אוקיינוס הקברניט
אדם יכול לחיות חיים שלמים ולא לדעת מי הוא. כמו אביה שהגשים לה משאלות.
כשהיא בכתה הוא צחק: "הנה הברז מתחיל לטפטף" הוא פסק ועיניו טובות, תכולות
וזכות נחבאות ומוצנעות מאחורי עדשות משקפיים עבות שהצפינו זוג עיניים חלשות, כמו
הלב שדפק בחזהו, אך הלב שהלם בנשמתו לא נדם, גם לאחר מותו הוסיף להבקיע
ולפכות בה את דם הילד המרדן שהוא היה, הילד שסרב לקום בשבת בבוקר
אל בית הכנסת.
השיר הראשון שכתבה, נכתב בשבילו, אבל כשהייתה איתו פחדה להיות מי שהיא.
ולא הצליחה לעמוד בציפיות העצמאות שתלה בה. ציפיות התמודדותה עם העולם
החומרי. אך לא תוכל להיזכר בכלים שנתן לה לעצמאותה. מלבד הרשמתה בגיל שש
עשרה לכיתת מזכירות ומינהל, בזמן שכל רצונה היה לעוף על גלי ההשראה, עד
יבערו כנפיה מן האש הניצתת. הזכות היחידה שניתנה לאמנים.
כיתת מזכירות ומנהל הייתה צריף רעוע שרבץ בחצר האחורית של בית הספר, בו
התקבצו הנפלים. אשר המורים, המנהלים ושאר התלמידים נידו והתכחשו לקיומם. מה
שמילא בליבם גאוות התנשאות מתוקה. אותם שיעורי הדפסה משמימים הפכו עבורה
לשעות כושר עילאיות, בהם כתבה את הפואמה הראשונה שלה. היא פנתה אחר ישות
חמקמקה המתעקשת לפרוץ מנהרה בהירה, שמלאך זקוף קומה עומד וממתין בסופה,
מצפה לקראתו. רוח זרה, מפתה, מתגנבת בין רגליו, מפיגה את חוסר המעש והשיבה,
בקלות נסחפת עימו אל העולם החדש שבגורלו. הוא משתף עימה פעולה, מהסס, אך
הרוח אינה מרפה. הוא מבולבל, נופל אל החוסר שמתחתיו ושניהם פוצחים בריחוף
מעורר קינאה. שנים שהרגשה כזאת לא חלפה בגופו. אותו רטט קל אך כה משמעותי
של התרגשות, חוסר ביטחון עילאי, חוסר וודאות מתוקה. רק שלא יפסיק, שלא תפסיק.
הלבן בכל מקום, אך הפעם לא לבן שיערו או ראייתו המוגבלת, אלא הכול לבן,לבן,לבן,
שיערו הדליל מתמלא חיים, קמטיו, עורו המתבגר. הרוח חודרת אליו ומגרה אותו
בעלילותיה. סוחפת את זכרונו.
כמובן שארצה להרחיב דברים על היקף השכלתה העשירה אשר רחשה בילדותה. איך
שהתפעלה מן "האודיסיאה" של הומרוס בהיותה בת שתים עשרה, וכיצד זה שבגיל שש
עשרה ידעה בעל פה חלקים נרחבים מן ה"מטמורפוזות" של אובידיוס.
אך לא אוכל לעשות זאת. בעיקר מפני שהיא לא נולדה באירלנד אלא בארץ ישראל.
והיום, לאחר שנים של נקיפות מצפון התירה מעל עצמה את עול האשמה כי הבינה
שבארצה האשמה, לא בה. זו ארצה שאין בה חינוך הוגן. בארצה תלוי החינוך בעיקר
באם עברייה הגונה. לכן, החינוך בה פגום מיסודו. אך אם זכה נער באם חזקה בעלת
לשון נוקבת ואופי עיקש, הייתה היא זועקת זעקתו ופונה אל ההנהלה ודואגת, על אף
כישלונותיו הרבים, שלפחות יישב בכיתה בה הוא חש כשווה לאחרים ואף אחד
לא יתנשא מעליו. ואם נער זכה באם כזו חזקה, היה נגאל מן הכיתה המקצועית, כיתת
המנודים למזכירות ומינהל.
וכך היא נשמטה אל המורחקים ונפלה בין המוחרמים. תחילה מפני שנכשלה בפיזיקה
ועוד יותר מפני שהרשמתה לכיתת המזכירות והמינהל נסכה בלב אביה תחושה שהוא
אכן מקדם את עתידה. או אולי מפני שחלשה נפשה ממריבותיהם התכופות ורצתה
שישובו אל ביתם בשלום. בתום אותה פגישה גורלית, בחברת המורה הדיסלקטי
לפיזיקה, הניח אביה בידה שטר של חמישים שקלים כאות להסכמתה. היא נשענה על
כתפו, מאושרת מאפשרות השקט הרגעי שניתן להם. וכך הם ירדו במדרגות בית הספר.
זרועה סביב כתפו כשבליבה מוחנקת מרירות גורל השנים הבאות. והאב המתייסר מגבו
השבור מתנחם שלפחות תצא בתו מן התיכון עם מקצוע.
כתוב יפה וברגישות במיוחד סצנת הריחוף וההמראה בעיצומו של שיעור הקלדה משמים , נגעת בנקודה כואבת המדגישה את הכשל של מערכת החינוך במתן מענה לילדים יצירתיים ואז הם נופלים בין הכסאות תרתי משמע ,אהבתי את דמות האב גם לי היה אב קשה יום כזה, איך שכולנו דומים…
חנה תודה רבה. תגובתך מעשירה ומאשרת.
שלום חגית
ישבנו יחד בסדנה של אורי ברנשטיין בבאר שבע. לא ארחיב את הדיבור על החויה ההיא.
זו הזדמנות לומר שנית שאני מאד אוהב את המחזור שכתבת לזכרו של אביך.
לקטע שפרסמת כאן אני מתייחס דוקא מנקודת מבטו של מורה ושואל את עצמי איך אני הייתי נוהג (לפני כחמש עשרה שנים) עם תלמידה כמוך. האם הייתי מזהה את הרגישות והכשרון.
אני מאד מקווה שכן.
גיורא
גיורא שלום, אני ממש שמחה לשמוע ממך. האם אתה עדיין חוטא בכתיבה?
שלום חגית
כן, אני עדיין כותב .אני לא חושב שאני חוטא בכך, להפך,נדמה לי שאני עושה זאת לא רע.
בברכה
אמשיך לקרא בשמחה את דבריך
שלך
גיורא
האם רק מפני כתיבה גרועה נאמר חוטא בכתיבה? אני תוהה על הכוונה שבכך. מדוע הכתיבה נתפסת כחטא?
יש לי הרגשה שאתה דווקא מצליח לראות את האדם/תלמיד הנמצא לפניך.