הכרטסת כותב ומצייר
"תשמעו", אמר מפקד הגדוד קוריצקי, שנכנס לקרון המשא ברגע בו הטוראי קליאצ"קין ביצע את הצגתו הקצרצרה בפני חבריו לנשק המטומטמים מבטלה. קוריצקי היה מגולח למשי, משקפיו הבריקו כמו הגביש הפלי, שבו יכולנו להבחין היטב מרחק-יה של רומן שוטף, ולו רק בתרגום שלונסקי. (הדור הקודם של בני ארצי עוד זוכר את השורות הנצחיות האלה מהגרסה העברית של "יבגני אוניגין" ז""ל)
"תשמעו".
"שתוק, איליה! אל תפריע!" כולם התנפלו על המפקד, שלא דאג די הצורך לאוטוריטה שלו.
"זעקת ציפור!" הכריז קליאצ"קין בחגיגיות, הבליט את חזהו, חיבק את ידיו מאחורי גבו, ובקול צורמני קרא: "קוקוריקו!"
"א-אח, ככה אתם מבלים". נאנח קוריצקי.
"תראה, המפקד, זאת עדיין אמנות הומנית", ניחם אותו הטוראי זינגר, "נהיה אסירי-תודה לתקופה הילדותית הזאת, כי בעוד מספר שנים, איליושנ"קה, סלח לי על הקפיצה בזמן, היית מקבל כאן אולי מיצג "מן הבטן"… או אפילו מיצב בחומר".
"נו-נו? הרי אנחנו לא במוזיאון… ואני, מה שרציתי לומר… קיבלנו מהמטה הכללי פקודה להעביר קטר. לפי כל הסימנים שולחים אותנו בחזרה לעורף… אמנם בינתיים אי-אפשר לדעת כלום… כנראה, הפכנו תקליט".
"נו, אתה אסטרטג!", הגיב קונצמן בזלזול.
"ומה המסכנה?" התעניין קליאצ"קין.
"המסכנה, לפי שעה, היא כזאת שצריך לפנות את הקרונות. אתנחתא, כמו שאומרים… אפשר לקבל את זה בתור חופשה קצרה. מזג האוויר נפלא היום – קור ושמש, הכול בוהק. אפשר לרדת אל החוף… רק… אל תכשילו אותי, חבר"ה, אל תברחו לי!"
"ומ-מה אאאחנו נעשה שמה?" נהם פלקנברג. "נחחחרבן בתאי הלבשה? מ-מה נשתה, יק-קוצי-פוצי? ב-בן-זַין נשתה? אבל גם אותו אין!"
"אולי נלך לדוג מתחת הקרח?" הציע דוקטור רובינשטיין הצידני. "רמת הזרחן באוכל שלנו היא כמעט אפסית".
"לדוג בלי ווֹדקוּש?!! מ-מה אני – קירח?"
למי שייכת קריאה רגזנית זו? נכון, נכון מאוד. אתה מתקדם בצעדי ענק, הקורא המעמיק-חודר. עוד מעט אוכל להסתדר בכתיבתי בלי לציין את הנפש הפועלת. מסכות הקומדיה העממית כבר נדבקו לפני השחקנים. הנה, עוד דוגמה מובהקת:
(משחלק את הסגין המקומט, רוקע במגף הצווחני , פעמיים, שלוש – וחיוך מתוק-דבשני מתפשט על פניו)" שלום, בננות. הי, קטיושה! אילנוצ"קה, איך את מרגישה עם הטלטול הזה? איפה אחותך, איפה החְבית אותה? והקדקודים בוודאי נטפלים? ואנחנו כאן… איבדנו את צורת האנוש. מה לעשות".
כל העולם כולו כמו מכוסה בשטיח לבן, שאפילו יְטִי-טיבטי, איש השלג, לא דרך עליו. המדרגות, שיורדות מהרציף לחוף, טובעות בצמר גפן. כה בטול, כה שמם ואילם הנוף הנרחב, שאתה בכלל לא מרגיש כאן ובטח לא עכשיו, אתה באיזה כוכב אחר, בשביל החלב, וים הדממה נם בזרימת המילק-שייק המתונה מתחת לקרח. רק תאי הלבשה, שמזמינים לנסות שמלות כלה, וקיוסק לבן, שנקבר למחצה בפוך, בולטים מין המשטח האינסופי. איזה שקט, איזו דומיה! כאילו לעולם הושבת מפעל הרדיו של בֶרְדְסְק החבוי מעבר ללובן האופק. הלו, שלגייה-ה!
הלוחמים קפאו על המקום לפני הירידה התלולה ועצרו את נשימתם. זינגר החליט ליטול את הפיקוד בידו.
"אחרי, מלאכים! למטע בסולם הערכים!" צועק המחבר, וראשון מתגלגל מטע במשקע השלג.
"איליושה, מי כאן מפחד, ז"תומרת, מפקד?" מתפלא הפוליטרוק.
"בסדר, בסדר, אין דבר". קוריצקי יורד בפישוק רגליים יחד עם כולם.
"אח, בא לי, חבר"ה, לקטור", אומרת לנה כהן בקול חולמני.
עכשיו, על רקע השלג, היא עצומה עוד יותר ממה שהיא בחיים. אהרנוביץ" בשליפה מושיט לה חפיסת סיגריות "צפון" מעוכה.
"תתבייש לך, מאריצ"ק! זה מה שאתה מגיש לעלמה? אין בעולם הזה משהו טיפה יותר דרומי?"
(ההמשך יבוא)