בננות - בלוגים / / לגימת דרור II
הכרטסת
  • nekuda

    שמי נקודא זינגר . נולדתי בשנת 1960 בעיר שלגים נובוסיבירסק, בסיביר הרחוקה. למרות זאת שמי הפרטי אינו שם רוסי או יפני, אלא ארמי-תנ"כי, שמופיע בספרי עזרא ונחמיה. למדתי תורת התיאטרון ותולדותיו במכון לתיאטרון, מוסיקה וקולנוע בלנינגרד, והיא סנקט-פטרבורג היום, ועבדתי בתיאטרון אופרה בעיר הולדתי כמעצב במה. בדרך לישראל ביליתי כשלוש שנים בריגה, בירת לטביה, וכיהנתי כ"אומן לטבי עממי". בשנת 1988 סוף-סוף התישבתי בירושלים.

לגימת דרור II

 

לגימת דרור I

"גבירותיי ורבותיי!" סאשה ברדיצ'בסקי זוקף אצבע כסימן קריא. "אני רואה את המישור הארקטי הזה כרחבת ריקודים אחת ענקית, המיועדת דווקא לגיבורי העם כמונו
".

"בריות!" צוהל אהרנוביץ', ומרוב התרגשות מיד מאבד את משקפיו, "ריקודים!" הוא מחבק את ורגר המגושם ונלחץ אל חזהו בפרצוף הנלהב של כלבלב עיוור.

"ריקודים! ריקודים! ריקודים!" השמועה רווחה כרוח קדים.

"אז מה?" מפקד הגדוד מפרש כפיים. "רעיון בכלל לא רע, בכלל… בעצם. גרישה, תפסיק כבר ללחש! צריך רק לפנות מעט את השלג"

ומיד נותץ בידי המומחים אחד התאים, והמתנדבים כבר גורפים את השלג בפלחי דופנותיו.

"רגע", פתאום אומר לבברג-קשישא ומשמיט את המגרף המאולתר, "איפה ניקח מוסיקה? מה, אנחנו נדשדש בדממת מוות?"

"זה, אגב, עניינך, יקירי", פונה קונצמן אל זינגר.

"אגב, למה זה? זאת לא המצאה שלי. הנה, החבר שעומד מאחורַי מתגעגע לריקודי עם. השתחוו לפניו, בבקשה".

סאשה  ברדיצ'בסקי נבוך, אולי לראשונה בחייו.

 ואז הקטר, שבקרוב עומד להפליג לכיוון בֶּרְדְסְק ולהפקיד את שני הקרונות לידי עמיתו, הזוחל כבר מ"חורשת האשוח התחתית", משמיע קול. לא מי יודע מה, בינינו, אבל יש בקולו רגש אמיתי, עמוק ובשפע, והוא נשמע לפתע כמו איזה קרוזו-קארוזו באמצע האוקיאנוס השקט והלבן. אח, מותק שלנו, ילדון-פלא, הזכרת לקלי הדעת שמגיע עת פרידה! ואנחנו כמעט שכחנו אותך במערבולת החיים. בני-האלמוות מתביישים מרברבנותם הרגעית. ועכשיו, ידידי, בוא ננסה לצפור ואלס! בחייך, אפילו בְטון אחד! יופי! איזה תוו זה, סאשנקה? לה? התוו הכי טוב! ובמפתיע מכיווּן "הזורע" ענה באותותיו הצורמניות הקטר השני. ואיזה תו זה? גם לה, אבל באוקטבה אחרת? מדהים! בואו ננסה את המנגינה ביחד, מנגנונים יקרים! ככה:

 לה-ל`ה, לה-ל`ה-לה, ל`ה-לה-ל`ה, לה-ל`ה-לה, לה-לה-ל`ה.

 זוהי כבר מעין תזמורת קאמרית ולא איזה קול קורא במדבר הקוטב. לנה כהן לוקחת את מאריק בידיה האיתנות. אילנה וולפינה מהלכת בין המועמדים הדוממים ובוחנת אותם במבטה הבררני. קטיה גֵסִינָה  מוליכה במיומנות את קוריצקי המשתרך והמשתעל במבוכה. טניה גְלוּז ווארשבסקי בעיניים עצומות נרכסו בנוסח 'מארכס ואנגלס' ומתנדנדים לאט-לאט על המקום. אילנה מחפשת בן זוג הולם. אחותה הבכורה מצטחקת חרישית לבדיחות המתוחכמות של ברדיצ'בסקי.

"חבר הפוליטרוק… גרישה… מותר לי להזמין אות… אות… אותך? זאת אומרת… כן, להזמין?"

גרישה מסמיק כמו סבא-כפור אחרי הכוס השלישית. "מות…מות…מותר".

אילנה וולפינה מעבירה מבט מהמועמד השביעי למועמד השמיני. נו, תבחרי כבר בבּוֹרֵנְקָה, תהי פוטצי-שמוטצי, הוא חולם עליך בלילות, גם הלילה ראה אותך בצורה של נסיכת הנילוס. רק אתךְ אני רוצה לרקוד, רק אתךְ, הו, מלאך, עוד ועוד! אילנה ניגשת אל זינגר.

 "רוקד?"

 "כן-כן-כן! אני רוקד!" בוריס קליאצ'קין, העומד לידו, כמעט קופץ. הוא מכתר את הבררנית המבולבלת ומיד דורך לה על הרגל. ממש מגיפה, המגפיים האלה!

 הזוגות חגים במתינות. ריקוד לבן. הקטרים מנגנים-מנגנים, והם לא רואים מאומה, הצלילים דועכים, האורות כבים, נומה-נומה, לה-לה, נומה-נומה… בדימוני אני מחבק את כולכם, צללים דקים שלי. נתן פלקנברג גילה  בקרון הנוסעים בקבוקון של דיו סגול, וכעת הוא מקיא בסגנון אקספרסיבי על השלג המסנוור. הנה מה טוב, אחיות, אחיות חביבות – המוסיקה כה עדינה, כה נוגעת ללב העניין. חכה עוד שניה, עוד חצי שניה, קוריצקי, אל תעלה אותנו לקרונות, תישאר עוד רגע ילד צייתן בידיה של קטרינה! ואלה שלא הוזמנו כתמיד, עומדים כמו פילים לבנים, והם יכולים לאמת-להעיד שבנות יש פחות מבנים. כן, זהו, כן, זהו: זינגר שוב מבלבל בין התרבויות. הטוראי פיינמן בעומק ליבו מתמלא התמרמרות : למה מַרינְקָה דֵכְטֵרֶבָה לא גויסה? אז מה ששמה נשמע רוסי כל-כך! דכטרבה… ממתי?! קפלן שמה, לפי הסבתא! וגם אבא שלה, כנראה, דיכטר ולא דכטרב

אבל מה זה משנה, בעצם, אם הכול נגמר כל-כך מהר? הקטר הראשון כבר זז לכיוון ברדסק ושלח לנו את ה'לה' האחרון לאות פרידה, ומחליפו כבר נהם לפתע את  ה'פה-דיאז' הלא-הרמוני לחלוטין. הגיע, הגיע הזמן. המוסיקה הסתיימה, נגמרו הריקודים. בעל כורחם עולים הלוחמים לרכבת המצוננת.

היי שלום, סטיכייה חופשייה! אנחנו שוב, אנחנו שוב בנסיעה

 

 

5 תגובות

  1. מדהים לגלות שוב ושוב איך הרצון לחופש מפעם בנו כל כך חזק, הצלחת בצורה אקספרסיבית ודרמטית להמחיש את התשוקה לחיים ואת ריקודם הבלתי נלאה ,אפילו בתוך חוויה של מלחמה ולוחמים .אהבתי! מוחשי ועוצמתי !

  2. יעל ישראל

    אהבתי גם.

  3. זה נפלא, יש משהו בכתיבה שלך שאני שומעת משהו במבטא רוסי מספר לי, אני מרגישה את המקום והחיים של האנשים
    להתראות טובה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל