הכרטסת כותב ומצייר

 כאן, בצד שמאל, מודפס על חתיכונת מתכת, תצלומו של יניה זינגר בן השלוש פלוס יושב בין שתי סבותיו, סופיה ושׂרפימה, חובש כובע ה"זוּיד-וֶסְט" שלו. בצד ימין התצלום שלו מהשנה הקודמת, והוא עדיין בלבוש ילדוֹת מסורתי ומספריים עדיין לא נגעו בשיערו. אם-סבא שׂרפימה סביילייבנה, סבתא-רבתא מהסיפור על מנהגי אבותינו, התפרסמה לא ביחסיה המיוחדים עם פתגמיו ואמרות-הכנף של העם הרוסי בלבד, אלא ...

כך אמנות עכשוית מבזה את שרידי ההיסטוריה האחרונים:  

על התצלום השני אני מזהה סצנה מוסכמת לאמנות הרנסנס: מדונה עם ישו הקטן ואנה הקדושה ברקע (אם-סבא זינגר). בכניסתו לברית הישנה אבי אכן קיבל שם יהושע רב המשמעויות, שלא היה בו כל שימוש ושום משמעות פרט להיותי נקודא בן יהושע. שמו הרשמי של יניה היה יְבְסֵי מיכאילוביץ'. אני מבקש לא לבלבל: יְבְסֵי ולא יבוּסִי כאותו גוי קדום שבנה את עיר ...

מעולם לא ראיתי  לא את הדוד מַתיָה ז'וכוביצקי שהביא את החבית, ולא את הדוד מרדכל ז'וכוביצקי הרופא, ולא את הדוד אלטער חייקין הציוני השוודי, ולא את בנו המתפקר פייול-פַּבְלוּשא הקומיסר. לא ראיתי אותם לא בחיים ולא על תצלום בלה כלשהו. האלבום הישן, שנשאר לי מגלגולי משפחתי הקודמים, אלבום קטן הוא ואנשים בו מעט. אך מכל מקום נס גדול נעשה לי ...

"כשסבא וסבתא חזרו לפטרבורג, מיד עלתה שאלת הנישואים החוקיים, שבאותם זמנים פיאודליים חשוכים יכלו להיקבע רק על-ידי טכס דתי. ברגע האמת התברר להם שבין קרובי המשפחה והחברים ימצאו שישה יהודים בוגרים ממין זכר בלבד, בזמן שלפי שיגעונם של הפרושים והצדוקים דרושים עשרה כאלה. החתן הקטן שכח לסגור ת" דלת, ובשלג הנמס של פברואר טס לבית הכנסת הגדול ההוא, ומצא שם ...

“סבא וסבתא שלי חזרו משווייץ ברכבת”, אמר זינגר השקוע בזכרונותיו. “השנה היתה אלף תשע מאות ותשע. כשהרכבת התקרבה לגבול בקַמֶנֶץ-פּוֹדוֹלְסְק, לשניהם עמדו דמעות בעיניים. סבתא בכתה מרוב אושר, ששוב רואה את המולדת אחרי כל השנים הארוכות שלמדה בחו""ל. וסבא בכה מרוב צער, שעליו לעזוב את אירופה ולחזור לבור השפכים הזה.  אבל לא ברכבת ולא במולדת מדובר. מה שאני רוצה לספר ...

בני-האלמוות מתרכזים בנוף האינסופי מעבר לחלון הרכבת, בטבע הדומם הזה. אבל בילוי שכזה מה זה מסוכן. עוד מעט הדמעות יזלגו בנקל, ואז היצור האלמותי חסר המִקלט, האוּנטֶרלוּפטמֶנטש חסר המנוחה, יפזם לו ללא שום חוש מוסיקלי, אבל באיזה חוש-תרשיש מבולבל, שיר של אורח-פורח: “אני יורד בתחנה נדאאאאאאאחת, הדגניות מדגדגות ת" תאאאאאאאחת!” לאן אני הולך – ישאל את עצמו. “כל אדם רק ...

    עוד קטע בחיינו – "הסוד הצבאי", אופרת הילדים מאת רובין על-פי אגדת אַרְקָדִי גַידָר, על מלחמת האזרחים בין הבורגנים לילדים. לא פעם ולא פעמיים לבשנו את המדים הלבנים של הגבארדיה הבורגנית עם הצלב השחור של רצועת כתף, נעלנו את המגפיים הגבוהים עם הדרבנים, שהיו מקנים כבוד לכל ד'ארטניאן מחוזי, וחבשנו את הכובעים המשולשים של נפולאונים גנוזים. בהיתקלות הראשונה ...

הפריים הבא – "טבילת אש": כוכבי העתיד מחופשים ומאופרים לקראת הופעתם הראשונה על הבמה בתפקידים אילמים ב"אַידה" מאת ג"וזפה ורדי. האופרה הזאת היתה שנואה על כל צוות התיאטרון, והסיבה לכך היתה טמונה באיפור הכבד, בצבע השוקולד המצחין, שהבקבוקים שלו מילאו את הארגזים בכניסה למחסן התלבושות. כולם, מכהני הדת המצרית, החרטומים הקירחים, עד נגני התזמורת, נתפסו בימי הצגתה לאווירה משיחית כלשהי: ...

  מבנה התחנה עצמו – צריף לבן ללא מותרות ופיתולים, רקע אידיאלי למראות של פנס הקסם. הגדוד התיישב מול המלבן של בניין התחנה, והטוראי זינגר הקדים את הקרנת זיכרונותיו הבהירות והססגוניות במלות פתיחה אלה:  "חברים יקרים, עכשיו פנס הקטר הנכבד שלנו ייקח על עצמו תפקיד חדש ולא שגרתי, וישמש לנו 'קרן אור' בממלכת החושך', כניצוץ ההתגלות בחשכת השכיחה, במלים אחרות, ...