, אל המסדרון, אל המסדרון, אל חדר השינה.
כל הצנצנות פתוחות, כל הצנצנות הגבוהות המעוטרות פסטורלי שהיא אספה, אוסף הצנצנות פתוח ותוכנו מפוזר על מיטתה מעשה ידיה של חווה, כי זה מה שאהבה באמה, את הסודות, ולא יכלה להתאפק, מה שהיה של אמה היה גם שלה, אך מה ששלה לא היה מעולם של אמה. פתחה את את כולן ובחמישית נתקלה בשטרות.
"אה", קראה שוב אימה לוהטת, ."כמה מזומנים יש לך ?" לחייה בערו, שיערה סמר, תאוות הטורפת שבה אל אישוניה הכבויים עד עכשיו, האישונים ששיחקו בה, שירקו את הבוז, פתע ניצתו ממש
"כן אני אוספת" לופתת את הצנצנת מתוך חזה
"מה זה, למה יש לך כל כך הרבה מזומנים ?"
"את שואלת הרבה שאלות היום, לא תשיב לה. הנה הוא. הנה הניצחון, הנה הסרט האדום שלה והסרט הלבן של חווה, הנה היא כנועה בפניה, ילדה נזופת קנאה עכורה, והיא שונאת את קנאתה יותר מאשר שונאת את משחקיה, במבט הזה הנזוף של חווה, יש האשמה, כמו מונעת ממנה אמה את החיים, כמו לקחה ממנה דבר שהוא שלה, כמו נגנב ממנה. היא לא עומדת בזה, היא לא עומדת בזה, היא רוצה להסביר
"אני רוצה לקנות פסנתר נדיר. הבעלים זקן, הוא רוצה רק מזומן" על שום מה מצטדקת כל כך, שוב נפלה ברשתה, האמנם כוחה כה גדול עליה עדיין, על שום מה היא כנועה כל כך לעיניה הפגועות, השרוטות של חווה, על שום מה חייבת לפצות אותה באמת ובשקר, שזו אף פעם לא הרגישה צורך לפצות, לנחם, לא כל שכן להתנצל, מעולם לא
"את יודעת לנגן ?"
"התחלתי ללמוד"
מבטה הקר של חווה, הפגוע "אומנית נהיית לי".
שבה אל הסלון וזו אל המטבח, לא, עדיף לעבור בחדר השינה ולסגור את הדלת על מפתח, היא מסוגלת לכל חווה, היא מסוגלת לכל, משחק לא משחק עליה להגן על העתיד, העבר נלקח ממנה, עליה להגן על העתיד, המפתח בכיסה, המגש בידיה ושב הביטחון לפניה, אלפי נקודות תורפה שלה נפלו אל מול אחת גדולה של חווה, הניצחון ברור, על שום מה פחדה, כזאת היא חווה, מפזרת קסמים טחנת רוח ונשברת בבת אחת לפניה, גם עכשיו, יושבים שניהם, שתי כורסאות שהמשענים מפרידים ביניהם, ראשם שמוט, צווארם נבול, ידיהם נוגעות רפות זו בזו. והיא בטוחה כל כך על כיסא ממולם מאלצה לשבת זקוף, המגש על השולחן, קופסת העוגיות נפתחת, אולי תאכל אחת. רומסת לאט, התאבון בה ומהם והלאה, שעון הקיר מתנת ערמוני ושות' מתקתק עצבנות טהורה, כל המסכות הוסרו, נשרו אולי בעל כרחם, חרבות שבו אל נדנן, מתבוננת בהם, נבולים כל כך, תריסים סגורים מיטיבים עמה ומשחירים אותם, בובות מכניות שהקפיץ רפה, חסרי רוח, חסרי חיים, האם בזה רצתה, האם בניצחון כזה רצתה, האם חשבה שיש ניצחון אחר, מה היא אוהבת יותר, להיות מביסה או מובסת, מהי ארץ המולדת, מהי אם המושבות, איזו קרקע היא, מביסה או מובסת, מנצחת או מפסידה
,תשתו משהו" מציעה רוחב לב נפתח "זה תה צמחים"
בתנועה רפה, מכנית, מערבבת חווה את הסוכר בתה הבהיר, עיניה כבויות והדמעות מהן והלאה, כמו לא שלה, בובה יפה, מתה, שעיניה עצומות, היא רואה אותה עכשיו, עלובה כל כך ובלתי ניתנת לאדישות, אך אין היא צריכה ללחוץ, יבוא ממנה, ברגעים שכאלה, על אף הכל, יודעת לבקש, הדמעות ניגרו תמיד ועתה הן זולגות, בלתי נשלטות לה, עכשיו היא הרוח מן המפרשים, יוצאת לאט, כמו המילים, חסרות חיים אצלה תמיד כשמספרות על החיים, וכזה קורה מעט מאד, אך לזה חיכתה תמיד, והיתה מוכנה לחכות לכן רגעים ושנים, אין עונג גדול יותר מלצפות מסכה שנושרת, איפור שהוסר, מסך שיורד, תמיד הצביטה הזו, החסרת הפעימה כמעט במחיר של חיים, אין אושר גדול יותר מזה המהול במרירות, שוקולד מריר טעים לה יותר בסופו של דבר מעוגיות החמאה האלה שוכבות בקופסה שבלולים שהוצאו מן הים, מה יקרה עכשיו, מתמקמת על כסאה, זוקפת את ראשה, לא תבוא אשליה עוד, עכשיו החיים, עכשיו החיים היא חושבת כשזו אומרת לה, חסרת קול כמעט "אנחנו בצרות"
תורה לערבב, אין היא זוכרת אפילו כמה סוכר אוהבת, כל תה יהיה טעים לה, תסיים לערבב ותתבונן בה כדי שתוכל להמשיך.
"לקחנו הלוואה שאנחנו לא עומדים בה, אהוד לא מוצא עבודה, גם אני בקושי עובדת, אנחנו לא מצליחים להחזיק את עצמנו". אהוד נשאר שעון על כפו, כמו לא שלו כל זה.
סוגרת את העוגיות, אם לא אוכלים שלא יתייבשו.
"ואני בהריון מתקדם"
הכפית מתערבבת שוב בכוס, הרחק הרחק ממנה, המחשבות הרחק ממנה, מהי עכשיו, גבב ריק,עיניים עצומות, לא יכול להיות, מה לא יכול להיות, יכול מאד להיות ובכל זאת לא יכול
"צריך לקנות מיטה לתינוק, עגלה לתינוק, צריך לחיות" ממשיכה היא עקשנות חלושה, מסיטה אל אהוד נושך את שפתיו ושותק
"לא רואים עלייך" היא פורצת, כעס איום, מתי תלמד לפוגג אותו בין המילים, "לא רואים עליך בכלל", ומה הוא שותק, שלו כל זה, מעשה שלו, משפיל מבטו ילד ששבר חלון. חווה פותחת לאט את כפתורי החולצה וחולצת בטן מחצאית גומי, גבעה קטנה, עגולה, לבנה, תפוחה מעט, כזו שיש לה בימים טובים יותר, כשמרזה, זה ההריון של חווה, ידה הזעירה מלטפת את מה שיש שם ובוכה "זה נורא, נורא"
החלון הגדול מאחריהם, לא נושב ממנו דבר ולמה שינשוב כשהגיפה תריסים, טיפשי היה להגיף אותם, לסגור עצמה כך מולם, צרתם הולכת ונוגסת מכל הדירה, התקרה יורדת עליהם, החשכה גדלה, הערב קרב צעדי ענק, נשמע במדרגות, צרתם מונחת על השולחן, בתוך העוגיות ובקופסאות הסיגריות בין אחת לאחרת, היא חולצת אחת לשאוב ממנה כוח, מדליקה לעצמה מחשבה, אבל הכעס הזה, הכעס הזה לא מרפה, משתלט על שיניה ועל לשונה, פניה חמורות, נמלאות טינה כשהיא נוזפת "מה אתם רוצים ממני"
חווה מושכת בכתפיה ילדה קטנה אבודה, ממלמלת "לא יודעת. שום דבר", מתבטלת, האמנם לא רוצים, האמנם לא יודעת, במרחק צעדים מהם נמצא חדר השינה והמפתח אצלה בכיס הסינר נותר על גופה משום מה, הכלים בכיור, ובתוך חדר השינה צנצנות רבות, מעוטרות פסטורלי, בנלי אולי אבל זה מה שאוהבת, אין לה בעיה עם בנלי, לא חשה צורך להתנצל יותר, ובאחת מהן חבוי כל אושרה של חווה, כל עולמה תלוי שם, מה שהופך אותה גוזל כשאין ובז כשיש, עיניה נוצצות תמיד ערפל של רוח, יכולות להינעץ ולהתחדד אל מול זה פתע כשהיא רואה את זה, עוף טורף, תתפתל סביב זה נחש, תסמם את הסביבה בלחשי דלות, כל עולמה מתנקז לשם, כל מה שיודעת, עגלה, היא צריכה, עגלה לתינוק, הקלשון הונח תחת השולחן ועכשיו היא צריכה עגלה לתינוק.
כמו חוטים לא נראים משיאים את אמה מן הכסא, מכתפיה, ועכשיו נכרכו סביב הטבור, הם מושכים אותה, מושכים אותה אל המסדרון, אל החדר, תפתח את הדלת, לחשה של חווה מהדהד בה מילים שלא נאמרו בחוץ אמנם, אך היא שומעת אותן, שומעת אותן במקום העמוק ביותר של האוזן, שומעת אותן כשפותחת את הדלת, לכי, לכי, כמו שהיתה שולחת אותה לגנוב מהעץ של השכנים בנעוריה, לכי, אל הצנצנת, פתחי, כמו שקטפה לה את הלימונים, קחי את השטרות המאוגדות בגומייה הפשוטה, המרושלת, כל מה שאספת, כל התשעת אלפים שאספת, תני לה, תני לה, היא צריכה, היא צריכה את זה יותר מימך, היא צריכה את זה יותר משהיית צריכה את זה אי פעם, קחי ולכי אליה, קחי ולכי אליה, כמו שעשית תמיד, כמו שתעשי תמיד, בובה ממוכנת היא שבה אל הסלון, עומדת לפניהם, מושיטה את היד לפני חווה, כמו לא שלה היד, מושיטה אל חווה היא חשה איך ברגעים כאלה, דווקא ברגעים כאלה שהם בלתי אפשריים, למדה ממנה דבר, את התנועות הקסומות, המתנערות מעצמן, תנועות ה'לא שלי' שנשבתה בהן.
"קחי" שולחת לה נימה יבשה את השטרות.
שניהם זוקפים כלפיה, חווה פוקחת עיניה ותולה אותן פה פעור "הו לא" היא מתנערת, אהוד משמיע הד נהימה מטופש אחריה, מושך בכתפיו ונסוג אל המשענת.
"קחי" היא דורשת
"לא, מה פתאם" ממשיכה לנער את ראשה המחודד, אהוד ממשיך ונוהם את הסתימות הזו, היא לא יכולה יותר, היא לא יכולה, שייקחו וילכו, רוצה שילכו, שיניחו לה "קחי כבר", היא צועקת
"את בטוחה ?", קולה של חווה שב אליה, היא חשה, קולה שב, והורוד הרך ללחיים כשהיא מתרוממת, כי אמה אינה משיבה, סוגרת שמורות רוטטות כל הכעס בהן, מכווצת את פניה
"אנחנו נחזיר" היא ממלמלת , "נכון אהוד ?" היא ממלמלת "יש לו ראיון עבודה מחרתיים"
"עכשיו לכו". עדיין עצומה, ברגע שתפקח תיפלט האש מהן, האש תיפלט
"עכשיו לכו" היא מתיישבת שוב את כל כובדה, ראשה בידיה, לחייה בוערות נשיקת פרפר של חווה, מלטפת, נשיקה מרחפת של חווה, "אנחנו נחזיר לך, אנחנו נחזיר לך, את לא יודעת מה זה בשבילנו, את לא יודעת"
צעדי האיילה שלה והצל שלו, דלת נפתחת ונטרקת טריקה לא מכוונת, ירידתם במדרגות, קולה של חווה הזוהר מחדש, מחיאות הכפיים, מכת תוף ברכה הימנית. מערכה ראשונה היתה נעוריהן, שניה היתה המפגש עם אהוד, שלישית המפגש המשולש, רביעית הנטישה, זו החמישית, חמישית ואחרונה, טרגדיה שיקספירית, מה היא רותחת כל כך, רצתה לשים לזה קץ, רצתה לשים לזה קץ, תוכל להמשיך עכשיו, הושלמה התוכנית, תוכל לחיות עכשיו.
כוחות שאין לה היא מדדה אל חדר השינה, ראשה צונח על הכרית הרחבה, משפטים שנאמרו מתערבבים בה, גבב שלם של מילים, צחוק ההסבה של חווה, דממתו הסתומה, קולה שלה, הזר, נמלא הד, כמו ממרחק שומעת את עצמה, ואילו את חווה שומעת מקרוב, כל כך מקרוב, כאילו קולה שלה, מצלצל ועולה לגבהיי חיים לא היו לה ורפיון מוות לא היה לה, אנחנו נחזיר לך, אנחנו נחזיר לך, היו נערות צהריים כשלבשה את החצאית האדומה, וחווה חמדה את זה מרגע שראתה, הן רצו בשדה, באחורי הבית, חווה לבשה מכנסיים קצרים וגופיה ואמה לבשה חצאית אדומה וחולצה רקומה של אימה, ובכל זאת היתה חווה יפה יותר, יפה יותר מכדי שתוכל לסרב לה, יפה יותר מכדי שתאמר לה לא, די, די, מספיק, כשזו משכה ממנה את החצאית ומדדה על עצמה, פיזרה שיער היה אז ארוך ורקדה בחצאית גדולה מעט על מידותיה הוסיף לזה חן, כי עליה נסגרה במאמץ, קול קרא לחווה מאחרי הבית, והיא רצה, עם החצאית, מותירה את אמה בתחתוניה מאחרי שיח, תחתונים של כותנה לבנה, תינוקית מעט, ישבה בשדה, בין החרקים, וזו רצה אל הקול הקורא, אולי אימה מן העבר השני, היתה אז דממה של אמה, דממה של עלבון והלם ועצבות שסגרה על הכל, על כל הרצונות כשזו רצה אל הקול וצועקת מגבה, "אל תדאגי, אני אחזיר לך אותה תכף", מותירה אותה לשבת בשדה, לחכות בתחתוניה לתכף, תכף, עד ערב.
מתוך קובץ הסיפורים "עסקי תיווך", הוצאת כתר
אהבתי את הסיפור עוד כשקראתיו בספר.
אסתי, תודה רבה
עינת, סיימתי לקרוא בימים האחרונים את מרכזי בעלי המלאכה. אני חושבת שזו יצירה גדולה, ושאת סופרת נדירה.
זה ספר מרתק, מסקרן ונוגע מאוד, אבל מעבר לכך בעיני זה גם סיכום מדויק ונוקב של עידן פשיטת הרגל האידיאולוגית/האמנותית/הציונית.
הצטערתי בשבילך שיעקב שבתאי לא יכול היה לקרוא, כי זה נראה כמו ההמשך הטבעי המתבקש של זיכרון דברים (גם ההתפתחות הצורנית, וגם התוכנית).
שיא הספר בעיני זה שיעור הילדים באולם ההכרזה, קראתי אותו בקול לחבר שלי, אנחנו צחקנו עד דמעות. דווקא האתנחתא הקומית היוותה בעיני את המראה הכי אותנטית למקומה של הציונות בחיינו.
תודה לך, דנה.
הי דנה, תודה, זה מרגש מאד. במצבים כאלה איני יודעת כל כך מה להגיד חוץ מזה. מוחי נסתם. אז אני פשוט שוב מאד מודה לך, קשה לי לתאר לך כמה זה משמח לי לפגוש אדם חדש שמעשה שלי היה משמעותי לו. ואני שמחה על הדברים שכתבת. והייתי בהדרכת ילדים בבית ההכרזה. ממליצה גם לך. אולי, ב"לייב", זה יהיה לך מצחיק אפילו יותר. עינת
קשה לקרוא את הטקסט. אולי כדאי היה לרווח בין הפסקאות. וכבר הביאו לכדי שלמות את הכתיבה הזו בתחילת המאה הקודמת , הדחוסה וכן הלאה. ואולי לא הבנתי. אך כמובן שניכר כשרונך.
אני כל מאמינה בתחום של אבזירי מין אשר עושר לכל הזוגות – זה לא סתם!
http://pina1.sensualwriter.com
אביזרי מין זה מדהים
http://avizri-m.fav.co.il
http://pima.blog.com