סיפור בסגנון רומנטי

את הדיוקן הזה של מוצרט אני לא אשכח לעולם. סבא מיכאיל יבסייביץ" הביא את הליטוגרפיה הגדולה הזאת "מאשכנז בעב נסתרת". ומגיע לו, בזכות אופיו הגמחוני, סיפור בסגנון רומנטי אותנטי.
הדיוקן התנהג בצורה מוזרה ביותר. מרפוטה האומנת פחדה ממנו פחד מוות.
"לגברת הזאת עין רעה", אמרה בלי להפנות פניה אל התמונה. "היא עושה לי פרצופים".

סבא מיכאיל יבסייביץ" רק שלא התפלל למוצרט הזה, ומאוחר יותר, כשנפרד מסבתא ועבר לגור אצל אחת מאשנ"קה בגרובה, לקח את הדיוקן אתו.
ואז מוצרט השתכן על הקיר מעל הפסנתר, מוקף במיניאטורות, פירות אזמלו של אלכסי בגרוב, אבי מאשנ"קה, חבר אקדמיה לאמנויות. אלה התחלקו לשלושה סוגים: נופים של פרוורי העיר; תחריטי שטרים, אשר הקנו לו חיי נצח והיו נקראים על פי המונרכים המופיעים בהם: סאשנ"קה (אלכסנדר הראשון – 100 רובלים), קטינ"קה (קטרינה הגדולה – 300 רובלים) ופטינ"קה (פטר הגדול – 500 רובלים); ואמירות-כנף בעיטורי פרחים: "אוי לכם, דקדנטים  בעלי שגעון, אוי לכם, משחיתי כל יופי!", "תן לז"ידים חופש – יטביעו את רוסיה ברפש" וכדומה. מישנ"קה ומאשנ"קה צחקו על אותם המיניאטורות, אבל התעצלו להוריד אותן מהקיר. אלא לשמוצרט היתה השפעה מגית עליהן, וכל פעם שיניה הקטן היה מגיע לביקור והתיישב ליד הפסנתר, הוא היה מגלה היעלמותן של שתיים-שלוש תמונות נוספות והופעתם של שניים-שלושה מסמרים נוספים שהזדקרו מהקיר באמצע המלבנים, שבתוכם ציור הטפטים היה טרי יותר.
"משיר עלווה בסתיו גננו המסכן", כל פעם היתה אומרת מאשנ"קה.

הבן והאב היו חובבי רדיו ונהגו לקלוט על גלים קצרים קונצרטים מגרמניה. בערב בו נפתח הקונצרט בהכרזה אינטרנציונלית: "ויוה דוצ"ה, חייל דם פיורר!" הזגוגית בדיוקנו של מוצרט נסדקה עם האקורד הראשון של האוברטורה ל"פרסיפל" מאת וגנר.
כעבור מספר ימים מיכאל יבסייביץ" אמר ליניה: "כך את מוצרט אליך. מינה לא תתנגד, היא לעולם לא סבלה מהמיסטיציזם הזינגריאני. ואני, הלב משתולל לי, צעדי הקומנדור לא נותנים לי לישון".
מיכאל יבסייביץ" נפתר. יניה סיים את לימודיו באקדמיה למוסיקה. אחר כך היתה מלחמה, משמר-עם, תעלות נגד טנקים, הודעה על מות אמא, טיפוס, טיפוס חוזר.
יבסי מיכאילוביץ" חזר לעירו. החיים חזרו לסדרם. העצמות היבשות בישבן העלו בשר, וכבר יכול היה לשבת ליד הפסנתר ולא לסבול כאבים. דיוקנו של מוצרט היה תלוי מעל הפסנטר ושתק. אבל בחלומות מוצרט היה מגיע אליו, תמיד בגילופין, וניבא בלשונו המסתבכת. וכל נבואותיו, ככל שהיו מטורפות, תמיד היו מתקיימות. הוא ניבא שימי הקוסמופוליטים נטולי המולדת במוסדות החינוך והתרבות ספורים ובירך את פרופסור זינגר על הדראנג נאך אוסטן הקרוב ועל עתידו כמייסד של האסכולה המוסיקלית של קזחסטן. אחר כך פתח פה לשטן בדברים מוזרים לא פחות על העיר הזאת, נו, איך היא נקראת…וי הייסט אס? נובו… נובוזי… אה, יא-יא – נובוזיבירסק . הוא גם חזה את הולדתו של המחבר זינגר באותה עיר שלגים עצמה, והוסיף שלא לעניין שצאצא האצולה הלז יסיים את חייו בארץ רחוקה, בין הסראצינים.
בשנותיו האחרונות של פרופסור זינגר דיוקנו של מוצרט היה תלוי בחדרו מעל הפסנטר. נובוסיבירסק היתה שקועה בעבודת ההשלמה של תוכנית החוֹמש העשירי וחיקתה לאלמוות המגיע לה בצדק על דפי הרומן השוטף, כי כבר החלו להיכתב פרקים ראשונים של האפוס העממי אודות הגדוד היהודי הראשון על שם ז"ני מארכס. מוצרט לא ניבא, נעשה כולו מוסיקה, ולא היה נותן ליניה לישון. פרופסור זינגר, נבוך במקצת מהגילוי של המיסטיציזם הזינגראי, התוודה לזינגר התיכוניסט שקרע ברך למוצרט וביקש או לשחרר אותו או לקחת אתו.
איפה הוא עכשיו, דיוקנו הליטוגרפי של מוצרט? אין לי, שמבלה את ימיו בין הסראצינים, שום מושג בעניין. תצלומו הקטנטן בתוך האלבום המשפחתי נראה לי תמים ובלטי מזיק, אך אני מעדיף לא להרבות לפתוח אותו דף. אבל מסקרן אותי לדעת: האם בעליו הנוכחי של הדיוקן אכן תלה אותו כמו שצריך מעל הפסנתר?