אוקיינוס הקברניט
התהליך הזה היה שבירה של חומות פנימיות. ניסיון להגיע לגרעין הראשוני בתוכה, היכן
שמוצפן הקול האישי. היכן שתוכל לומר באופן הכי פשוט: "אני". לכתוב שורות קצרות
ומתומצתות בהן "אני" נוכחת. קיימת.
לבסוף גם הפניה אל הנמען פנתה אליה עצמה. לראשונה לאחר שנים של ויתור ומחיקה
היא הייתה קיימת.
היא הבינה ששיר טוב זה שיר מכאיב, כלומר שיר הנוגע באמת. אך עדיין לא ידעה
לעסוק בכאב האנושי מתוך חמלה, אלא רק מתוך אלימות שהייתה לה כה מוכרת. לכן
המשיכה וכתבה בצעקה, על צעקה, על כך שאינה יודעת לאהוב. לכן, כנערה צעירה,
נאהבת ונחשקת, היה לה קל לפנות אל סדיזם נרקיסיסטי שפנה בעיקר אל זה שחשק
בה. אל מי שיכלה לשלוט בו מפני משיכתו אליה. על פני הדף ובין השורות הצליחה
לעשות הכול. היה לה חופש מוחלט חסר אחריות וגבולות. היא הייתה מלכה. היא הייתה
כלבה. יכלה לגרום לחושק בה להתפתל, להתמכר אליה, לשכוח שקיימים בעולם גם
עצמים אחרים.
לגרום לו להתחנן למיתרי קולה. להשתתק, או לבכות, עד שיקרעו גידי עיניו. לעלות
אותו לפולחן ביתדות אור בוערים, עד שהוא נשרף לגמרי.
היא חשבה שזה השיגעון שכה קסם לה, אולי מפני שהאמינה שההתבוננות בטירוף
תשחרר אותה מכלאה. כיום היא אינה מבינה את משיכתה אחר קסמו. ואולי לא היה זה
קסם אלא פחד וצורך אדיר בזהות. והרי שזהות השיגעון פתוחה לפני כל אדם. לשיגעון
ידיים רחבות ומקרבות, בעיקר בסוף המאה העשרים, בעידן ההכרה בחיי ואן גוך,
המאמין שיש לקדש את האומנות בחיים, ולא את החיים באומנות.
וזה היה עידן כזה.
בשיריה רצתה לרעוד עד שימסו אצבעותיה. קיום ה"אני" שהלך והתגבש בה גרם לה לא
לזהות את עצמה המבוטלת. לרגע שכחה לא להיות. לרגע הייתה.
לעיתים הכתיבה התישה אותה.
היא גילתה את המבוך שבו היא מתפתלת. זה שמתוכו היא יוצאת על גבי הנייר. ביקשה
לחדור אל עצמה. השימוש במילה "לחדור" אינו סתמי, מפני שעד כה התירה רק לגופות
אחרים, גבריים, לחדור אליה, כדי שתוכל לגעת בעצמה. אך כעת, בזכות אמה
המאומצת, ניתנו לה כלים להפציע אל עצמה בעצמה. לחוש את העוצמה שבפנים. אז
חשה כמשקרת כאשר מישהו אחר פלש אליה. היא לא הרגישה עוד דבר. הטעם אבד.
רק כשנמצאה לבדה התקיים בה האושר. וזאת רק לתקופה מצומצמת, עד שצפו
רגשותיה והיא נזקקה לשותפים. ועדיין הילדה הקטנה מושכת בשמלתה, מתערבלת
במחלת ים רוחנית, יושבת על כיסא ומסתחררת מסיבוביו.
לאט הבחינה במיתרי קולה הפנימיים ביותר. אך שייכותם עדיין לא הייתה לה ברורה.
היא גילתה בנפשה דמויות שונות. כמו זו, השקטה, האוהבת ונעה בין מחלצות לוהטות
לסיפוק יצרים מתלקחים, אך ממשיכה להכאיב ללא כוונה. והשנייה, הזועמת, שאינה
מבינה דבר ולוקה בדיסלקציה רגשית. והיא ניסתה להכיר ביניהן ולהשרות הרמוניה
רגעית. שתיקתה התעצמה. ניתן לה כוח. היא ידעה שנתנה בידיה תורה שלמה.
הכוח ליצור ולבנות ובו בזמן להרוס ולכלות. רק מפני שכעת היא יודעת לראות ולדבר
ואחרים אינם רואים את מי שהיא. היא גילתה שיש בה פְּנים סמוי מן העין. שניתן לה
כוח הטלת הספק. הכוח לבלבל. לגרום למישהו אחר לרעוב אליה. לגווע. אך הכוח הזה
שנחשף בה גרם לה גם לסלידה. הייתה זו המחשבה המדכאת שאישה חזקה, (כלומר לא
עדינה) מפתה, היא מסוכנת. כמו שמלמדים אותנו להיגעל ולהיזהר מלילית ולדבוק
בחווה. הכוח שדרכו פנתה אל האיש שבשיריה גרם לה לחוש כאדם חוטא, פחות
טוב ממה שהוא "אמור להיות".
טקסט מעניין מאוד וכתוב היטב. מעין מקבילה של נרקיסיות תל אביבית חולנית
למיסיה טסט של ולרי.או שאולי כבר איני זוכר די הצורך את ולרי.
מוטי, אנא הרחב את דבריך לגבי ולרי.
אוהבת את הכנות והלהט בדבריך, נגעת בי במיוחד אהבתי את המשפט: ניסתה לגעת בכאב האנושי מתוך חמלה, האם לא זאת תמצית האמנות לסוגיה ?
מיסיה טסט התפרסם בשעתו בתרגום לעברית
בסימן קריאה.טקסט מופלא ביותר ובועתי לגמרי.
מוטי היקר, הלכתי לספריה וצילמתי את הטקסט של ולרי. אקרא בו בקרוב. תודה על הגילוי. דרך אגב החוברות של סימן קריאה הם אוצר אמיתי!!!!