אוקיינוס הקברניט

  במהלך אותן שנים מנודות נהגה להתגנב לספרייה. תמהה ושמחה על הקלות בה ניתן לה  לשבת בין כתליה. אף אחד לא שאל אותה אם זו שעת שיעור או היכן עליה להיות.  הספרייה הייתה לה מחסה, מקלט נשגב בו נמשכה אך ורק אחר ספרי השירה. שם  גילתה לראשונה את הספר: "תת הכרה  נפתחת כמו מניפה" מאת יונה וולך. היא הניחה  את הספר ...

    "אם פעם רצית דבר כלשהוא היית פשוט לוקח אותו  או מחליף תמורתו דבר מוחשי אחר. היום משלמים בכסף,  ניירות שאלמלא ההדפסה עליהם לא היה להם כל ערך,  אך העולם כולו סובב סביב הניירות הללו וסביב עוד הרבה  ניירות אחרים. המסקנה – כולם משחקים. אתה יכול לחיות,  פיזית אני מתכוון, אך הקיום האמיתי מצוי בתודעה של האנשים,  כך שככל שיותר עולמות פנימיים מכילים אותך ...

        אדם יכול לחיות חיים שלמים ולא לדעת מי הוא. כמו אביה שהגשים לה משאלות.  כשהיא בכתה הוא צחק: "הנה הברז מתחיל לטפטף" הוא פסק ועיניו טובות, תכולות  וזכות נחבאות ומוצנעות מאחורי עדשות משקפיים עבות שהצפינו זוג עיניים חלשות, כמו  הלב שדפק בחזהו, אך הלב שהלם בנשמתו לא נדם, גם לאחר מותו הוסיף להבקיע  ולפכות בה את דם הילד המרדן שהוא ...

     החדר הזה, בו אני יושבת וכותבת שורות אלה, היה פעם של ילדה קטנה שקיבלה  שיעורי פסנתר. אבל היא לא אהבה לנגן. איזו מורה עם מבטא רוסי נוקשה חבטה מכות  קטנות בראשה כאשר לא עמדה בקצב.  ילדה קטנה אחרת הציצה מבעד לדלת. איזו עַזְיבוּת עמדה במסדרון הזה. הילדה הייתה  בת שש ובסלון הדירה הזו, על השטיח האדום, כתבה שיר לאביה. היא פרשה את  המחברת הדקה בלב השטיח. עפרונה עדיין לא היה מחודד. זו ...

                                                                                     ליהונתן הגאות נסוֹגה מן החדר  כְּשאתה ישן בְּסוד מים מתוקים, ראשך מונח בין ידי כמצוף  אך גופך כבר נוגע בקרקעית.  הרוח מתפתל מעלינו  עת צף מבטי על פניךָ  כחלקיק מים   העולה ויורד מנשימתךָ,  אך אינו מתקדם במישור האופקי,  כִי גלי גוּפך ישֵנים במסתרי מים סודיים  מעירים את גופך המחכה למְשִׁיכת הירח.  הרוּח בגלים סודק פְּתַחִים פְּתַחִים לְאוֹר ...

        היא המשיכה לשוטט ברחובות כמתוך חלום אשר נחלם מוקדם בבוקר. עיניו החולמניות הביטו בה מבעד לעשן סיגרית "CAMEL". על פרקי ידיו כרוכים צמידי כסף ובתנוך אוזנו עגיל שחור. הוא לא שואל לשמה. היא מביטה בו ולא יודעת אם היא מוצאת חן בעיניו. על רקע ניחוח גופו הרענן חשה מעט כבויה ורקובה. הביטה בו שוב ומצאה את השבר בפניו, כאילו לא נוגעות ...

            כל החורף היא שוטטה ברחובות כשבראשה מתרוצצות רגליים אל הבית שאין. מעון עם  קירות וגדר. משכן חסר. חדר עם שולחן. חלון בין עצים. מאורה משלה. שם השולחן שמתחת לחלון ומעליו מכונת הכתיבה, הדפים הלבנים והדלת  הסגורה, נעולה. הניירות מתעברים באותיות. נרות מפוזרים בכל פינה. היא צריכה חדר  ממשי כדי לבנות חדרים בנפשה. אך כבר חורף ואין לה חדר משלה.  כמה זמן הלכה בעקבות זהובת השיער עד שהגיעו לרחוב ...

      בלילה היא תשאל אותו:  "תגיד, מה אתה חושב שאתה נחש או נשר?"  "נשר", הוא ישיב אבל ערפל יכסה את פניו ועטלפים שקרנים ישרקו מלשונו.  "אתה רשע, אבל אני אוהבת אותך". היא תאמר ותדע שהאהבה היא לעולם בגוף יחיד.  אהבתה  מבודדת ממנו.  באותו בוקר מצאה עגילי זהב במקלחת ושאלה:  "של מי הם?" והוא אמר: "שלך". אבל הם לא היו שלה. היא ענדה ...

       בבוקר הוא יפתיע אותה בביתור סלט ירקות טרי – צנונית, בצל,פלפלים ועגבניות  בחתיכות דקיקות – יתקין חביתה בידי רב מג, מורה באקדמיה להכנת חביתות עם גבינת  עזים משובחת.  "אחרי ארוחת בוקר כזו אפשר לאהוב כל אחד. גם אם אתפוצץ היום באוטובוס אדע  שעשיתי זאת לאחר אהבה."  היא זרחה מתחושת ביתיות פתאומית.  "אהבה היא ציות. אם אני זיון טוב אז עליך לציית ...

    בבוקר היא פולשת ל"סופר פארם". האולם מוצף אור לבן ובוהק, בפינה, מעל דוכן  האיפור נגלות לה לחייה החיוורות. היא מושכת בהיחבא אודם אדום לשפתיה,  משקעת  מבט תהומי בעיניה ומניחה לזמן לחלוף כאפר סיגריה הנושר אל הרצפה. אחר מתאמצת  להאדים גם את לחייה, חוזרת  וקוראת את הניבט מהן: אישה מפוזרת, בעלת כישורים  להרס עצמי,  כלכלה ומגורים חסרים באופן קבוע, ...