אוקיינוס הקברניט
בין השורות האלה, הילדה שהייתה בה שבה להציק, משכה בשמלתה וביקשה פיתרון
לשברון ליבה. אך עדיין היו חסרות לה מספר הברות במשפטים מסוימים, לכן לא יכלה
לעזור לה להישמע. היה על הילדה ללמוד לבכות בדממה. בלי להשאיר אחריה סימנים.
מושג נוסף שגילתה בעזרת אימה המאומצת היה: מזוכיזם. היא כתבה על גופה שנקרע
בגוף אהובה, והוא אינו צופה בה. היא פוסקת עבורו, את ריסיה. אהובה הופיע בשיריה
כגוף גברי בלבד. כתבה על אונותו, על שפתיו הקרועות בקביעות. על חתכיו הפנימיים,
להם היא גרמה. על פיסוק רגליים עקשן המבקש להתרחב. כתבה שיר אהבה לרגליו
הארוכות, לנשימות קצובות של זימה. רגליו הארוכות שהקיפו אותה, לכן אינה זקוקה
לנשימות מיותרות להתאמץ ולחדור. חשבה שהיא שלמה: "בין הרגליים שלך אינני
מכירה במבוכה ומילים אינן חלק ממני, הפכו גמגום מדדה על גבי שפתיים לחות".
היא הגבירה את מודעותה לשמיעה. ניסתה לבודד את העולם סביבה ולהותיר רק את
חוש השמע. כי דממה אינה משמעותית לאוזניים חרשות. בעיקר בעת שירותה הצבאי
שבה בשיריה האלימות ובדיקת גבולות השיגעון. לעצב העמוק שקינן בלב הילדה
שהייתה, זה שהתפרש עבורה כמחלה, זה שכינוה בלשון פשוטה ולא מספקת, אך
שנתנה לה מעין תשובה זמנית: "הצפה רגשית", שלא הניחה לה מקום לנשימה ארוכה
שתובילה למחשבה מארגנת. אולי את זה בעצם כנתה שיגעון.
ואם מישהו, בעיקר אהובה, היה מסמן את חייו בתוך מסגרת מארגנת, היא, בשיריה,
דאגה לנפץ אותה.
"שלא תתמסגר לי מדי, אחרת כיצד אשתגע?
אם ניפצתי אחת, בנית אחרת.
עד שויתרתי והנחתי לך להתמסגר.
חזרת אליי מרובע, בעל פינות חדות.
כרכתי עצמי סביבך ונחתכתי.
אחר ניסיתי לאהוב גם עם צלקות בגופי.
כשהפכתי צלקת ולא יכולת עוד לראות אותי כמקודם
עקב תחבושות מאדימות,
ידעתי שהמסגרת כבדה מדי עבור
שרירי הרפויים
ושאתה
לא."
אני אוהבת מאד את השרוג הבלתי צפוי בכתיבתך.
חזק מאוד, באמת, בכאב, בכתיבה
אוהבת את מחזור הסיפורים האלה כתובים יפה ברגישות רבה ובכאב
חגית
הדיוקן הולך ומשתבח, משוחרר יותר ולופת יותר, ויחד עם הלפיתה ממריא
חגית, חזק, חותך, רהוט, מדוייק אל גם מעורפל, כמו ציור סופר פיגורטיבי שנשפך עליו צבע כסף אביך.
איריס