הכרטסת כותב ומצייר
שלושה סיפורי יומולדת
האמן זינגר צייר לראשונה את ולדימיר איליץ' בחודש אפריל, בהיותו בכיתה ג'.
כל המדינה התכוננה אז ליום הולדתו המאה של המנוח. המורה, אנטונינה פדוסייבנה, הורתה לכל
התלמידים והתלמידות להביא לעצרת החגיגית, ב22- באפריל, מתנה כלשהי לסבא לנין. מתנה שתהיה
מעשה ידיהם, מכל הלב. כולם הוציאו את נפשם על אותה עבודה שבלב, ואף גייסו למשימה זו את
הוריהם. אך זינגר לא המית את עצמו על עבודת הקודש, ועד היום האחרון לא חשב עליה כלל. לכן,
ברגע המכריע נטל עט-ציפורן, דיו שחור ופיסת נייר, וצייר את דיוקנו של המנהיג עד לעניבה (כולל
כובע-המצחיה, הזכור לטוב, על הקרחת הגאונית).
"הציור שלך לא רע", אמרה המורה בקרירות, "אבל רק לאמנים מקצועיים מותר לצייר את ולדימיר
איליץ'. אחרת, חס וחלילה, יכול לקרות חילול הקודש. אז אתה, בבקשה ממך, אל תעשה זאת יותר…"
***
מסייה ֶֽבט, הכוריאוגרף הבינלאומי, הגיע לבירת סיביר כדי לביים את הבלט, שיצר על-פי מוזיקה של
סטראווינסקי, לסיפור 'הלפת'. זו היתה הגירסה המקורית של הסיפור על סבא אליעזר והגזר, שהצמיח
פרי-אדמה שונה בכל ארץ, לפי תנאי מזג האוויר והקרקע. יום אחד חברױ מנהל מחלקת היצור, ארסני
יאניץ' בוז'ניוק (תביא שלושה – נקנה בקבוק), ומעצב הבמה הראשי, לִבִן איוואנוביץ' בהוטנסקי (תמיד
פיכח ואַיתנסקי) לכוריאוגרף, וטיפסו איתו לאגף התפאורה של התיאטרון, שהשתרע בגובה עצום מעל
הבמה, ולכן זכה לכינוי "הפלאטו הטיבטי".
תריסר ריבות בנות שבע-עשרה עד שישים ושמונה, אשר עסקו במלאכת קשירת הרשתות הנושאות את
בד הציור, פצחו מיד, למראה הקרחת המסורתית של בוז'ניוק, בפזמון השגור "ארסני יאניץ' בוז'ניוק,
חסרה שלושה בדיוק", אבל במקום ה"עיזבו-עיזבו" הטוב והמוכר, שמעו בתגובה לחש חנוק: "ס-ס-ס!
סֵ-סֵרפתי!"
האורגות נעמדו בשורה, וברגע שבט, קל כמו פפיאיון, פרח פנימה בלווי הדוק של הרועים והמשגיחים
למיניהם, שהתנשמו בכבדות, התמתחה גלינה פופוביץ' כמיתר ופצחה בקונטרלטו העבה והצרוד
במקצת, "אלונז אנפן דה לה פטרי!"
אח, איזו שרמנטיות צרפתית! בלי שמץ מתיחות או מבוכה! איך הוא יודע למצוא גישה נכונה למין
היפה – אימפרומפטױ – קידה מעודנת, חיוך נחמד, כאילו לכולם בצוותא, אך, באמת, סױאֵ מֶם, וכל
העלמות סֵטָיספֶט. ולא איזה מין רֶפֶטטואֵר כזה, מון דיֶה, מֶטר אמיתי, בינינו… אבל איזה אגייה! שווה
את כולן. ואילו סגן-המנהל, גולובֽ, להיפך, נעשה ממש אפור.
בינתיים, בט פנה לכולם באמצעות המתורגמן. "בואו", אמר, "נעלה על מונטריאל ועל בואנוס-איירס!
נראה להן ולכל העולם!"
הצטרפתי אליהם בטיפוס לגלריה העליונה כדי להסתכל משם על הבד הענקי, שנפרש ונמתח על
הרצפה, ובמשבצותיו כבר אפשר היה להבחין ברישום פחם.
"כאן, ברקע, יהיה לנו ירק", הסביר בהוטנסקי לאורח ונפנף לפניו בדף של הסקיצה הצבעונית. "כאן
המלונה, והנה, כאן – האחוזה של סבתא וסבא, גראן-מאמאן וגראן-פאפאן".
וגם אותי הציג שם לפניו, "זה העתיד שלנו, כאילו… מאוד-מאוד מבטיח. ניתן לו, ברשותך, לצבוע את
המשבצות א10-, א11-, וא12-, איפה שהירק".
"בורגנון", פסק התפאורן סמיונוב, שתמיד התגאה בכך ששירת בזמנו בשירות בתי-הסוהר. "וגם רודף
שמלות, מתלבש על הבחורות שלנו, דה-גול שכמותו!"
"אבל כזה הוא האופי הלאומי שלהם", הסביר לו עמיתו צ'ייקין.
חשבתי אז, שזאת חזירױת של ממש מצד אנשי ההנהלה המתרפסים לפני הקג"ב, על ששללו מהבנות
את אביר החלומות המעודן. מה יש בחייהן חוץ מהאופרה והבלט המקומיים? מיריי מטיה בטלוויזיה?
אבל גם היא לא לעיתים קרובות כל-כך, שלא לדבר על ז'ו דאסן. אבל הם – בשום פנים ואופן! אסור
בהחלט! ועל הקמצנות האידיאולוגית הזאת אני דן את אבירי המוסר האלה לייסורי גיהנום בחיי
העולמות השונים. שיישבו יחד עם נשותיהם בצנצנות המלוכלכות למלפפונים כבושים וידקלמו בקול
רם את הוראות בטיחות-האש. לצמיתות. כי חסו, הקאקערים האלה, שמא יתפשט בחלל 'שאנל'
ו'קאשארל' לא להם.
אז בט נשאר, המסכן, עם הרקדניות, שאותן אי-אפשר היה, מה שלא תעשה, להשאיר רחוק
מהכוריאוגרף. אבל אנשי הביטחון לא הסירו ממנו את מבטם. הם ליוו אותו מחדרו במלון 'נהר האוֽ'
למסעדת 'יולוצ'קִה' ומחנות התיירים 'בריוזקִה' לשאמבֽר-דה-טואלט.
וכך נמשכו הדברים עד ל22- באפריל. היה זה יום עבודה רגיל, כביכול, אבל כבר בבוקר התקיימה
באולם איזו עצרת נוער כלל-עירונית. לכן, ציווה גולובֽ, יום קודם לכן, להוציא ממחסן התפאורות את
לנין הענקי האפור, העשוי עיסת-נייר, והורה למרכיב התפאורות הוותיק, חבר המפלגה איוואן בלינוב,
לנקות את המנוח מאבק.
"אותך מסמיך אני, איוואן, לבצע את זו המשימה", אמר בכנות לבבית. "יודע אני שלא תתן יד לחילול
קודש…"
לאחר העצרת נמזגו כולם במהירות, הנדירה אפילו אצלנו, והחלו להתפזר. לא הספקתי להבין מה
מתרחש סביבי, ואנטוכה, ראש האגף, כבר נהם לי: "שמ-מע, זינגרוש… את-תה פה בתור בכיר… אל
ת-תלך מפה… אם מ-מישו יש-שאל – נחזור עוד דקה…", ומיד החל לרדת במדרגות על האחוריים.
התנמנמתי בכיסא המנהל, אבל מיד צילצל הטלפון ונשמע טרמולו מבוהל של השומרת: "יש פה מישהו
חי? הצרפתי הזיפתי הזה מתפרץ… להכניס אותו או מה?"
"תכניסי, באבעלע, ותגידי לו 'פרדון-מסייה', אחרת יתכן משבר בינלאומי!"
"פױױױ… נכנס, תודה לאל! ואתה, תשמע, קבל אותו שם, למטה, איך קוראים לך, הרי כולם נעלמו… אין
איש, אין איש…"
הצאצא האמיץ של מגלי היבשות דימון ד'אורוויל, לה-סרױז וסנט-אקזיפרי גם יחד, שנמלט
מבית-המלון, רצה לראות את ה"דקןרסיון". ידעתי שהחזרה הכללית תוכננה כבר לשבוע הבא. ידעתי
גם שה"דקורסיון" נשאר במצב שראה אותו הצרפתי לפני חודש, כלומר, התפאורה עדיין בחיתוליה.
אבל לא ידעתי אם נודע הדבר לכוריאוגרף.
הטלפון למעלה כבר הפיץ צלצולים כמו מטורף: "איפה הצרפתי? אל תעזוב אותו אף לרגע, חבר! למה
בוז'ניוק לא במקום? מה אתם הזדיינתם שם עם היומולדת הזה?!"
ניסיתי להרגיע את הצרפתי, שפניו נפלו למראה הבד נטול הצבע. "תראה, מסייה פול, קומפרֶנֶה וו,
דקורסיון דֶבֶלופס, איט איז אין אֶ סורט אוף אֶ פרוגרס…"
"ױאֵי מסייה בוז'ניוק אולווייז טֶלז מי 'מחר'? אֶ ױוק אֶגו – 'מחר', יֶאסטֶרדַיי – 'מחר'? מסייה אֵרסֶנָי –
מחר!"
הכוריאוגרף, פניו קודרות, ידיו בכיסי מכנסיו, הביט בי בחשדנות, ואני, בידיים רועדות, הבאתי
עגלת-צבעים והתחלתי למרוח עשבים שוטים, שמיר ושית, בירוק דליל. כבר כעבור דקתיים נשבר לו,
לֽבט.
"פליז, מון אמי, דונֶה מןאֵ אולסו אֶ ֽברֵש! ױ קֶן ד איט טגֶזֶר…"
במשך כמה שעות הצלחנו לכסות בצבע את רוב השטח, ויכולנו לעשות הרבה יותר, אלמלא הטלפון
הארור, שצילצל כל חמש דקות.
"אין לי את מי לשלוח אליכם", הודה הקול בשפופרת, שהלך והזדקן עם הזמן, והוסיף, "אני מז… את
היומולדת הזה… תופס? ואל תקשקש לאף אחד! הבנת?"
"אֵי אֶם אֵנגרָי", הכריז לפתע הצרפתי.
"הו, פליז, דונט ֽבי אנגרי!"
"אֵי אם טרֶה אנגרי, אֵי וונט טו איט!"
רחצנו ידיים וירדנו לחדר האוכל העזוב. למזלנו הדלת היתה פתוחה והיה שם מבחר גדול של סלק
מבושל. "סה פרסונל!" קרא פול ידידי בקול צהלה. "מיי נום איז בט! בט!"
הטלפון השיג אותנו גם שם.
"מה הוא עושה?" שאל הקול הסדוק.
"הוא אוכל סלק", עניתי בכנות.
"מ-ה?"
"סלק מבושל. מחסל. מסלק".
"נו, זה כבר לא משנה", הקול קיבל את פסק דינו בקור רוח ובגבורה. "תראה, חבר זינגר, אני היום כבר
לא אצלצל עוד. תלווה בטובך את אדון הצרפתי למלון 'נהר האוֽ'ב. חג שמח…"
בימים הבאים החלים האורגניזם התיאטרלי המורכב בהדרגה, שיקם את איבריו התלושים. החיים חזרו
לאט-לאט לשיגרתם. קשה היה להאמין שקרה משהו יוצא דופן. רק חידוש אחד בלט לעין: מסייה בט
הסתובב חופשי ובלי מלווים, וצרך כמויות של סלק מבושל בחדר האוכל. בחזרה הכללית, כשהשורש
המעוֽה הוצא סוף-סוף מהקרקע הקפואה לאור השמש, לחץ הכוריאוגרף את ידיהם של הסבתא, הסבא,
הנכדה, הכלבה, החתולה, העכברה והסגל הטכני, והכריז בחגיגיות: "לה דקורסיון – פִארפֶה! מִץ' בטֶר זֶן
אָ בואנוס-איירס. בראבו!"
***
כעבור שנה, לקראת יום ההולדת המאה ותשע, שוב היה סיפור.
השטח הענקי של אגף התפאורה נוצל תמיד לא רק לצרכי תיאטרון, אלא גם לכורכים של קונטרסים
מטעם אגף ההסברה והתעמולה. על אותה ריצפה נמתחו בדי-שני, ועליהם נכתבו, בלובן אותיות
כבירות, מיני סיסמאות מאי וברכות אוקטובר. בצבעי אנילין צלולים צוירו כאן על רקע לבן מזחלות
של השנה החדשה עם סבאים סמוקים, עצי אשוח ירוקים וגלשניות-קרח רכות בשנים, ובמרץ באו
במקומם בייגעלעך של שמיניות וזרי מימוזה צהובים כמו האקספרסיוניזם הסיני. אחד האמנים של
אותו מונומנטליזם, שהגשים אצלנו את המשאלות הלא-מורכבות של הוועד המחוזי, היה ואניה קײלקײב.
בשנה ההיא הוא חטף הזמנה לדיוקן-צדודית של ו. א. לנין, מרובע (12 על 12 מטר), שיראה את
הגולגולת היקרה לדורות.
לאחר שפיזרנו על הרצפה נסורת צחורה ומתחנו מפרש לבן כשלג, הזמנו את קולקוב, לפי צו מסורת
ההרים, להרים איתנו כוסית יין.
"אכן!" נענה בשמחה. "לפני העבודה זה לא יזיק".
בילינו לא רע. אבל ואניה קצת הגזים, וכבר לא יכול היה לעבוד באותו יום. בהגינות זחל על הבד,
מחזיק ביד אחת פחם-ציור על ידית ארוכה, ובידו האחרת את תמונת המנהיג הזכור לטוב, שאותה תלש
מעיתון 'הפועלת'. אך הוא הצליח לבצע רק קו אחד, מעוקם ומחוטט, שאמור היה לרמוז על התל
המפורסם של המצח, שהדריך את אומות העולם לעבר העתיד הזוהר.
"שיכור אני, חבר'ה", הודה. "אלך לישון. אז מה? יש עוד הרבה-ה-ה זמן. בשבילי, לצייר את הראש הזה
– כמו כלום!"
קולקוב התחיל להתייהר, מעוות את 'רוסלן ולױדמילה' מאת אלכסנדר פושקין. "את האמת אסור
לשכוח: המצח עז – קטן המוח! שתוק, ראש חלול! חבר, אני מראש מבטיח: אשיג אותך, ולא אניח! ככה
זה!"
הוא עוד רקע ברגליו, אבל בלי מרץ מיוחד, וזחל הביתה, מאיים שמחר יחזור ו… בן-זונה, ילחץ על
הקרחת. אבל למחרת הוא לא חזר, וגם לא כעבור יומיים. קולקוב חי מחוץ לעיר, לא היה לו טלפון, לכן
אי-אפשר היה למצוא אותו כשנדרש. בינתיים, יום החג התקרב אל בירת סיביר, כמו הניצחון הסופי של
הפרולטריון. בעשרים באפריל הציץ ואניה בפתח, פניו נפוחים כמו עטין.
"התחרבנתי, סלבה, התחרבנתי!", התוודה, נצמד לבטנו של ידיד הנפש שלו. "חֵמַשיִמָים לא מ-מתיבש!
חילול הקוד-דש! לא… לא יכ-כול!"
כך, כמעט נשארה העיר בת המיליון וחצי תושבים בלי האיקונין מחולל הנפלאות. מה שיצר, ברגע
האחרון, עמיתנו צ'ייקין – וגם זה בהשפעת-מה של אלכוהול – שימש הוכחה נוספת למצוות אלוהים
שלא לעשות פסל וכל תמונה וכל קשקוש תועבה.
"סרגייץ', ציירת את החבר זדרז'ינסקי* יפה מאוד", ציין סמיונוב, שחזר אחרי מָסבִא ממושך. "רק תוסיף לו קצת שיער…"
"ואתה", אמר לי ראש האגף אנטוכה, "במקום לחשוף שיניים, היית יכול לצייר אותו בעצמך!"
אבל אני משכתי בכתפיים. הסתמכתי על צוואת מורתי הראשונה, אשר הזהירה אותי מפני חילול
הקודש.
פורסם ב"מעריב" 11.4.2004
יפה מאוד וטוב שאתה כבר יכול לצייר מה שבא לך אם כי כשלא מזמינים לא משלמים?…