אוקיינוס הקברניט
במהלך אותן שנים מנודות נהגה להתגנב לספרייה. תמהה ושמחה על הקלות בה ניתן לה
לשבת בין כתליה. אף אחד לא שאל אותה אם זו שעת שיעור או היכן עליה להיות.
הספרייה הייתה לה מחסה, מקלט נשגב בו נמשכה אך ורק אחר ספרי השירה. שם
גילתה לראשונה את הספר: "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" מאת יונה וולך. היא הניחה
את הספר מתחת לחולצתה וחמקה לחצר.
יונה וולך גילתה לה שלכאב יש צורה יפה ושאפשר לבעוט ולנשוך גם בעזרת מילים,
להשתולל ולנקום, אבל בעיקר לאהוב אהבה חזקה ומוחלטת. היא גילתה לה שיש לה
קול. אולי מפני שבכל פעם שדיברה ועסקה בשיריה הפכה לאדם ענייני, מעמיק ובעל
ייעוד. היא נתנה לה עיניים להתבונן אל נפשה ולחיות באופן אמיץ יותר.
הילדה אימצה אותה לאם. מכיוון שאם אחרת, אמיתית, מציאותית, לא הייתה לה, היא
תפסה בחייה מקום מרכזי. אך לא הייתי ממליצה זאת לנערות אחרות מחוסרות תורת
אם. מפני שחוסר אחריותה הוביל את הילדה להתנסות באי אלו סמים ומשגים. אמא
אמיתית לעולם לא הייתה מכוונת כך את ביתה. היא לא לימדה אותה איך לשמור על
עצמה, אלא כיצד ללכת לאיבוד. אבל גילתה לה גם כיצד למצוא את עצמה כשחשפה
בפניה את עוצמת התשוקה והתאווה שנפש אנושית יכולה להכיל ולקחה אותה עד מעבר
לגבולותיה.
בתחילה ניסתה לכתוב כמוה, משפטים קצרים, שבורים וקטועים באלימות ארוטית. היא
עדיין לא הבינה שזו בעצם האינטימיות שוולך גילתה בינה לבין המילים. כמשוררת
המקדשת ומבדילה אותם מכל שימוש יומיומי המשרה על האדם אדישות. לכן, תחילה
פנתה אחר הגוף האמיתי, גופה האנושי, הנשי. התעמקה בשריריה, ביצרה החייתי.
כתבה על חתולות המשייפות ציפורניים, על אהבה דורסנית. ניסתה להבין מושגים שונים
כמו סדיזם הנובע מנפשות הבוערות באש האהבה. התנסתה בראיה אחרת, אפלה,
כמו מאחורי עדשות משקפיים כהות. ניסתה לאבד טיפה מן הקואורדינציה הרגילה.
הבינה שלעולם לא תוריד מעל עיניה את העדשות הכהות. וכך עשתה מן הרגע הראשון
בו קראה בוולך, בגיל שש עשרה ועד מחצית שנות העשרים לחייה. הטילה ספק בכל מה
שהכירה עד כה והעלתה את גופה לקורבן. הגוף, הפך לנושא העיקרי בכתיבתה.
בשיריה גיהצה את שערה עד שנשרף ורצתה לישון בין השורות, להתערסל ביניהן. כך
היא גילתה את נשיותה.באופן טבעי בחרה להילחם בתפיסות שגורות ודכאניות כלפי
הנשיות. כמו כפייה של רזון. בחרה להתעמק בנשים שמנות שלא רואים להן את
הצלעות. אלו שיצרו אוהבי האומנות ומכחולי התשוקה. שצבעו את בשרן על גבי בדים
עבים, לנצוח גופן, להנציח תאוותם. למות בין גופות נשיים. בין מכחולים מזיעים. ותמיד
הותירה את המשקפיים הכהות על עיניה, הגיפה תריסים אינטימיים. באינטימיות שעדיין
לא הבינה שאינה קשורה בינה לבין גברים. אלא בינה לבין המילים. בינה לבין היצירה.
בינה לבין עצמה. אולי בגלל זה המעיל השחור שלה תמיד כיסה צלקות טריות?
חגית, שתי הפסקאות הראשונות כאילו נכתבו עליי. זה פסיכי כמה שזה נכון.
גוף שני/גוף ראשון.
חגית, לאחר שקראתי גם את הקודמים: ב"הארץ" קראתי על סמי מיכאל שבספר שלו "חצוצרה בואדי" אחת הגיבורות אומרת "מילדותי אני מודדת את כנפי, והן לא צמחו"… שלך (על פי כתיבתך) צמחו, ואני מאחלת לך שימשיכו לצמוח.
וואו שירה, את משיבה אויר לריאותיי.
בשיריה גיהצה את שערה עד שנשרף ורצתה לישון בין השורות, להתערסל ביניהן…
שורה יפיפה, חגית.
ללי היקרה, תודה רבה, מאוד אהבתי את שירך האמיץ לדוידץ
חגית, מרתק, והסוף מותיר פקעת של כאב ועונג.
"אמא אמיתית לא לעולם לא הייתה מכוונת כך את ביתה."
נדמה לי שיש כאן לא אחד מיותר, או פסיק אחרי הלא הראשון.
משה, תודה, אתה צודק לגבי הלא המיותר.
סדרת הדיוקן שלך כתובה בדיוק . בכאב. בעצב ובהבנה גדולה של האדם את עצמו ואת מה שהיו נסיבות חייו ומה שיכלו להיות אלמלא…
מאוד יפה לי כתיבתך.
מתיאור לתיאור הדיוקן יותר מצטלל והכתיבה יותר משתבחת, יופי!
חגית, אהבתי. כל הסדרה עד כה מדברת אלי מאד. ושוב, כאילו אני היא. אולי את קוראת מחשבות?
איריס, אני אוהבת את כל מה שאת יוצרת ולכן דברייך מחמיאים לי מאוד.
תודה חגית, גם אני "עוקבת" אחריך כאן, מאז שהגעתי, ואצלך – מאז שהבאת את אירובינדו. אפילו שאלתי מישהו אם את אמיתית או בדוייה…
איזה יופי, מיכל.
מה גרם לך לחשוב שאולי אני בדויה?
חגית, וולך – "אהבה מוחלטת"? זה טעון הסבר כלשהו. האם רצית שזה יישמע קצת אדולסצנטי?
אמיר, כן, אני דואגת שהדברים יועברו מבעד לעיניה של נערה.
מעניין. תמיד מעניין אותי איך צומחת משוררת. אמשיך לעקוב.
תודה זה משמח אותי.