בננות - בלוגים / / זביגנייב הרברט
צרת רבים
  • עינת יקיר

    ילידת 77, חיפה. זוכת תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת 2000. ספר ביכורים, "עסקי תיווך", יצא ב-2002; ספר ילדים (תרגום מרוסית), "זבובה זמזומובה", יצא ב-2006; רומן, "מרכז בעלי מלאכה", יצא ב-2007. עורכת בהוצאת מפה. מנחה סדנאות כתיבה. כותבת רשימות ספרות ל"TIMEOUT" תל אביב  

זביגנייב הרברט

אל כתיבתו המסאית של המשורר זביגנייב הרברט (1924-1998), התוודע הקורא העברי לראשונה בספר "ברברי בגן" (כרמל, 2004), שם סקר הרברט כמהגר פולני את אמנות צרפת ואיטליה בימי מסך הברזל והמלחמה הקרה. "טבע דומם עם רסן", ספר המסות השני של הרברט שראה אור לאחרונה בעברית, מוקדש כולו להולנד של המאה ה-17. "סקיצות", החטיבה הראשונה שבו, עוסקת בהיבטים שונים של הציור ההולנדי, על תור הזהב שלו ועל צייריו הגלויים והחבויים; החטיבה השנייה, "האפוקריפים ההולנדיים" (שראתה אור כספרון בסדרת קלאסי-כיס של עם עובד, 1997), עוסקת במיני "קיומים אחרים" בתוך אותה תרבות: מאנשי ממשל ועד ימאים, מסוחר בדים ועד ענק ההופך את גופו המגודל למופע. שתי החטיבות הללו, הבאות בזו אחר זו, מעמידות תמונה עשירה ומרובדת של חברה ותרבות, "קיום אור" ו"קיום צל" המרכיבים יחדיו את מה שלדברי המתרגם דוד וינפלד, נדמה היה שהרברט ראה בו "מודל חיובי בהיסטוריה".

קיום האור של החטיבה האחת וקיום הצל של החטיבה השנייה איננו מובהק. להפך – במעשה הכתיבה שלו חותר הרברט לטשטש את התחומים. מצד אחד – הוא חותר למתן את הפאתוס והדרמה הכרוכים בקיבוע דפוס/זיכרון של תמונה. זאת הוא עושה באמצעות מבע מאופק, יבש לכאורה ומפורט עד דק, ובעיקר – באמצעות פירוק הקיבעון המאדיר לגורמים. במקום שהרברט עובר בו, הוא מותיר אחריו שובל מסמרים וברגים וקרעי בד, הממשיכים להתגולל על רצפת התודעה שעה שהוא נעלם מן האופק, והם יהיו נלווים עכשיו תמיד. "לא תהיה בסיפור הזה אש המאכלת עיר גדולה על גדות נהר", הוא כותב למשל בפתיחה למסה המאלפת "הריח המר של הצבעונים", המגוללת את סיפור עלייתו ונפילתו של פרח הצבעוני בהולנד של המאה ה-17, שהפך בן לילה לסנסציה חושית-אקונומית, רושש את האוכלוסייה והטריף את עולמה. "גם לא טבח של חסרי מגן, אף לא מישור רחב ידיים שבו פוגשים פרשים מזוינים בפרשים מזוינים, כדי שבערוב היום, אחרי קרב קטלני, יתברר מי משני המצביאים ראוי למקום צנוע בהיסטוריה, […] הדרמה שלנו צנועה, דלת פאתוס, רחוקה מנחלי הדם המפורסמים בדברי הימים. מפני שהכל התחיל, באורח חף מעוון, מצמח, מפרח, מצבעוני אשר – מה קשה לדמיין את הדבר – שחרר תאוות קיבוציות בלתי מרוסנות".

מנגד, בתנועה הפוכה, במקומות דלי/נטולי זיכרון ועדות, שואף הרברט להשיב את אובדנם במעשה הכתיבה, להאיר את הצל המרחף עליהם או מכסה אותם כליל: "קורנליס טרוסט – סוחר בדים, גיבור שאין ההיסטוריה יודעת על אודותיו – שוכב על ערש דווי. אין זו אמת כי טרם מותנו נגלים לנו החיים בשלמותם. הסיכום הגדול של הקיום הוא המצאה של משוררים. לאמיתו של דבר, שוקעים הננו בתוהו", קובע הרברט במסתו "סוף דבר" המופיעה ב"אפוקריפים ההולנדיים". קביעה זו מלווה כמובן בטון אירוני דק, שכן הרברט משתמש כאן ב"זהותו הכפולה" כמסאי וכמשורר, ומתוך זהות כפולה זו, מתוך פנים-חוץ זה, הוא נוטל על עצמו להביא בפנינו דווקא את "הסיכום הגדול של הקיום" של אותו סוחר בדים. כך, אותה "המצאה של משוררים", היא-היא שמחייה את קורנליס טרוסט, היא שמעניקה לו הילה אחרונה על סף השקיעה בתוהו, רגע לפני שיילקח אל מה שהרברט מכנה "עולמות שאין הדמיון משיגם".

אט-אט, בחוכמה מצמררת, מושחזת, מעמיקה, הופך הספר הזה למשחק מרתק במושג ההילה. האאורה שאבדה, זו שולטר בנימין דן בה במסתו שנכתבה ערב מלחמת העולם השנייה, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", האאורה שאבדה לעולם, הופכת אצל הרברט כלי משחק עיקרי, ומשחק – אין פירושו קלות דעת, אלא מימוש הכזב המדומיין שבמושג באופן הגמיש והמקורי ביותר, הן ככוח מפרק והן ככוח ממציא – והרברט עושה את שניהם.

הרברט, יליד לבוב, שחוויות מלחמת העולם השנייה עיצבו את עולמו, מציב בפניו אתגר כפול ובו-זמני של פירוק ההילה והרכבתה כהמצאה. דרך הפירוק עוברת במחוזות חריפים, לפרקים אכזריים ממש, ואלה מתגלים לא רק כמרתקים, אלא גם כיבשות שוממות שנדמה שננטשו לעולם. "השתדלנו להסתכל על ציירי הולנד במאה ה-17 מהצד הבנלי, הלא מרשים, מנקודת הראות של הטורים 'חובה ו'זכות', כלומר הפנקסנות האפורה. עדיף הדבר והגון יותר מאשר פאתוס ואנחות סנטימנטאליות שעליהם מתענגים מחברי ה-vies romance'es הכתובים בשביל לבבות רגשניים", מסכם הרברט את מסתו "מחיר האמנות", לאחר שגולל לפרטים את אינפלציית הציירים, את טווח מחיריהן השונים של יצירות האמנות ואת המחיר ששילמו על כך אמנים, בעלי מלאכה ושרלטנים באותה תקופה. ובבואו לסקור את יצירת האמנות "טבע דומם עם רסן", שהוא הולך אחריה שבי, בוחר הרברט לפני הכל לגולל את פרשת חייו האיומה והסרקסטית של טורנטיוס. וגם כשמתפנה כבר "לתאר" את ציורו זה של טורנטיוס, הוא זוכר כל העת את המגבלה הנושפת בעורף: "התיאור הספרותי משול להזזה מייגעת של רהיטים כבדים, והוא מתפתח לאט בזמן, בעוד החיזיון הציורי הינו פתאומי וניתן כמו נוף שרואים באור ברק", הוא כותב.

ההילה אצל הרברט מתפרקת שוב ושוב. כתוצר עקיף של אדם שידע וחווה את תוצאותיה האיומות של המלחמה; כמאמץ מורכב וסבוך למפגש בין ספרות לאמנות, שיש בו יותר רדיפה וצליעה ממימוש; ומנגד – כמימוש עיקש של החומר שגלה מכאן, בין אם הוא צבע ובד ב"סקיצות" או שלדים על נגזרותיהם ב"אפוקריפים ההולנדיים". אך הרברט, חכם מכדי להתמסר באופן מוחלט, זוכר תמיד כי בצליעה, ברווח הזה של הפיגור המתמיד, בגלות החומר, נפתח מרחב חדש גם לכזב המופלא של ההמצאה, ללידתו של הדמיון: הקש באצבע בקיר – / מקוביות האלון / תקפוץ / קוקייה // תחולל עץ / אחד ועוד אחד / עד שיקום / יער // שרוק שריקה קלה / וירוץ נהר / חוט חזק / שיקשר הרים עם עמקים // כעכע באורח משמעותי – // הנה עיר / עם מגדל אחד / חומה מחורצת / ובתים קטנים צהובים / כמו קוביות משחק // עכשיו / עצום עיניים / ירד שלג / ויכבה / להבות עצים ירוקים / מגדל אדום // מתחת לשלג / לילה / עם שעון נוצץ בשיא / הינשוף של הנוף ("לידתו של הדמיון", בתוך "אפילוג של סערה", תרגם דוד וינפלד, הוצאת קשב, 2005). כך, כשהוא אוחז-מרפה אור וצל, מוליד הספר הזה את קולו של המרחב הפיזי השבור, האקונומי, ואת קול העולמות שאין הדמיון משיגם. מוליד אותם, בד בבד, שלובים זה בזה כנס.

 

 

 

טבע דומם עם רסן | זביגנייב הרברט | מפולנית: דוד וינפלד | הוצאת כרמל.

פורסם במגזין "טיים-אאוט"

 

 

2 תגובות

  1. עזרא לוי

    עינת,

    תודה על הניתוח האינפורמטיבי,וטוב שאת מפרסמת אותו גם כאן.

    החכמתי.
    עזרא.

  2. צוריק ארזי-סלוצקר

    מקסים

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לעינת יקיר