הכרטסת כותב ומצייר
מעולם לא ראיתי לא את הדוד מַתיָה ז'וכוביצקי שהביא את החבית, ולא את הדוד מרדכל ז'וכוביצקי הרופא, ולא את הדוד אלטער חייקין הציוני השוודי, ולא את בנו המתפקר פייול-פַּבְלוּשא הקומיסר. לא ראיתי אותם לא בחיים ולא על תצלום בלה כלשהו.
האלבום הישן, שנשאר לי מגלגולי משפחתי הקודמים, אלבום קטן הוא ואנשים בו מעט. אך מכל מקום נס גדול נעשה לי שתריסר לוחיות קרטון עתיקות אלה, ועליהן מודבקים תצלומים פנים ואחור, בכלל הגיעו אלי ולא אבדו במלחמות ובמהפכות, ואף לא במעברים שלי עצמי מעיר לעיר ומארץ לארץ.
על הכריכה שלו מופיעה כתובת לטינית שאותה סירטט אבא בדיו כחול. וכשאני רואה אותו אני משום מה תמיד שומע את קולו של אבא, הדומה לזה שלי באופן לא סביר, אומר “Ego” ומגחך.
אני פותח את האלבום, ואבא מסתכל על העולם החדש ועלי מתוך שנת1911. סבתא וילהלמינה מיכאילובנה מסתירה בראשה את השמש העולה של המאה ההיא, המבטיחה רבות. גם את סבתא וילהלמינה מיכאילובנה לא פגשתי בעולם הזה. בשנת 1942היא מתה במקום עבודתה בבית חולים בלנינגרד הנצורה.
ולמה נקרא שמה וילהלמינה? על שם קיסר וילהלם הראשון אשר נתן זכויות שוויוניות ליהודי גרמניה.
וילהלמינה מנדלבנה ז'וכוביצקיה ובנה היחיד יְניה זינגר.
(ההמשך יבוא)
מחכה.
אשתדל להספיק ליום א":-)
כל כך אמנותי. הכיתוב והתמונות.
להתראות טובה
תודה, טובה.
וואו! נקודא!
נקודא, אתה מאכיל אותנו כל פעם פרור אחד, וכל מיצי הקיבה כבר פועלים במרץ לקבל את הפרור הבא
כך לפחות יש סיכוי שתקראו בלי נזק למערכת עיכול:-)
:-)))
מעניין ביותר. רוצה עוד.
אכן כל פעם פירור, מסכימה עם אורה.
אני בכלל שוקל את האופציה להפסיק באמצע כדי שתפעילו לחץ על המו""לים:-)
מעורר תיאבון לקרוא הלאה.