הכרטסת כותב ומצייר
"כשסבא וסבתא חזרו לפטרבורג, מיד עלתה שאלת הנישואים החוקיים, שבאותם זמנים פיאודליים חשוכים יכלו להיקבע רק על-ידי טכס דתי. ברגע האמת התברר להם שבין קרובי המשפחה והחברים ימצאו שישה יהודים בוגרים ממין זכר בלבד, בזמן שלפי שיגעונם של הפרושים והצדוקים דרושים עשרה כאלה. החתן הקטן שכח לסגור ת" דלת, ובשלג הנמס של פברואר טס לבית הכנסת הגדול ההוא, ומצא שם רק קבצן אחד, שעוד מראש השנה חיכה בחצר להזמנה מסוג זה. הכלה כעסה על כל העולם, ובעיקר עיצבן אותה האח השני שלה, מתיה, שנעלם כמו שלא היה.
“מתיה הוא שייטן ומתימר”, התמרמרה סבתא רבתא, “ עליו אי-אפשר לשמוח. כמה פעמים אמרתי לו: המתחיל במבצע, אומרים לו: לא עליך לגמור!” מאותה סבתא רבתא, אם סבתי, קיבלתי בירושה את היחס המיוחד לשפה…
הרב הזקן, שמילא את המשרה השמינית, הגיע בזמן ומיד התחיל להתרגז על כך שמאלצים אותו לחכות. ניסו לפנות אל ספר הקסמים “כל פטרבורג”.
“משפט שלומיאל!” הכריזה סבתא רבתא. “אם הר לא בא אל מוחמד, מוחמד מוליד אללה-עכבר”.
ובאמת, איזה שלַפִּינטוֹך-מחלות-ילדים מאותו ספר הסכים לבוא. בשלב זה הרבי פסק כי כל-כך הרבה זמן לא חיכו ישראל אפילו למשה רבנו שיחזור מהר סיני, ונעל כבר את ערדל הימין שלו. ואז, פתאום, נשמע צלצול בדלת, ונכנס סריוגה מארקוב. “עברתי ליד הבית ובא לי לקפוץ אליכם”. ממש מלאך מהשמים.
“מארקוב”, אומר לו סבא, “מרגע זה אתה יהודי!”
והנה, החופה וחוזה הנישואין, איך הוא נקרא, ויין מתוק, והכול כמו שצריך, חוץ מזה שהרבי כל הזמן פוזל בחשדנות לכיוון מארקוב, שדומה ליהודי כמו שאני דומה לאינדיאני, וגם מגמגם נורא, וכשצריך לחזור ולומר “אמן”, יוצה לו כל פעם איזה “מו-מו-מו”, וכמה שהוא מתרגש יותר, כך הוא גועה בצורה יותר ויותר משכנעת. אבל הכול עובר בשלום, החתן שובר את הכוס, הרבי אומר אַ בראָכע, ועכשיו “זינגן און טאַנצן”. האם המאושרת, זאת אומרת, סבתא רבתא, מכריזה: “הכושי עשה את שלו, בקושי הפך עורו”.
וכאן מגיע… מי אתם חושבים?”
אהרנוביץ" משך בכתפיו.
קליאצ"קין ניסה לנחש: “כושי?”
“ איזה כושי! מגיע דוד מתיה, שתמיד ידע לבחור ברגע הנכון. מַתְוֵוי מנדלביץ" ז"וחוביצקי לא ביזבז את זמנו היקר לשווא, בשעה שהם התענו על הטכס ועל הפולחן, מתווי מנדלביץ" שיחק ב”פרעה”, הוא זכה במאה רובלים והביא לזוג הצעיר חבית יין. מאז לא קראו לו אלא “מתיה שהביא את החבית”
“ נו, חמודי, תודה רבה-רבה לך מכל הלב!” התמרמר וארשבסקי. “רק דיגדגת אותנו בזכרונות המתוקים! תראה, כמה אנחנו פה, יחודים בוגרים. ומישהו דאג להביא לנו חבית יין או לספק איזו כלה?”
מי כאן, בעצם, המחבר? חשב לעצמו זינגר, אבל התאפק הפעם…
חיוך גדול-))))))
אוהבת מאוד את עמדת המחבר שלך. ובכלל – יופי של חתונה. הרבה יותר מוצלחת מההפקות ההוליוודיות של היום. היום אפשר היה ליחצ"ן את הסבתא לחתונות "של פעם".
איזה תמונות יפות, בעיקר האמצעית על רקע הים
תודה, מיכל!
משרד הדתות בטח הייה מת על הרעיון שלך:-)
משרד הדתות היה קובע שהסבתא לא יהודיה ושהחתן-כלה צריכים לעבור גיור לחומרה …