הכרטסת כותב ומצייר
“סבא וסבתא שלי חזרו משווייץ ברכבת”, אמר זינגר השקוע בזכרונותיו. “השנה היתה אלף תשע מאות ותשע. כשהרכבת התקרבה לגבול בקַמֶנֶץ-פּוֹדוֹלְסְק, לשניהם עמדו דמעות בעיניים. סבתא בכתה מרוב אושר, ששוב רואה את המולדת אחרי כל השנים הארוכות שלמדה בחו""ל. וסבא בכה מרוב צער, שעליו לעזוב את אירופה ולחזור לבור השפכים הזה.
אבל לא ברכבת ולא במולדת מדובר. מה שאני רוצה לספר לכם נוגע ישירות למינהגי אבותינו הקדומים… אז הם חוזרים לעירם, לסנקט-פטרבורג…”
“עצור!” הפסיק אותו אהרנוביץ". “ברור שאתה ממציא את חכול. משטר הצאר לא הרשה ליהודים לגור בפטרבורג. כל ילד יודע את זה”.
“ובית הכנסת הגדול בנו שמה בשביל הדיפלומטים הסיניים, מה אתה חושב?” התערב רפאלוביץ". “היו יהודים ויהודים”.
“זהו, בני משפחתי היו שם במיעוט, בעיר הבירה, וזה מה שהקפיץ את כל העלילה. אחד הדודים שלי, מרדכל מנדלביץ" ז"וּחוֹבִיצקי , לא רק היה חלוץ של פיזיאוטרפיה וטיפל אפילו בגרונו של שַליַאפִּין עצמו, הוא גם היה קצין הצבא במלחמת יפן”, המשיך זינגר.
“אז זה תורשתי אצלך, הקלגסות”, ציחקק אהרנוביץ".
“הוא היה, כמובן, רק רופא צבאי, בדומה לפִימָה שלנו. אבל יצא לו גם לירות, לא עלינו… הוא ירה לא ביפני ולא בסיני – ברוטמיסטר יַאזֶב, שכינה אותו "ז"ידס-קפטן". דודי קרא עליו תיגר ובדוקרב ירה בו ברגל. אחר-כך הצטרך, כמובן, לטפל ברגל הזאת בתור רופא”.
“שכך יקרה לכל האנטישמים!”, התלהב פיינמן. “מגיע להם על הדמעות שלנו!”
“מה זה?” התקומם וארשבסקי. “מתי הם גרמו לך בכי מר בפעם האחרונה?”
“בכלל לא אוהבים אותנו”, מילמל פיינמן.
“תקפיד, בבקשה, לדבר רק על עצמך, ולא בלשון "אנחנו"!” חתך אהרנוביץ". “מאוד יכול להיות שאותך לא אוהב אף אחד, ובעיקר בננות, כי אתה מקרין אנרגיה שלילית. ואותי, למשל, הן אוהבות, ועוד באיזה מרץ!”
“תפסיקו, תפסיקו!” הפריד ביניהם זינגר. “לסיפור שלי אין שום קשר, לא ישיר ולא עקיף, לסקס-אפיל של שניכם. אז אני ממשיך… סבא שלי, לאומת האח הגדול של סבתא, לא הצטיין בדוקרבות, למרות שהבּוּרְשים הגרמנים ניסו לסבך אותו בקטטת חרבות, לפי המסורת האקדמית. הציל אותו ידידו סֶרִיוֹגָה מַארְקוֹב, שמיד הסביר להנסים הפראים, שלשווא הם חושבים את עצמם לסמוראים, מפני שקודקס הכבוד הרוסי מכיר רק בקרב אגרופים הוגן, ואם הם מוכנים – ברוכים הבאים. אותו מארקוב גדל לגובה כמעט עד שני מטרים, ולרוחב – בערך אותו דבר, ולאף מרתף יין לא הצליח להיכנס בלי להתכווץ".
(ההמשך יבוא)
זהו? ככה הפסקת במתח?
הגברות בתמונות הזכירו לי את סבתא רבא שלי וקורבותיה היפות. בתור ילדה זה נראה לי שיא הכיף – המחוכים והתלבושות האלה.
בקיצור – תביא המשך בבקשה, אפשר מנה כפולה.
תודה, מיכל, על הסבלנות וסליחה על העיכוב. באמת התכוונתי להביא את ההמשך עוד אתמול אך זה לא הסתדר לצערי.
נקודה, אתה מחזיר אותנו לעולם שנעלם, וזה מרתק, אני אוהבת את התקופה הזו, את אליושים, והסריוז"ים, מחזיר להסטוריה וזה תמיד מרתק.