בעולם נהדר ואכזר

"בעולם נהדר ואכזר", קובץ הסיפורים והנובלות של אנדריי פלטונוב, בתרגומה הנפלא של נילי מירסקי, מפעיל, למן רגע הקריאה הראשון, איזו תנועה שכמו הולכת כנגד היצירות עצמן, תנועה של כליון, של שכחה, של מוות. אפשר כמעט לומר כי אלה מהווים, באופן אבסורדי, את התנופה לכתיבה של פלטונוב.

נקודת המוצא של גיבוריו היא נקודה של נישול, על שלל נגזרותיו, של האפשרות לחיות. עכשיו, כמו אומר פלטונוב, עכשיו, כשנישלתי אתכם מכל אחיזה אפשרית, לכו תאחזו, לכו תחיו, לכו תמצאו מוצא. אלא שהמפגש עם המציאות ה"סובייטית" החדשה הוא מפגש של מראה, מפגש שהוא הדהוד פנימי של הריקות הזו, נטולת האחיזה והאפשרות, של גיבוריו. בעצם, ביסוד הווייתם, קיימת הכמיהה לשוב אל חום האדמה. מרגע הופעתם בסיפור הם נושאים איתם איזה חותם של מוות ומבקשים לפרוק אותו במקום שבו האדמה אינה קפואה ואת חדרי המגורים ניתן לשאת, ומקום כזה קשה למצוא אצל פלטונוב, כי האדמה שלו, גם כמטאפורה למצע קיומי בכלל, היא כמעט תמיד עקרה, קפואה, רווה שיכחה:

"אחר כך היה נשכב ליד אמא, שישנה גם היא על הרצפה בשורה אחת עם הילדים, מניח את רגליו שקפאו בצינה על רגליה החמות, ונרדם" ("סמיון"); "וכשסיים את העבודה הזו נשכב על המיטה ופניו כלפי מטה והחל לחשב – כמה זמן נשאר עד שיפשיר הקרח בנהרות והוא יוכל להטביע את עצמו בנהר פוטודאן" ("הנהר פוטודאן"); "וושצ"וב הגיע אל אחו רחב ומצא שם בור חמים ללינת הלילה; הוא ירד אל השוחה, הניח למראשותיו את השק שנהג לאסוף בו, לשם זיכרון ונקם, כל מיני עצמים נידחים, התעצב אל לבו ונרדם" ("חופרים יסודות").

אלא שדווקא שם, במקומות הקפואים, הנשכחים, נולדת לשונו המצמררת של פלטונוב, ועל אף שמירסקי עצמה, באחרית הדבר, כותבת על הקושי, המגבלות והאובדן המסוים שמתרחשים במעשה התרגום (ומציינת אף את המשורר יוסיף ברודסקי שטען שהפרוזה של פלטונוב אינה ניתנת לתרגום בכלל), עדיין, עם כל המעכבים, מתרחש כאן הפלא הייחודי לפלטונוב, של פרוזה שהיא שירה, של עוצמה לירית שמקיימת מתח כפול, הן עם העולם הרעב שהוא מעמיד – כי העולם הזה פועל תמיד מתוך חסר – והן עם "השפה הסובייטית", האחת, המגויסת, האידיאולוגית, הרווה צירופים וביטויים ברוח הסוציאליזם, המבקשת לחתור תחת הכל ולהיות ה-לשון ה-אחת, בדיוק כמו "הבית האחד, הכל פרולטרי" שמבקש המהנדס פרושבסקי לבנות בנובלה "חופרים יסודות". באותה נובלה עומדת קבוצת פועלים סביב הגיבור וושצ"וב הנתון בשינה וחורצת: "הוא בלי הכרה, אין לו הכרה מעמדית", וממשיכה ואומרת: "אין דבר: הקפיטליזם הפך אנשים כמונו לטיפשים, וגם הטיפוס הזה הוא שריד מהחושך של פעם". נדמה שבתווך הזה שבין "בלי הכרה" ל"הכרה מעמדית" יושב פלטונוב וכמו מבקש להאיר על הסתירה המהותית שביניהן. לדידו, דווקא האנשים בעלי ההכרה המעמדית הם הם נטולי ההכרה, הם שנמחקו בתוך המהפכה. במרבית יצירותיו יבחר פלטונוב לכתוב את נטולי ההכרה או מעורעריה, אלה המתנודדים בין "החושך של פעם" לעולם של תודעה מעמדית, או במילותיו היפהפיות והכואבות של וושצ"וב: "אדם בונה בית – ובעצמו נהרס. מי יחיה שם אז?".

פלטונוב יבקש להשיב על כך ותשובתו תהיה מטמורפוזה. אבל זוהי איננה מטמורפוזה ברוח "האדם החדש", אלא מטמורפוזה שהיא תופעת לוואי, מעין סטיית תקן של המהפכה, בין אם היא נמצאת שם כתמה ממש ובין אם היא רועדת ברקע. המטמורפוזה היא תוצר של לית ברירה אצל גיבוריו של פלטונוב, הנאנסים להפוך למשהו אחר, ובוחרים תמיד באופציה המפתיעה ביותר, הקשה ביותר, שכמו ממחישה, באופן פיזי ממש, את המודחק של הקומוניזם. והמטמורפוזה הזו היא תוצר של אינסוף הפרעות שנעשות בגיבורים. בפתיחה לנובלה "אדם יקר" ממוחשות ההפרעות האלה בפסקה דחוסה אחת:

"אחרי שקברו את אשתו שכב לישון, מאחר שהתרוצץ עד כלות כוחו והתייגע מאד. כשהקיץ התחשק לו לשתוות קוואס, אבל כל הקוואס אזל בימי מחלתה של האישה – ועכשיו אין כבר מי שידאג למצרכים. לכן הצית לו פוחוב סיגריה, לחסל את הצימאון. אך עוד לפני שגמר לעשן, כבר דפק מישהו בכוח על דלתו ביד סמכותית ללא עוררין. "מי זה?", קרא פוחוב, מפקיר את גופו להתמתחות אחרונה. "לא נותנים להתאבל קצת, הנבלות!" […] "פומא יגוריץ", צו נסיעה! תחתום פה ! פרצה סופה – הרכבות נתקעות!"", קובע בפניו השומר. שרשרת של מעכבים, כאשר המעכבים הפנימיים הופכים אט אט למעכבים החיצוניים בדמות הרכבות, בדמות המשטר, בדמות המדינה. לדמויות של פלטונוב לא ניתנת האפשרות להתאבל – הן נתבעות לנוע, והמטמורפוזה היא תולדה של הכפייה. כך, סמיון הילד, יעטה על עצמו שמלה ויהפוך ברגע אחד, מן המצמררים שידעה הספרות, לאמו שלו; כך ניקיטה, ששב הלום מן המלחמה, ודווקא לאחר שמצא אהבה ובית, יהפוך פתאום לקבצן, וכדו".

משהו בשינוי הקיצוני הזה, על גבול הטירוף, שהוא תוצר של הפרעת התקופה, מזכיר את קפקא. אלא שאם אצל קפקא נמחקו כל סימני ההיכר, אצל פלטונוב הם מועצמים לכדי טריטוריה חדשה. לשונו התיאורית המשוכללת הופכת כל מרחב סובייטי לתפאורה פלסטית, שכמו מתנתקת אט אט מיסודותיה ומרחפת אי שם בחלל התודעה, בחלל הנפש, והתנועה הזו בולטת במיוחד בשתי הנובלות ובסיפור "הסכרים של יפיפאן": מסילת רכבת, בור שהוא תשתית למגדל פועלים בבלי או תעלות ונתיבי מים – כולם יתנתקו בכוח לשונו של פלטונוב מן האדמה הקשה אל מרחב לירי, פילוסופי, אקזיסטנציאלי, מה שעשוי להזכיר ברוחו מעט את הקולנוע של טרקובסקי, או כפי שמסופר ב"חופרים יסודות": "וושצוב החל לחפור שוב בטיט החדגוני וראה שטיט, ואדמה בכלל, יש עוד המון, וחתיכת זמן הגונה עוד צריך לחיות כדי להתגבר, בעמל ובשכחה עצמית, על העולם הזה הרובץ למעצבה ומסתיר במחשכיו את כל אמת הקיום כולו".

בשולי הספר כותבת מירסקי כי מבין ענקי הפרוזה של תחילת המאה ה-20 (בולגקוב, באבל) היה פלטונוב המוכר פחות. גם בברית המועצות עצמה ההתוודעות אליו החלה בשנות השישים, כעשור אחרי מותו. היא תולה את הדבר בלשונו ובדרכו יוצאות הדופן להתמודד עם אירועי התקופה. פלטונוב, מעבר לייחודו הנדיר כמספר, הוא גם שילובם של שני הקולות הדומיננטיים האלה – האלגוריה המשתוללת של בולגקוב והריאליזם החד והלירי של באבל. ככזה הוא ביקש כנראה את הזמן שלו, חותר כל העת, בתנופה מרתקת, לצייר לפנינו את אמת הקיום כולו.

עינת יקיר

אנדריי פלטונוב | בעולם נהדר ואכזר | מרוסית : נילי מירסקי | עם עובד | 403 עמ" | 88 ש"ח